תורה רכה | כנפי ראה

דע כשהראה בשלמות, על ידי זה הבטחון בשלמות כי עקר הבטחון בשלמות הוא על ידי השכל כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): "עיני כל אליך ישברו", 'עיני' זה בחינת השכל, כמו שכתוב (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם", ופרש רש"י: 'על שם החכמה נאמר', ולפי השכל כן הוא הבטחון, כי יש כמה מעלות ומדרגות בבטחון עד אין סוף, בבחינת (ישעיה כ"ו): "בטחו בה' עדי עד", והכל לפי השכל כנ"ל, ועקר השכל על ידי הראה, כי עקר השכל הוא על ידי הלחלוחית העולים אל המח, שהם בחינת השמן, והמח היא הפתילה, והנשמה שבמח הוא האור, נמצא שעקר קיום השכל הוא על ידי הלחלוחית שבגוף כנ"ל, והלחלוחית הוא על ידי הראה, כמובא (בתקוני זהר כ"ז:): 'אלמלא כנפי ראה דמנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא', וזה בחינת (שמות כ"ה): "והיו הכרובים פורשי כנפים על הכפרת" - 'כפרתא דלבא' (זהר פינחס דף רלד.): נמצא שעל ידי הראה נתקים הלחלוחית שלא יתיבש על ידי הלב, ועל ידי זה קיום השכל שהוא בחינת נר דולק על ידי הלחלוחית כנ"ל, ועל ידי השכל על ידי זה נעשה הבטחון כנ"ל, נמצא ששלמות הבטחון הוא על ידי שלמות הראה כנ"ל:

ואזי יכולין לעשות מהצפצוף דהינו הקול היוצא מהקנה שהוא רק קול פשוט וצפצוף, שיהיה נעשה דבור, על ידי חמשה מוצאות הפה שמחתכים הדבור, כי עקר ההבדל שיש בין אדם לחי, הוא על ידי חתוך הדבור, שהוא גדר האדם שהוא מדבר בבחינת (שמות ד): "מי שם פה לאדם", ועקר ההבדל הוא חתוך הדבור, דהינו שהאדם עושה מהצפצוף, והקול חתוך האותיות והדבור, כי גם בהמות ועופות יש להם קול וצפצוף, רק שאין להם חתוך האותיות והדבור, וזהו גדר האדם שיכול לחתך הדבור כנ"ל.

ולבוא לבחינת גדר אדם, הוא על ידי צדקה, בבחינת (בראשית א): "נעשה אדם" וכתיב (רות ב): "שם האיש אשר עשיתי עמו היום" וכו' מה התם צדקה אף כאן צדקה כמו שכתוב בזהר (הובא לעיל בסימן לז). הינו שעל ידי צדקה נעשה בחינת אדם שהוא בחינת דבור כנ"ל, וזהו (ראש השנה ו): "בפיך" - 'זו צדקה', כי על ידי צדקה נעשה הפה דהינו הדבור, שהוא בחינת גדר האדם בבחינת: "מי שם פה לאדם". ועקר הצדקה הוא על ידי הבטחון, בבחינת (תהלים ל"ז): "בטח בה' ועשה טוב", כי אם אין לו בטחון אינו יכול לעשות צדקה כראוי, כי מתירא שיחסר לו מה שנותן לצדקה, ועקר הצדקה הוא על ידי בטחון, שבוטח בה' שלא יפסיד ולא יחסר על ידי הצדקה כלל, כי השם יתברך יברכו בגלל הדבר הזה וכו'. נמצא שעל ידי הבטחון שהוא על ידי השכל, על ידי זה עושין צדקה, ועל ידי זה נעשה הדבור כנ"ל,

וזה בחינת (תהלים ס"ט): "נחר גרוני כלו עיני", הינו כשאין השכל בשלמות, בחינת "כלו עיני", דהינו השכל, ואזי אין לו בטחון כנ"ל, בחינת "כלו עיני מיחל לאלקי", אזי "נחר גרוני", הינו שאין לו חתוך הדבור כנ"ל, אבל כשיש לו בטחון ועושה צדקה כנ"ל, אזי יכול לעשות מקול הצפצופים דבורים כנ"ל, וזה בחינות (קהלת י"ב): "ויקו לקול הצפור וישחו כל בנות השיר", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנב): 'שכל השירות דומות עליו כשיחה', הינו שיהיה נעשה מצפצופים ושירות, שיחה ודבור כנ"ל, וזהו בחינת מה שמספרין על הבעל שם טוב זכרונו לברכה, שהיה שומע דבורים מקול הכנור, כי היה עושה מצפצופים דבורים כנ"ל:

 

יש אוויר בעולם לאין ספור. זהו המוצר הנצרך ביותר על ידי האדם, על ידי עולם החי והצומח – וכל זאת בחינם. ר' נחמן קורא לנו להשתמש במוצר זה כראוי, לשאוף אוויר צח אל ריאותינו, ולצאת עם ביטחון גדול יותר אל החיים. כולנו מכירים את שאיפת האוויר שקיימת לפני שאנו לוקחים סיכון. בעומק, מבקשים אנו לתת לעצמנו מרחב פנימי בשעה שהמציאות בחוץ נראית צרה ולוחצת. ר' נחמן מביא תיאור פסיכו-ביולוגי מפורט של תהליך זה כדי ללמדנו לעשותו ב"בשלימות".

