תורה קצ - בעל בחירה

  • הרב דן האוזר

''וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיּאמְרוּ: כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנכִי בָּא אֵלֶיך בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּך וְגַם בְּך וְכוּ' וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שְׁמוֹת יט, ז-ח)).

וְהוּא תָּמוּהַּ וְנִפְלָא מְאד, כִּי מַה הֵם דִּבְרֵי הָעָם שֵׁנִית שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: ''וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם''? כִּי לא נִמְצָא בַּכָּתוּב שׁוּם מַעֲנֶה וּדְבָרִים שֶׁהֱשִׁיבוּהוּ הָעָם שֵׁנִית אַחַר מַעֲנֶה הָרִאשׁוֹן, ''כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר'' וְכוּ' וּמַה זֶּה שׁוּב ''וַיַּגֵּד משֶׂה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה''?

אַך דַּע, כִּי יִשְׂרָאֵל טָעֲנוּ וְאָמְרוּ עַל מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם משֶׁה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, עָנוּ הֵם ''כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה''', כְּלוֹמַר כּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אָנוּ מֻכְרָחִים לַעֲשׂוֹת, כִּי מֵאַחַר שֶׁיָּצָא הַדִּבּוּר מִפִּי ה לַעֲשׂוֹת זאת הַמִּצְוָה הֲרֵי אֵין שׁוּם בְּחִירָה, וַהֲרֵי אָנוּ מֻכְרָחִים בְּמַעֲשֵׂינוּ. וְזֶה ''כּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה נַעֲשֶׂה'', בְּוַדַּאי, כִּי אֵין שׁוּם בְּחִירָה שֶׁלּא לַעֲשׂוֹת מֵאַחַר שֶׁיָּצָא מִפִּי ה'. וְעַל זֶה נֶאֱמַר תֵּכֶף – ''וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה''', שֶׁהֵשִׁיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא טַעֲנַת יִשְׂרָאֵל מִיָּד. הֵשִׁיב לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא ''וַיּאמֶר ה אֶל משֶׁה הִנֵּה אָנכִי בָּא אֵלֶיך'' דַּיְקָא, ''בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּך'' דַּיְקָא, הַיְנוּ שֶׁלּא אֲדַבֵּר הַדִּבְּרוֹת רַק עִמְּך לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''אָנכִי ה אֱלקֶיך, לא יִהְיֶה לְך'' וְכוּ' וְכֵן כֻּלָּם, וְלא לְנכַח לְיִשְׂרָאֵל וְהֵם רַק יִשְׁמְעוּ בְּדַבְּרִי עִמְּך וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לָהֶם כּחַ הַבְּחִירָה לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנָם.

וְעַל זֶה נֶאֱמַר ''וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'", הַיְנוּ שֶׁמּשֶׁה טָעַן אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', הַיְנוּ מַה שֶּׁטָּעֲנוּ הָעָם תְּחִלָּה, טָעַן הוּא עַתָּה אֶל ה' עַל עַצְמוֹ, כִּי תִּקַּנְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם הַבְּחִירָה עַל יְדֵי שֶׁלּא תְּדַבֵּר רַק עִמִּי לְבַד, אֲבָל אֶת עַצְמִי לא תִּקַּנְתָּ, כִּי מֵעַתָּה לא יִהְיֶה לִי כּחַ הַבְּחִירָה מֵאַחַר שֶׁתְּדַבֵּר עִמִּי. וְזֶה ''וַיַּגֵּד משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה''' הַיְנוּ מַה שֶּׁדִּבְּרוּ הָעָם, וְטָעֲנוּ תְּחִלָּה טָעַן הוּא עַתָּה אֶל ה', כִּי מַה תְּהֵא עָלַי, כִּי לא יִהְיֶה לִי בְּחִירָה. הֱשִׁיבוֹ ה' ''וַיּאמֶר ה אֶל משֶׁה לֵך אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר'', וְלא צִוָּה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך רַק שְׁנֵי יָמִים, וּמשֶׁה הוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ (שַׁבָּת פז ע"א), וְכִוֵּן לְדַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא, כִּי כֵן הָיְתָה דַּעְתּוֹ יִתְבָּרַך, כְּמוֹ שֶׁבֶּאֱמֶת לא נִתְּנָה תּוֹרָה עַד שְׁלשָׁה יָמִים. וּבָזֶה הָיָה תָּלוּי בְּחִירַת משֶׁה לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ שֶׁלּא לְקַבֵּל כִּי לא הָיָה אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה רַק אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בֶּאֱמֶת וְאִם לא הָיָה מוֹסִיף יוֹם אֶחָד, לא הָיָה מְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לא אָמַר לוֹ רַק שְׁנֵי יָמִים, וְהוּא הֵבִין מִדַּעְתּוֹ וּבָחַר לוֹ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה וְהוֹסִיף יוֹם אֶחָד, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיָה קַבָּלַת הַתּוֹרָה וּבָזֶה הָיָה תָּלוּי עִקַּר הַבְּחִירָה שֶׁל משֶׁה בַּמֶּה שֶּׁהוֹסִיף יוֹם אֶחָד מִדַּעְתּוֹ.

