תורה רי | משא ומתן באמונה

[לְשׁוֹן רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:] עַל יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה הוּא מְקַיֵּם ''וְאָהַבְתָּ'' כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא פו ע"א): ''וְאָהַבְתָּ'' שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדֶיך וְכוּ', וּכְשֶׁמְּקַיֵּם ''וְאָהַבְתָּ'' עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה בְּלא יְגִיעָה וָטרַח, כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים קיח ע"א): קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו כִּקְרִיעַת יַם סוּף, וּקְרִיעַת יַם סוּף הָיָה עַל יְדֵי זְכוּת אַבְרָהָם, בְּחִינַת ''וְאָהַבְתָּ'', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ''וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בּקֶר'' דָּא בּקֶר דְּאַבְרָהָם (עיין זוהר תרומה קע). נִמְצָא כְּשֶׁהִגִּיעַ עֵת הַבּקֶר בְּחִינַת אַבְרָהָם אֲזַי יָצָא מִקִּשּׁוּי לְקַל כִּי עַד הַבּקֶר הָיָה קָשֶׁה לְפָנָיו קְרִיעַת יַם סוּף. נִמְצָא עַל יְדֵי מַשָּׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה אָחוּז בִּבְחִינַת ''וְאָהַבְתָּ'' בְּחִינַת אַבְרָהָם אֲזַי אֵין קָשִׁין לוֹ מְזוֹנוֹתָיו.

 

כל העולם מתרוצצים כל היום ועמלים לפרנסת ביתם. עול כבד זה ורובץ כמעט על כל אחד. קללתו קדומה ומגיעה עד לימי גירושו של אדם הראשון מגן העדן. והנה, ר' נחמן מביא לפנינו עצה איך להתפרנס "בלי יגיעה וטורח". הייתכן? האם זה מן האפשר? רבים בודאי ישמחו להוריד מעל גבם את עול הפרנסה! אבל כיצד?

 

א.

ר' נחמן מסביר: על ידי משא ומתן באמונה אדם מאהיב את שם שמים על הרבים כדרכו וכמידתו של אברהם אבינו. מידה זו של אברהם אבינו היא אשר בזכותה, לדברי חז"ל, נבקע הים בקריעת ים סוף. וכיוון שקריעת ים סוף מייצגת את קושי הפרנסה כדברי חז"ל – "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף" (פסחים קיח:) –  הרי שיוצא מכך שהנוהג כמידתו של אברהם אבינו ונושא ונותן באמונה, זוכה לקריעת ים סוף פרטית בכך שפרנסתו איננה עוד קשה אלא באה אליו בנקל ובלי יגיעה.

ר' נחמן פותח את דבריו בכך שהנושא והנותן באמונה מאהיב שם שמים על הרבים. באופן פשוט אפשר להבין שכאשר רואים אדם שנושא ונותן באמונה הרי שהדבר מאהיב שם שמים על הבריות, כדברי הגמרא (יומא פו ע"א) מה הבריות אומרות עליו (על המקדש שם שמים ברבים)? אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה. אדם כזה, ניכר עד כמה הקב"ה רלוונטי ומשמעותי בחיי היום יום שלו. אדם שאלקים בלבו נושא ונותן באמונה נוהג ביושר ובדרך ארץ ואיננו מתנהל כחית טרף מסחרית הרוצה רק להרוויח. וזאת אפילו במקומות תחרותיים ומלאי אינטרסים כמו בשוק.

