תורה רט | תפילות כנגד תמימים תקנום

[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה] תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם (בְּרָכוֹת כו ע"ב) כִּי יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לְכָל אָדָם תְּפִלּוֹת רָעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת ס''ג לְפִי נֻסְחַת הָ'עֵין יַעֲקב): גַּנָּבָא עַל מַחְתַּרְתָּא רַחֲמָנָא קַרְיָא, נִמְצָא אַחַר כָּך כְּשֶׁעוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה הָרָאוּי לְהִתְפַּלֵּל אֲזַי בָּא הַתְּפִלָּה רָעָה וּמְבַלְבֶלֶת אוֹתוֹ, וְזֶה בְּחִינַת תְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד, שֶׁהִיא מִתְנַגֶּדֶת לוֹ. וְהַתִּקּוּן לָזֶה, הַכְנָסַת אוֹרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה –  אוֹרֵחַ מְבָרֵך (בְּרָכוֹת מו ע"א, על בסיס מִשְׁלֵי ד, יח): ''וְארַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נגַהּ'', וּכְתִיב (שָׁם י, ו) : ''בְּרָכוֹת לְראשׁ צַדִּיק'', שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה (זהַר פִּנְחָס רמ''ד וּבְתִקּוּן מ''ז) נִמְצָא שֶׁעַל יָדוֹ בָּא הַתִּקּוּן הַתְּפִלָּה וְזֶה פֵּרוּשׁ: תְּמִידִין תִּקְּנוּם זֶה בְּחִינַת הַכְנָסַת אוֹרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת י ע"ב): הַמְאָרֵחַ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּתוֹך בֵּיתוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין.

כאשר ר' נחמן מתחיל את התורה ב"כי" משמעות הדבר היא שהוא נותן תשובה עוד לפני ששאלנו שאלה. ר' נחמן עושה זאת ביודעו שהחיים אכן דורשים מאתנו הרבה פעמים לתת תשובות לשאלות שלא שאלנו. כך, יכול אדם למצוא את עצמו עומד לפני ה' בתפילה ובכל זאת תפילתו תיקרא "רעה". יתרה מזאת – תפילה רעה זו תבלבל את תפילותיו האחרות, ועל אף שכוונתו היא להתפלל תפילה ראויה, הוא יעמוד מול בעיה לא צפויה שתהיה זקוקה לפתרון.

ר' נחמן מתחיל את תשובתו בתיאור מצב "ידוע", ובכך מרמז הוא לנו כי כדי להבין את הבעיה שעומדת לפתחנו, צריך "דעת" – צריך מגע בלתי אמצעי המאפשר תחושה פנימית של הדברים. ייתכן  ש"על פי הספר", תפילתך תהיה תקינה והלכתית, ואף על פי כן, אתה בתוכך "תדע" שהיא רעה.

הגמרא מספרת לנו שאפילו הגנב הבא במחתרת לגנוב מתפלל לה' שלא יתפסוהו בגנבתו. ר' נחמן מביא תפילה זו כדוגמא לתפילה רעה. ולכאורה ניתן לשאול – וכי מה רע בתפילה זו? אמנם גניבה היא דבר רע ביותר, אולם היינו יכולים לחשוב שכל קשר עם הקב"ה הוא "טוב" בכל מקרה. והרי אין כר' נחמן שיורה על תפילה בכל מקרה ובכל מצב. אך מסתבר שלא כך. תפילתו של הגנב לא רק שמתפללת היא על דבר לא טוב – גניבה, אלא שהתפילה בעצמה פגומה היא וצריכה תיקון.