 

הסברו של ר' נחמן מפתיע. הפסוק שנראה צייתני וממושמע כל כך, "כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ח), הופך להיות שאלה וקושיה בעבודת ה'! ולא זו בלבד אלא שתוכן טענתם של בני ישראל, לפי ר' נחמן, יש בו מסר שהוא הפוך בדיוק לצייתנות הנשמעת מפשט הפסוק. זו היודעת לשים את שיקוליה האישיים בצד ולהעדיף את הנאמנות על פני הבחירה החופשית.

על השאלה ששואל ר' נחמן, מה הם דברי העם אותם מוסר משה לה' כשאין להם רמז בפסוקים, עונה כבר רש"י על אתר אך בכיוון הפוך לחלוטין מזה של ר' נחמן. מכיוון שאין בכתובים כל זכר לדברי העם, מסיק אותם רש"י מתשובתו של ה' המופיעה בהמשך הפסוקים (שפתי חכמים שם). ה' מצווה את משה להכין את העם "ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני" (שם פסוק יא). מכאן מסיק רש"י שהעם בקשו "רצוננו לראות מלכנו" (רש"י שם, ט) על אף שאין רמז על כך בכתובים. אלא שכיוון פירושו של רש"י הפוך משל ר' נחמן. בעוד רש"י מדגיש את רצונם של עם ישראל לקרבה ישירה לה', ר' נחמן שם בפיהם של עם ישראל תלונה על הקרבה היתירה של ההתגלות, על חוסר המרחב האישי בשל כך, ועל היעדר הבחירה החופשית כתוצאה מכך.

אמנם נראה שאת ר' נחמן הטרידה לא רק השאלה הפרשנית שהוקשתה לרש"י, אלא בעיקר השאלה המהותית יותר בעבודת השם – שאלת הבחירה. לפי פירושו של ר' נחמן, היעדרה של בחירה חופשית בעבודת ה' איננה רק גרימת אי נוחות רוחנית לעם, אלא נתפסת כבעיה מהותית בעבודת ה' עצמה, עד שה' בעצמו מקבל את טענתם ומשנה כביכול מהחלטתו הראשונה. וכי מה טעם יש בעבודתו של האדם אם לא בחר בה?! וכי את המעשים גרידא רוצה השם, שעליהם נאמר "נעשה" בלבד, או שמא חפץ הוא גם ב"נשמע", כלומר בבחירה של האדם במעשים אלו.

וכך התבטא פעם ר' נחמן על הבחירה: "כל מה שאתה רואה בעולם הוא רק בשביל הבחירה. כי כל העולם ומלואו לא נבראו רק בשביל הבחירה" (חיי מוהר"ן תקיט). ויותר מכך אמר: "כי העיקר בעבודה שיש בכל דבר מה שמניחים לאדם על הבחירה שלו, היינו שנשאר הדבר על דעתו ואין בזה מצווה, היינו שאין מצווים על אותו הדבר שום מצווה ואין אומרים לו כלל לעשות כן" (חיי מוהר"ן קצז). שם גם מאזכר ר' נחמן דוגמא לכך בדיוק מן המובא בתורה שלפנינו: "וזה בחינת הוסיף יום אחד מדעתו הנאמר במשה (שבת פז ע"א), שזאת הבחירה היא נמצאת בכל עבודה ועבודה" (חיי מוהר"ן שם).