 "טובים השניים מן האחד" – טובים השניים כשהם את יודעים שהם מן האחד – אומר הבעש"ט. משמע שוב שהמושג האלקי יכול להיות נוכח, משמעותי ו"טוב". דבר זה נכון עבור בני זוג, שכאשר ידעו שנועדו זה לזה וזיווגם מן השמים, לבטח יתמודדו טוב יותר עם קשיים אם "זכו ושכינה ביניהם". אבל הוא נכון גם במפגש של כל שני אנשים – טוב להם שיזכרו את ה"אחד" שביניהם. מכאן בא האדם לאהבת השם שהמושג האלקי קרוב אליו, משמעותי, נוכח וחיובי. כך גם לעתיד לבוא כאשר ינהרו כל העמים לבית השם ולעבודת השם כבחזון הנביאים (ישעיהו ב,ב), יהיה זה כיוון שיכירו ברלוונטיות זו שיש לו בחייהם. חזון אחרית הימים מבשר את הגאולה דווקא באמצעות הגויים הרחוקים מהקב"ה, כיוון שהצטרפותם לעבודת השם מבטאת עד כמה המושג האלקי יהפוך באותם ימים מצופים לקרוב ונוכח והכל יצטרפו אליו מתוך רצון טוב ובחירה, מאהבה. אברהם שהיה אב המון גויים וקירב רחוקים, עשה זאת בוודאי רק בשפה של אהבה.

אולם הקשר בין דרשת חז"ל להאהיב שם שמים על הרבים לבין משא ומתן באמונה עמוק יותר. כל המתבונן בציווי "ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו, ה) נדרש לשאלה המתבקשת – כיצד אפשר לצוות על אהבה בכלל, ועל אהבת ה' בפרט? הרי אין רגש חופשי ופנימי כאהבה וכיצד אפשר לחייב אדם לחוש בו? נראה שחז"ל בדרשתם ההופכת את פועל הציווי "ואהבת" לפועל יוצא, המצווה "להאהיב שם שמים על הבריות", באים להתמודד עם שאלה זו בדיוק. דרשתם איננה משחק מלים המשרת מטרה חינוכית, אלא עצה גדולה בעבודת ה'. עצה הנוקבת עד התהום, עד המקום ממנו עבודת ה' בוקעת בהיענותו של העובד לצו השם. העתקת פעולת הציווי המיועדת לעצמך להיות יוצאת ופועלת על האחרים הינה עצה בעבודת ה'. את האחר הרי לא תוכל לצוות ולהכריח. רק לשכנע ולהאהיב עליו את הדבר. מי שמצליח במשימה זו לגבי חברו, יקל עליו לקיים את המצוה גם בעצמו. מה שקשה לעשותו כציווי על עצמך, קל יותר לעשות כאשר מתמודדים עם שכנועו של השני. מה שקשה לעשותו בדין על עצמך, יקל לעשותו באהבה על חברך. לא משימה פשוטה היא לשכנע את החבר לדבר מה, שכן כלפיו אפשר להשתמש רק בכלי האהבה, אבל המתמודד עם משימה זו ימצא גם את עצמו ביתר קלות מצטרף אף הוא באהבה אל ציווי זה.

אם כן, אדם הרוצה לזכות לשמחה ומתקשה בכך, יכול למוצאה בקלות אם ישמח אחרים. אדם הרוצה לזכות לאהבה, יזכה לה אם יתחיל לאהוב אחרים. אדם הרוצה לזכות במידת הזהירות והסבלנות יזכה לך ביתר קלות אם ישכנע אחרים במידה זו. וכן לגבי כל המידות - הן ייכנסו ללבו טוב יותר כאשר יתעמת עם הצורך לשכנע את האחר בכך.

 

ב.

אבל לא רק בתחום המידות כך הם פני הדברים, אפילו בתחום הממשי והמעשי – מי שרוצה לקבל שפע, העצה היעוצה לו היא פשוט להתחיל ולתת לאחרים שפע. היפוך זה מהפניה פנימה אל האדם עצמו, אל הפניה החוצה אל הזולת, הוא סודו של אברהם אבינו. זה סוד החסד. אברהם אבינו הכניס לאהלו אורחים ולכאורה היה לו פחות מקום, אך בלבו הוא ידע שככל שנכנסים לאהלו יותר אורחים, מתרחב לבו ויש לו יותר מקום. הוא הופך לבעל המקום ומתחבר למקום בעצמו, לשורשו של המקום העליון, ומתוך כך לא חסר לו ולאורחיו אף פעם מקום. מה שאין כן אדם שצר לו המקום, מתברר שלא זו בלבד שאין לו מקום לאורחים, אלא אף אין לו מקום לעצמו. אין הוא בעל המקום גם לביתו נכנס הוא אך כאורח, ובעל כרחו הוא נאלץ לשמור על המרחב שלו, שלא ייתפס על ידי אחרים.