ומהו הפגם ומה התיקון? ר' נחמן מסביר: "תפילות כנגד תמידין תקנום". ר' נחמן קוטע את המשפט ומתמקד בשתי המלים הראשונות – "תפילות כנגד" – שיש תפילות שהן מתנגדות לאדם המתפלל אותן, אפילו אם כוונתו טובה. וכל כך למה? ר' נחמן מעמיק במקורה של תקנת התפילה, הלא גם התפילה איננה אלא תחליף ל"תמידין", ובמידה ואין בתפילה את המרכיבים של קורבנות התמיד, הרי שאין את ה"כנגד" המבוקש, והתפילה לא מהווה את התחליף השלם עבורם. לכן תפילה שאין בה מרכיב של קורבן, של מסירות נפש, נתינה ודבקות – לא תהווה תחליף ראוי. כמו כן תפילה שלא תהיה בה התמדה וקביעות כמו בקורבן התמיד, גם היא לא תהווה תחליף ראוי. בתפילות שכאלו ירגיש המתפלל שהתפילה מתנגדת לו, כיוון שהיא איננה מצליחה להגיע ל"קרבה" המקורית שה"קרבן" היה נותן. חסרה היא את המעוף שהתפילה צריכה להיעזר בו ואת החבור שהיא חותרת אליו. המעוף והחיבור אליהם "מתנגד" כח הכבידה והפירוד. במובן זה אפשר לומר שכל עמידה "כנגד" משהו, וכל ניסיון לצלוח את המרחק שבין דברים ולהתחבר, עוברת דרך מסך של "התנגדות". על אחת כמה וכמה התפילה, בה המרחק שצריך האדם לצלוח הוא מרחק אינסופי. הקורבן המקורי אמור היה להתמודד עם אין סופיות זו בכך שעורר את נושא המוות מול עיניו של המקריב, ועל ידי כך היה אמור להובילו לתודעה של נצח. אולם, משעה שאין קורבן ואין תודעת נצח, והאדם הקטן חי חיי רגע מתוך קטנוניות – על כורחו הוא יחוש ב"התנגדות".

מעבר לכך, התפילה כתחליף לקורבן הינה רק בדיעבד, תגובה למצב שבו אין מקדש. כך גם רוב התפילות הטובות של האדם הינן בדרך כלל תגובה למצב לא טוב שאליו נקלע האדם, כאשר זועק הוא לעזרה, אך עדיין אין המפגש עם ה' אלא בדיעבד. במהותה תפילה כזו הינה מקרית, חד פעמית ומבטאת קשר החסר את הנאמנות ותחושת השייכות שיש בהתמדה היומיומית שהיו בקורבן התמיד. אכן, תפילות היום יום של רובינו אמנם נעשות ב"התמדה", אך חסרות את הקשר החם והחי שאמור היה להיות בקשר קבוע ומתמיד ומלוות בתחושות של "התנגדות". יותר מזה, בקורבן המקורי האדם כביכול נותן משהו לקב"ה ובכך מתמסר אליו, ואילו בתפילה, האדם בדרך כלל מבקש לקבל מהקב"ה. גם במובן זה חסרה התפילה את המסירות של הקורבן המקורי.

תפילתו של הגנב במחתרת אותו הזכרנו, היא כנראה תפילה מכל הלב. גם הגנב זועק בהיותו בצרה והשוטרים רודפים אחריו. אבל היא תפילה שאין בה נאמנות וקביעות ואין בה מסירות נפש ונתינה, שכן לו היה בה את כל אלה, הרי שהגנב לא היה גונב. הוא לא היה נזכר בקב"ה רק בעת צרה ובדיעבד בלבד, אלא מראה נאמנות ומוכנות לוותר על תאוותו באופן יומיומי ומתמיד. אחרי ככלות הכל היומיום הוא מבחנו של כל קשר.

במובן מסוים אפשר לומר שדווקא רבות מתפילותינו הטובות ביותר הינן כתפילותיו של הגנב במחתרת. התלות בקב"ה בעת צרה הינה רגש חזק ועוצמתי, אך הוא מהווה שיא שקשה לשחזר אותו ביומיום ה"תמידי", כשהכל כשורה. וברי אם כן מדוע מזכיר לנו ר' נחמן שאת ה"התנגדות" נחוש אחר כך ביומיום ובתפילות האחרות שאינן מצליחות להגיע לשיא, כמו תפילתו של אותו גנב הזועק לעזרה. אותה תפילה תמצא את עצמה מבולבלת וללא הנהגה, שכן המתפלל לא ביסס את הקשר על בסיס יציב, קבוע ונאמן. כוחות הפירוד והכובד יפעלו "כנגד" המתפלל, וכשנפשו תתפזר מן הריכוז בתפילה, ימצא את מוחו עסוק בדברים אחרים, וכמו שרמז לנו ר' נחמן בתחילת התורה – הוא  יופתע למצוא את עצמו נזקק לתשובות לשאלות שלא שאל.