זאת אומרת, שהיסוד של הבחירה הינו כל כך עקרוני ויסודי בעבודת ה', עד שברי לו לר' נחמן שכשאמרו ישראל "כל אשר דבר ה' נעשה" בודאי התכוונו לטעון טענה ולא להתייצב בצייתנות אוטומטית, החסרה את העיקר בעבודת ה'. וגם אם ישראל לא התכוונו לטעון זאת, בודאי נזעקה טענה זו מתוך קירות ליבם, שהרי הבחירה החופשית היא דבר יסודי כל כך במבנה הנפש של האדם, עד שמוכרח הוא לזעוק זאת. גם אם הוא רוצה בכל מאודו לשמור על נאמנות לה' ואפילו אםהוא לא מרשה לעצמו לעלות טענה זו על דל שפתיו, הרי שר' נחמן היורד לעומקו של הלב, מעז וטוען טענה זו בשבילו.

ר' נחמן יודע שאם לא יעלה את טענה זו ויציף אותה על פני השטח, היא תצוף בדרכים אחרות. כאשר מונעים מן האדם את הבחירה החופשית שלו, סופו שימרוד. בסופו של דבר האדם יגיד 'לא' אפילו לה' בכבודו ובעצמו. לא בגלל שהוא לא רוצה להיות נאמן לה', אלא בגלל שלא נשאר לו מקום, מרחב אישי ובחירה חופשית בעבודתו. במהותו רוצה האדם להיות נאמן לה' ולמצוותיו, אלא שמוכרח הוא לבחור בכך ולשם כך הוא צריך מרחב של בחירה, וזוהי בדיוק שאלתם של עם ישראל.

אלא שמתן בחירה חופשית מרפה את הקשר ההדוק שבין הקב"ה לבין האדם. ירידה מן המצב האידאלי על מנת לחזור אליו באופן מתוקן יותר – מבחירה. דומה הדבר ליסוד המונח בתשתית הבריאה ומובא בחז"ל: "עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין ראה שאיננה מתקיים שיתף עמו מידת הרחמים" (בראשית רבה, יב). גם שם נראה שעולם שהוא יותר מדי "בסדר" משהו בו "לא בסדר"...

ואכן, הבקשה לפתוח מרחב בחירה מוצגת כשאלת העם, דהיינו, כשאלה ממדרגה נמוכה ביחס לדו השיח העליון המתנהל "מעל לראשיהם", בין ה' לבין משה רבנו. אולם אפילו משה רבנו, לפי הסברו של ר' נחמן, "מסתתר" מאחורי שאלת העם ומציג גם את רצונו הוא לתיקון דומה לשלהם, כטענת העם אותה הוא משיב לה'. משום כך קיים הערפול בפסוקים, ונראה לנו לכאורה כי משה מביא את דברי העם ללא שאמרו דבר. אך ייתכן שהיעדר דברי העם בפסוקים איננו מקרי, והינו ביטוי לטענה מושתקת שאי אפשר להשמיעה. מושתקת על ידי העם בעצמו, שאיננו רואה בשאלה זו שאלה ראויה, שכן לכאורה היא מגיעה ממקום נמוך ולא נאמן, המחפש מרחב אישי במקום נאמנות צייתנית. ייתכן שמשה רבנו כמנהיג אמיתי, הוא זה שמציף את טענתם המושתקת של העם, זו שמסתתרת בתוך ליבם, ורואה אחריות לעצמו להעלותה לפני ה'. בדיוק כמו שר' נחמן רואה לעצמו תפקיד להעלות שאלה מושתקת זו, גם בתוך אירוע רב הוד ועוצמה כמו מעמד הר סיני, ודווקא בו, כי יודע הוא עד כמה הבחירה החופשית מהותית בעבודת ה', גם אם 'לא יפה' לדבר עליה.