אברהם, איש החסד, ידע שכאשר אדם נותן לשני הוא מקבל שפע מלמעלה. הפוך מדרך העולם לתפוס את הדרך בה מתנהל המשא והמתן בין האנשים. זהו משא ומתן אחר – משא ומתן באמונה! מי שיש לו אמונה בלב, מי שזוכר את השם, תופס אחרת את מערכת היחסים שלו עם בני האדם האחרים. הוא זוכר שגם ה"שניים הם מן האחד" ומנהל את הדיאלוג שלו עם הזולת דרך האלקים שביניהם. באופן זה המשא והמתן שלהם עם העולם איננו אלא משא ומתן עם האלקים!

מתברר שהמשא ומתן של האדם עם אחרים איננו אלא שיקוף של המשא ומתן שלו עם עצמו, וממילא של המשא ומתן שלו עם אלוקיו. אדם שהוא מאד ביקורתי כלפי אחרים, למשל, יתגלה גם כמאוד ביקורתי כלפי עצמו. אדם שמאד כוחני כלפי אחרים, יתברר ככוחני עוד יותר כלפי עצמו. ולמרות ששני אנשים אלה נראים בעיניים חיצוניות כחזקים ובעלי בטחון, בעיניים פנימיות הם מתגלים לנו כחלשים ושבריריים, שכן האויב הכי גדול שלהם נמצא תמידית בקרבם. וכן להיפך. אדם שנותן אמון בשני, מתברר כי הוא נותן אמון גם בעצמו וגם באמון שה' רוכש לו. השיח של האדם עם עצמו, השיח עם חברו והשיח עם אלוקיו, כולם קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. מכאן ברורה דרשתם של חז"ל המעתיקה את הציווי שבין אדם לעצמו לציווי בין אדם לחברו, ומכאן גם ברור המהלך הנוסף שעושה ר' נחמן המעתיק את המעשה שבין אדם לחברו למערכת היחסים שבין אדם למקום – שאם ישא ויתן באמונה ויאהיב שם שמים על הרבים, הקב"ה יתן לו שפע ויקל על עול פרנסתו.

 

ג.

ישנן שתי דרכים למדוד את ערכם של מעשים בעולם, יש המודדים על פי מידת המאמץ. לדידם, ככל שיותר יתאמץ האדם כך הוא מייקר את מעשיו ועליו גם לצפות לתמורה רבה יותר. זוהי דרך הדין ומידת הגבורה, כך מידתו של יצחק. אולם אברהם מידתו שונה – מידתו היא מידת האהבה, ולפיה ערכם של המעשים נמדדים על פי מידת החיבור אליהם, עד כמה האדם אוהב את מעשיו. כאן לפעמים המאמץ יכול להיות דווקא סימן לחוסר אהבה לדבר. אם אדם באמת אוהב את הדבר, כל מאמץ שיידרש עבורו יראה בעיניו כקל "באהבתו אותו". לדידו של אברהם אם אדם עושה דבר עם אהבה, לא השכר הוא מטרתו אלא עצם המעשה. השכר איננו אלא שפע הנלווה למעשה עצמו. השכר בא מלמעלה והוא חלק מן המשא ומתן שמנהל האדם עם הקב"ה דרך העולם. ככל שיעשה האדם את מעשיו לשם שמים ולרצון השם, כך יקבל הוא שפע עליון. החסד יימשך אליו מאליו. באותו אופן שקבל את השמחה מכך ששימח אחרים, וכן קיבל שפע כשנתן מכספו לאחרים. השפע נמשך מלמעלה ובא מאליו כאשר החיבור הוא נכון, הקב"ה מצטרף לחיבורים אלה ומזין אותם. כל שלאדם לעשות הוא לאהוב. לאהוב את האישה, לאהוב את הילדים, לאהוב את מקום עבודתו, לאהוב כל איש שהוא נפגש עמו, לאהוב אף את עצמו. אם רק יאהב האדם, יגלה האדם כוחות מחודשים בהתנהלות עמם. כוחות אלה הם סיעתא דשמיא, חסד הנמשך מלמעלה למי שמכיר בחסדו של הבורא ומצטרף אליו.