תפילה לה' בדיעבד ובעת צרה בלבד מתיחסת אל הקב"ה כביכול כאל נציב בלבד בתמונת עולמו של המתפלל. כשצריך פונים אליו וכשלא צריך שוכחים. תפילה כזו היא מעין דיאלוג מונולוגי בו המתפלל מרוכז בעצמו. על התפילות הללו דרש ר' נחמן שהן "תפילות כנגד". שחיבור כזה אל ה' יחווה "התנגדות". ללא המסירות וההתמדה של ה"תמידים" הפירוד תמיד יגבר. מסתבר שהאדם בעל כורחו נדרש להתוודע לשני. גם אם התכנס בעולמו הפרטי, המונולוגי, וטוב היה לו שם לבדו, אם יתעלם מן הזולת – במוקדם או במאוחר הוא יחוש ב"התנגדות". המונולוג של האדם עם עצמו בו האחר – כולל הקב"ה – משמש כנציב בלבד, לא יכול להחזיק מעמד. כח הכובד והפירוד יכריעו גם אותו. החיים יימצאו רק בחבור!

מכאן אפשר להבין גם את עצתו של ר' נחמן – חבור והתמדה מסוג אחר יתקנו את החסר – "תמידין תקנום". אותה תקנה מקורית שאמורה היתה למצוא תחליף לקורבנות התמיד, תעשה את מלאכתה אם אכן יתוספו המרכיבים של ה"תמיד" החסרים בה.

אבל נשים לב – החבור שמציע ר' נחמן הוא חבור בעל כיוון אחר, לא בין אדם למקום אלא בין אדם לחברו – הכנסת אורחים. את היכולת של האורח להחליף כביכול את מקומו של הקב"ה, מוצא ר' נחמן בגמרא בברכות (מו ע"א) – "אורח מברך". ר' נחמן מפליג במקומו של האורח ומציגו כצדיק אשר בכוחו לברך וברכותיו מתקיימות. אין ר' נחמן מבין את הגמרא כדרך שאנו מבינים, שהאורח מברך בדרך הנימוס בלבד, ואין לברכותיו שום חלות למעלה. להבנתו, אם כתוב בגמרא שאורח מברך – סימן שיש לברכות אלו ערך. כבר אצל אברהם אבינו מצינו שלאורחים יש כח לברך, ומשם גם למדו חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה" (שבת קכז ע"ב). נראה כי חז"ל לא ראו את האורח כבעל מעלה "גדולה" יותר מהקב"ה חלילה, אלא שאת הקב"ה בכבודו ובעצמו אפשר לפגוש ב"גדלות" יתירה, דרך האורח. שהרי מי שלח את האורח אליו אם לא הקב"ה? המפגש הישיר עם הקב"ה האינסופי הוא חשוב מאין כמותו, ואין כר' נחמן שנהג להתבודד להעריך אותו. אולם דווקא בגלל היכרותו העמוקה עם מפגש מסוג זה, ידע הוא עד כמה קשה מפגש זה, ודרך כמה "התנגדויות" עליו לעבור. לעומת זאת, המפגש עם הקב"ה דרך האורח הוא אמנם עקיף, אך גם זמין, נגיש וקל. ומכאן עצתו של ר' נחמן. "גדולה" היא כינוי למידת החסר ו"העדפתו" של אברהם אבינו את האורחים על פני "הקבלת פני השכינה" קשורה גם למידת החסד המבססת כל קשר על נתינה וזקוקה לממשות כאמצעי לקשר. "גדולה" היא הכנסת אורחים אם כן, כיוון שהיא מוסיפה מימד של ממשות ונתינה לקשר עם ה"שכינה".