הדיאלוג בין משה ובין ה' המתואר בפסוקים, הוא אם כן דו שיח חינוכי. איך לחנך את העם לעבודת ה' מבלי לאלף אותו. איך ללמדו נאמנות מבלי לשלול ממנו את הבחירה. מסתבר אמנם שגם ה' שותף למגמה החינוכית של משה רבנו, או שמא נאמר של ר' נחמן, אך עדיין מוצגים הדברים כטענה שטוען העם, וללא טענתם זו לכאורה לא היה מקום לשאלה החינוכית התיאורטית שהעלינו. שמא רוצה ר' נחמן לרמוז לנו שלעולם האדם עצמו יהיה אחראי על הבחירה שלו, ורק הוא יהיה מי שיוכל להשמיע את קולה. אף אחד לא יעשה זאת בשבילך, אפילו לא ה' בכבודו ובעצמו. טען את טענת הבחירה גם אם היא נשמעת מרדנית. בסופו של דבר אם טוען אתה אותה בתמימות לה', הרי שהיא עצמה הנאמנות האמיתית – הנאמנות מבחירה! גם אם היא נשמעת נמוכה בדרגה, לבסוף גם משה רבנו יתאווה לאותו תיקון "נמוך" הנאמר בשם העם. גם הוא ממקומו הגבוה רוצה לשתף את המקומות הנמוכים בעבודת ה' שלו ורוצה לשתף את הבחירה שלו בעבודתו. 'אל תזניח את הבחירה שלך ואל תחשוב שהיא קטנה וקטנונית, אסוף גם אותה לעבודת ה'' – יאמר לנו ר' נחמן. 'אלא שרק אתה אחראי על כך'. אפילו למשה רבנו לא מגלה ה' את רצונו שגם הוא יעשה כך, אלא מחכה לו וכביכול אף מתעתע בו, באומרו שמעמד הר סיני יתרחש בעוד יומיים. אולם למעשה הקב"ה מחכה כאן ליוזמתו של משה רבינו, שיוסיף יום אחד מדעתו. מוכרחה טענה זו שתישמע מלמטה ורק אז תתקבל היא ברצון גם למעלה!

*

עד כאן עסקנו בשאלתם של עם ישראל וטענתם. אך תשובתו של ה' לא פחות מעניינת. התגלות ה' תהיה רק למשה ביחידות והעם יוכל רק לחזות בקשר יחידני זה ולא להיות שותף לו באופן בלתי אמצעי, ומתוך כך יתפנה להם מרחב בחירה חופשית. למעשה דברים דומים נאמרים במדרש ורש"י מצטטם במעמד הר סיני כשהוא מסביר מדוע הדברות נאמרו בלשון יחיד: "אני ה' אלקיך" (שמות כ, ב) "ולמה אמר לשון יחיד: "אלקיך"? ליתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריה למעשה העגל. וזהו שאמר: "למה ה' יחרה אפך בעמך?" לא להם ציוית: 'לא יהיה לכם אלהים אחרים' אלא לי לבדי" (רש"י שם). ה' כביכול מאפשר מראש מרחב חופשי ויכולת "למרוד" באופן "לגיטימי", בכך שהוא נגלה אל משה לבדו. "צמצום" ההתגלות למשה כמוהו כסוד הצמצום שעל ידו ברא ה' את העולם, צמצם את עצמו ופינה מקום וחלל פנוי לעולם. גם כאן הירידה היא תכלית העליה, והמקום הנמוך והמצומצם מאפשר מקום גבוה יותר תחתיו, בו ישתתף היהודי בבחירתו בעבודת ה' חלף ההתגלות ותחתיה. היהודי בודאי היה רוצה לחזות גם הוא בהתגלות וכמו שמצטט רש"י: "רצוננו לראות מלכנו". אלא שאז, יודע ר' נחמן, תישלל ממנו הבחירה ושלילה שכזו סופה רע. גם אם היא נראית עתה כדבר טוב, גם כאן "ראה ה' שאיננו מתקיים". משום כך מעדיף ה' לצמצם את ההתגלות למשה.

מסתבר שבתוך כל בחירה, על האדם לוותר על המקום האידיאלי השמיימי והמושלם ולהתפרץ אל החלל הפנוי שנותר בהיעדר שלימות זו ולמלא אותה בעצמו. כל עוד יישאר האדם נעול בתמונת עולם השלמה שאיננה, הוא יישאר מתוסכל וללא עשיית דבר. אך אם יכיר שהחיסרון בעולם הוא הוא מרחב הבחירה החופשית שלו וש"כל העולם ומלואו לא נברא אלא בשביל הבחירה" –  יקום ויעשה!

נמצאנו למדים, שהמרחק שבין האדם לבין הקב"ה, כמו גם חוסר הוודאות האנושי בהתגלות, מהווים מרחב אישי שהינו אמנם "חלל פנוי", ריק מהתגלות ונעדר כל שלמות, אך דווקא בו נקרא האדם לבחור ולמלא את החלל. יתרה מזאת, ר' נחמן בעצמו, בחיי מוהר"ן בציטוט שלעיל, טוען שמרחב זה הוא "עיקר העבודה" והוא נמצא דווקא במקום בו "אין מצווים אותו על שום מצווה". מקום ללא התגלות וללא הכוונה כלל. שם חיבוטי הנפש, שם חוסר הוודאות, ואלו לעולם לא ייפתרו מבחוץ, אלא רק מבפנים, מבחירתו, בחפשו הוא, אי שם למטה, את רצון ה'.