אלא שאין הדבר קל כלל וכלל - לא בקלות מוותר האדם על ממונו, לא בקלות פותח האדם את לבו. האינסטינקט היותר ראשוני של האדם הוא לקחת ולא לתת. ולכן קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף. וכן קשה פרנסתם. בעולם של "לקחת" שולט הכח, במקרה הגס - הכח לחטוף מן השני, 'ויגזול את החנית מידו', ובאופן המעודן יותר הכח שאדם מפעיל על עצמו ועובד קשה על מנת לשכנע אחרים שיקחו ויקנו דווקא את מוצריו. עולם של "לקחת" הוא עולמה של מצרים וכשיוצאים בני ישראל ממצרים שומה עליהם לעבור דרך ים סוף, דרך הקושי האמיתי, להרפות מן האחיזה בעצמי ומן ההתרכזות בו. הדרך אל האחר, אל המפגש עם האלוקי, מוכרחה לעבור גם דרך שלב קריטי שבו נקרא האדם להשליך את עצמו אל המים, להרפות מן הנטיה הטבעית להתמקד בעצמך בלבד. דבר זה נראה כהתאבדות למי שרגיל אך לקחת. אבל משעברו בני ישראל את המשוכה הזו, לא רק שראו את המצרים בפועל טובעים בים, אלא גם באופן רוחני המצריות שבתוכם טבעה בים. לפתע הכירו בני ישראל בשפלות ובאזלת היד של הכח והשלטון. לפתע היה ביכולתם להרגיש את התלות גם של מי שנראה כעריץ חזק שלא תלוי באף אחד. את כל אלה לא ראו עם ישראל בכל שנות שעבודם במצרים, ורק כשהשליכו את עצמם יכלו להבין את כל אלה. רק כשהרגישו את השחרור הגדול, את האהבה ואת הסיעתא דשמיא, יכלו להרגיש את השעבוד והמוגבלות שיש לאדם שסומך רק על עצמו ועל כחו, שלא משחרר ולא מחפש זולת לאהוב אותו.

בצידו השני של הים מחכה מדבר. עולם של חוסר ודאות של דרך לא סלולה מראש, שצריך הרבה בטחון ואמונה כדי להתהלך בה. "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"  (ירמיהו ב, ב). דווקא שם בארץ הלא-זרועה, נמצאים החסד והאהבה. זהו עולם שונה לחלוטין מהעולם השולט של מצרים שהיה ברור וסלול מראש, לא רק לשליטים, אלא גם לעבדיהם. המעבר בין הצד האחד של הים לצידו השני, הינו מהפך בתפיסת עולם. גלות מצרים מתחילה להיספר מהולדתו של יצחק (רש"י בראשית טו, יג), למרות שמשפחת אברהם היית עדיין בארץ ישראל ויצחק עצמו לא יצא מגבולות הארץ מעולם. למרות זאת, הקרקע לשעבוד זה הוכנה כבר אז בתפיסת העולם שיצחק אבינו מייצג. אברהם חיכה לעם ישראל מעברו השני של ים סוף לבשר להם את בשורת האהבה.

(הבהרה חשובה – אין הדברים מציגים חלילה את יצחק כרע ואת אברהם כטוב. גם אברהם אבינו הכין את הקרקע לצרות שיבואו אחר כך בדמותו של ישמעאל. מסתבר שגם אברהם לבדו צריך תיקון – את יצחק, וגם יצחק לבדו – את אברהם. כל אחת מן המידות נצרכת, ואכן יעקב מסמל את הסינתזה שבין שניהם).

"וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בּקֶר – דָּא בּקֶר דְּאַבְרָהָם". מבחינתה של האהבה העיקר איננו המאמץ כמו שהעיקר גם איננו השכר – העיקר הוא החיבור. כן יתאמץ או לא יתאמץ, כן יקבל שכר או לא יקבל שכר, הם שאלות משניות לגבי שאלת החיבור החופשי והאוהב. לפיכך גם הנס הגדול של קריעת ים סוף וה"מאמץ" האלוקי האדיר לכך, כמו גם המאמץ האנושי של עם ישראל "לקפוץ אל המים" ולהשליך את עצמם, כפי שתיארנו לעיל – כל אלו נמצאים במעמד משני. דווקא כשהים שב לאיתנו, הכל חזר למסלולו ואין עוד צורך במאמץ – או אז המבחן האמיתי של הדברים, עד כמה האדם אוהב אותם.