אולם ר' נחמן מדבר לא על סתם אורח, אלא על אורח תלמיד חכם, צדיק. הוא מצטט את הפסוק "ואורח צדיקים כאור נגה" (משלי ד, יח). ר' נחמן קושר בין המלה "אורח" בפסוק שמשמעה דרך ואופן התנהלות, לבין אורח במובן של 'הכנסת אורחים'. גם ב"מעשה מאורח" (חיי מוהר"ן, סיפורים חדשים, פ"ה תקס"ט) מתאר ר' נחמן את הצדיק כאורח הבא לבקר את האדם בביתו. וכנראה מלמד אותנו שהתנהלותו ואורח חייו של הצדיק מפיצים אור "נגה" המתדפק על דלתו של כל אדם כאורח אשר בפיו בשורה. כאורח אשר מביא איתו מסר אלוקי ולכן בכוחו לברך. כך בכל אורח, ובאורח צדיק ותלמיד חכם על אחת כמה וכמה.

וכאן מתהפכות היוצרות. אם בתפילה האדם נפגש עם ה' כמבקש, הרי שבהכניסו אורח הרי הוא נפגש עם דבר ה' – המיוצג על ידי האורח שליחו של ה' – כנותן, כמקריב. אם עד עכשיו התפילה הטובה הייתה דווקא באקראי, במקומות של קושי ובדיעבד, הרי שעתה האורח נמצא בקושי כאשר הוא חסר מחסה ונקלע באקראי לקרבת ביתך. או אז, בהכניסך אותו לביתך, אתה נותן מחסה לשכינה, לתורה שהוא מייצג, לקשר עם הקב"ה אשר בלבו של הצדיק, ולהשגחת השם אשר הובילה אותו באקראי אל פתחך.

ה"תיקון" האמיתי לא יהיה בחווית נצח המהווה תחליף "מתמיד" למפגש האקראי עם השכינה, אלא יהיה בפגישה נוספת עם השכינה דווקא במקומות אקראיים אלה, אולם בחיבור אמיתי, מסור ונותן. ה"תמידיות" של הקשר עם הקב"ה לא תתבטא בהתמדה חוזרת כמו קורבנות התמיד, אלא דווקא בהתגייסותו ה"תמידית" של האדם, דווקא במצבי האקראי, לעמוד לצידה של השכינה ולסייע לה בגלותה, ודווקא שם  להיות בעמדת הנותן, המקריב. כך יראה האדם את נאמנותו, אותה היה חסר בתפילתו. לחזור לימי קורבן התמיד לא נוכל כרגע, אבל ל"תקן" את המצב האקראי וה'דיעבדי' מתוכו – אפשר, ובכך יהיה זה תיקון ל"תמידיות" החסרה. שיראה האדם ש"תמיד" הוא מוכן להיענות ולהיעתר לכל מצב אקראי ובדיעבד ולהתייצב כמארח את השכינה ולא רק כתובע ממנה ומבקש. או אז מתבררת ומתגלה נאמנותו של האדם ומתוך כך יכול גם לזכות לקבל ולא רק לתת. ברכותיו של האורח הצדיק תתקבלנה, ויהיה זה כאילו התפלל האדם בעצמו עליהם ונענה. מה שלא הצליח האדם להשיג בתפילתו, ישיג על ידי ברכת אורחו.

אם נרחיב את הדברים, נוכל לומר שר' נחמן מלמד אותנו דרך נוספת להתפלל. התפילה הרגילה היא רגע שיא בקשר עם הקדוש ברוך הוא, אך אם רוצה האדם קשר "תמידי" עם ה' יכול הוא להתבונן בהשגחת ה' במציאות הסובבת אותו ולשאת ולתת עם ה' באופן עקיף דרך מציאות זו. קשר כזה הינו קשר תמידי, חי ומפתיע, והאדם נדרש לפתוח את דלת ביתו להכנסת אורחים זו. אם יזכור שאת ה' הוא מארח, אולי יצליח לפתוח את ליבו לכך.