אבל בתורה שלפנינו, האדם לא נשאר לבדו בחלל פנוי, עם הבחירה בלבד. בכל זאת נשאר לאדם קו דקיק (כפי שמוכנה גם בסוד הצמצום ההתערבות האלקית) של התגלות המועברת אליו דרך משה רבנו. הבחירה היא אם להצטרף להתגלות זו. האם להאמין בה. גם החסיד נקרא לבחור ברבו אשר משמש עבורו מודל של שלמות. לבחירה זו זרועות רבות למשש את האותנטיות של רבו, את השלמות הבוקעת מדבריו, ליראת השמים שדרכה דבריו נאמרים, ובכל זאת, עומד החסיד מבחוץ כצופה בלבד. לטענתו של ר' נחמן, מצב זה איננו בדיעבד אלא לכתחילה בציפייה מן החסיד להביע מעורבות לשאת ולתת עם הדברים, להתלבט בהם ולבסוף לבחור בהם, אם ירצה.

ר' נחמן לא רוצה חסידים צייתנים. הוא רוצה אותם בעלי בחירה "אתה בלעדיי אינך יכול לעשות, אבל אני בלעדיך גם כן אינני יכול לעשות כלל" (חיי מוהר"ן של), אמר ר' נחמן לרבי נתן חסידו. ר' נחמן בכלל לא ניהל חצר ונהג להיפגש עם חסידיו רק חמש פעמים בשנה. בהרבה מסיפוריו של רבי נתן באוטוביוגרפיה שלו, ימי מוהרנ"ת, הוא מספר כיצד היה צריך לבוא אל ר' נחמן על אף שלא היה מוזמן, וכביכול כנגד רצונו של ר' נחמן, ואיך שוב ושוב מקבל אותו ר' נחמן באהבה. ר' נחמן שלח את חסידיו לעבוד את עבודת ה' בעצמם, שלח אותם לדבר עם ה' בשפתם הם והוא עצמו רק קו דק בתוך החלל הפנוי לתת להם עצות בדרך.

ר' נחמן בעצמו באותו מקום בחיי מוהר"ן שציטטנו לעיל (קצז) מתאר את התלבטויותיו האישיות האם לעזוב את הנהגת העולם ולעסוק בתיקוני נשמות אשר כבר מתו ואין להם בחירה, לבין העיסוק בהנהגת העולם ובאנשים החיים בעלי הבחירה: "על כן עולה בדעתו להשליך לגמרי הנהגת העולם, אבל אף על פי כן הוא מסופק כי בודאי אם יעזור למי שהוא בעל בחירה להשיבו אל ה', הוא בודאי דבר גדול מאד אשר אין לשער" (שם). וכשרבי נתן שם מנסה לשכנעו להמשיך ולהנהיג את העולם (שכן בודאי רוצה הוא שינהיג גם אותו ואת כל ישראל), מסכים ר' נחמן, ומפליג מאוד בדברו על המעלה של תיקון בעל הבחירה. אך על דבר אחר הוא מיצר – על הזמן הדרוש לכך! כמה פיתולים, כמה עיכובים, כמה החלטות ונפילות מהם, כמה מאמצים נדרשים על מנת לשכנע את הבחירה שלנו. כל אלו דורשים זמן. נראה שהרבה יותר מהר היה לעבוד את ה' ללא בחירה בצייתנות, אך ר' נחמן זורק אותנו לעבודה שצריך לה סבלנות רבה. ר' נחמן בעצמו בודק כל התלבטות על כל צידיה, מתייסר על כל אפשרויותיה, מביא את עצמו ואת חסידיו (ביניהם גם את רבי נתן, כמתואר בחיי מוהר"ן) אל הקצה הלא ברור, הלא ידוע והמדאיג, ובלבד שתהיה להם בחירה. אך זוהי תמצית החיים, ור' נחמן רוצה לתקן את החיים ולא רק את המתים, ולשם כך הוא לא מוותר על שום התלבטות כמתואר. לא לשווא מוסיף משה רבנו יום אחד מדעתו, כיוון שעבודת השם מסוג זה צריכה זמן, למצות כל התלבטות גם אם היא נראית קטנונית, גם אם היא נראית כ'טענת העם', משה רבנו חפץ בתיקון זה כדי לעבוד את ה' עם הבחירה, ומסתבר שה' ממתין לו לאדם עד שיבחר בו!