 

ד.

רוב בני האדם נמצאים כל הזמן במרוצה, רוב מעשיהם אינם אלא אמצעי למטרה אחרת, לרוב משכורת בסוף החודש. רובם עסוקים במידת המאמץ שמלווה אותם בדרך זו. רוב האנשים חיים עם הפנים לעתיד ואינם קשובים להווה הקשה והמאומץ. רוב האנשים חיים רק בפסגות של החיים, אך מרגישים רע ביום יום ובשגרה. על פי רוב השאלות הללו נפתחות כשאדם קם בבקר ושואל את עצמו – עד כמה אני מחובר למה שאני עושה? עד כמה אני אוהב אותו? עד כמה אני קם אליו בשמחה? כל בקר, שאלות אלו נפתחות מחדש. הכל יכול להשתנות כל בקר. רוב בני האדם מרגישים את השאלות הללו בתוך תוכם אך מדחיקים אותם, אצים לעבודתם ושם כאשר הם כבר ב"רכבת של החיים", הם מקבלים על עצמם את "הדין" ואת חוקיו ומתרגלים לשעבוד מצרים הפרטי שלהם. אך אברהם אבינו ימתין לו לאדם כל בקר לשאול אותו את השאלות הללו. גם אם הוא יודע שרוב בני האדם יתכסו בשמיכה אל מול שאלות כואבות אלה ויחפשו עוד כמה דקות של שינה בשביל לברוח משגרת יומם. אברהם עצמו מחכה, מתי יקום האדם בשמחה ובאהבה אל יומו, ו"יהא הוא משכים את השחר".

אברהם יודע את התשובה לשאלותיו הנוקבות ומחכה לאדם לכשיהיה מוכן לעבור את ים סוף, להשליך את עצמו להרגיש את הסיעתא דשמיא ואת החסד שבתהליך זה. או אז יחכה לו אברהם אבינו בבקר השגרתי, אחר שכבר הים שב לאיתנו, ויצפה ממנו לתשובות טובות יותר על השאלות שהוא פותח בפניו כל בוקר.

ר' נחמן יודע עד כמה זה קשה לחצות את ים סוף. מה שקל לאברהם קשה לאדם הרגיל המצוי עמוק עמוק בתוך עולם הדין ומשועבד לו. והלא כבר אמרו חז"ל "קשה פרנסתם של ישראל כקריעת ים סוף". לכן תופס ר' נחמן את האדם עוד בהיותו בעולם הדין, בתוך המשא ומתן שבו הצמצום של עולם הדין שולט. במקום בו מדקדקים על כל שקל בעת משא ומתן, ב"עולם הכספים", דווקא שם קורא ר' נחמן לאדם לנהל משא ומתן באמונה. אין זאת רק בשם היושר, הצדק ויראת השמים, אלא במיוחד בשם האהבה. לא רק למען האדם השני עמו הוא נושא ונותן, אלא גם למען האדם עצמו. שידע האדם עצמו לשים גבולות לדחף לדאוג רק לעצמו. שייזכר ב"אחד" שנמצא בין כל שניים. שייזכר בה' וברלוונטיות שלו לחיי היום יום. לא רק כציווי ביני לבינו, אלא כנוכח במשא ומתן שבין הבריות. כשיש את ה"אחד" בין ה"שניים" יכולה לשרות אהבה ביניהם, וכשיש אהבה מושכת היא מלמעלה חסד, מתרחבת ומתרבה בהשראה מלמעלה. חסד זה יראה את אותותיו מן הסתם בסיעתא דשמיא שתקל על האדם בעסקיו. אולם יותר מכל, תשנה את זוית הראיה שלו מזוית של דין לזוית של חסד, של אהבה וחיבור למה שיש, ולקב"ה המזמן לו את פרנסתו.