 

מערכת היחסים המתנהלת בין הריאה ובין הלב, כפי שר' נחמן מעמיק בה, גם היא מוכרת לנו. זוהי מערכת יחסים המקבילה למערכת היחסים המתנהלת בין השכל ובין הרגש. כשם ש"כנפי הריאה" מנשבות על הלב לקררו, כך השכל מוציא את האדם מ'תבערת ליבו' המרוכזת בעצמה, להראות לו את המציאות מבחוץ ולהעמידו עליה (כפי שמובא בזוהר ובדרשתו של ר' נחמן "אלמלא כנפי ראה דמנשבי על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא"). הלב הוא סובייקטיבי וצר אופקים, ומתוך כך יכול להטות את הגוף כולו לדעתו. השכל, לעומת זאת, רואה את הדברים מנקודת מבט אובייקטיבית, ומאזן את הלב ואת דחפיו – "פוקח את עיניו" למה שמעבר לו. שאיפת האוויר פנימה אל הריאה כמוה כמתן מרחב פנימי המאפשר להינתק מן הלב ונקודת ראותו הצרה. יש בתנועה זו הכלה פנימית והבנה שיש גם עולם מעבר, ושיש באדם יכולת להתבונן על עולם זה ואפילו על עצמו, מבחוץ.

 

הצצה על העולם מבחוץ מכילה בתוכה סיכון מובנה. על מנת להיפרד מן המוכר, לוותר על מה שנראה כנצרך ולשנות נקודת מבט, יש צורך בביטחון, שמאפשר להתמודד עם סיכונים שכאלו. השכל מסוגל לתת לאדם ביטחון כזה בהביטו על העולם החיצוני באובייקטיביות, בפוקחו את עיניו להתבונן מעבר לעצמו. השכל מציג את העולם כבעל חוקים וכללים יציבים אשר ההולך לאורם איננו לוקח סיכון כלל. לכאורה, אין בטוח ממנו.

 

אלא שהמתבונן בתיאור השכל של ר' נחמן רואה שכל אחר מציור השכל האובייקטיבי ובעל החוקים הקרים אותו ציירנו עד כה. אמנם שכל זה מתואר כ"פוקח עיניים", אך מצד שני מתואר גם שמוזן הוא על ידי הגוף ולחלוחיותיו. לא מדובר כאן על התבוננות נקייה כלפי חוץ, אלא מעורבות בהתבוננות זו גם תחושות ורגשות מהעצמי. לחלוחיות אלו מזינות את השכל בתחושות דוגמת נוחות או אי נוחות, התרגשות או שעמום, טעמים וריחות שונים, ועוד. על פי תחושות אלו, מתבונן השכל החוצה ומצייר את תמונת עולמו – לפיהם הוא מפענח את חוקי העולם כפי שהוא חווה אותם, מתוך גופו ורגשותיו.

 

שכל אובייקטיבי הוא בטוח אך איננו זקוק למידת הביטחון. המידות היחידות שהוא זקוק להן הינן דחיית סיפוקים ויכולת להתעלם מתחושותיו ומהלחלוחיות העולות אל המוח להטותו. שכל אובייקטיבי זה יצייר תמונה קרה של המציאות, היות והוא מנותק מרגשותיו של האדם. אמנם יציית הוא לחוקיו  של העולם אך לא מתוך ביטחון, בעולם או בעצמו, אלא מתוך היעדר יחס אליהם. יפעל הוא באוטומטיות על פי החוקים שהשכל מצייר לו ויהיה בטוח בהם, אבל ללא צורך ב"ביטחון".

 

השכל של ר' נחמן שונה בתכלית: מחפש הוא הן ביטחון בעולם והן ביטחון בעצמו. ביטחון זה הינו למעשה מבע של אמונה ויחס. אשר על כן השכל בוחן בתשומת לב את תחושותיו של האדם, על כל הלחלוחיות שהוא מזרים לו, ומתוך ההתחשבות בהם הוא "פותח את עיניו" לעולם. העולם איננו מצטייר בעיניו כגוף קר ומנוכר, אלא להיפך, כגילוי של יד ההשגחה – כבסיס למשא ומתן עם ה' וכקרקע ללימוד דרכיו. כשבעל הביטחון שואף אל ריאותיו אוויר, בעומקם של דברים הוא שואף  את המרחב של יד ההשגחה, מפנים את המרחב האלוקי, ומקנה לעצמו תחושה של ביטחון, לאמר: 'אינך לבד, ה' אתך, האמן שהכל לטובה'. מתוך חישוב כל המשתנים, הן הפנימיים והן החיצוניים, מצייר שכל מסוג זה את העולם לא כחוקים אלא כמצוות, לא כעולם אילם אלא כעולם מדבר שהינו בעל מסר מובן, המשוחח עם נפשו של האדם, על כל תחושותיה. כל תורותיו של ר' נחמן הינן עדות לשיח פורה זה: מלאות הן תיאור עשיר של תחושות האדם, על שלל רבדיהם ועל המסר האלוקי שעולה במפגש של האדם עם העולם. ר' נחמן מתאר בתורותיו את ה"שכל" שהוא הגיע אליו מתוך מפגש זה.

 

כך לדוגמה אם לחלוחיות הגוף יסמנו לו לאדם עצבות, שכלו של בעל הביטחון ינסה לרדת לשורש העצבות להבינה ומתוך כך לתת לו כלים כיצד להתמודד עם רגש שלילי זה – מה ה' רוצה שיעשה עמו, מדוע הכניס אותו למצב זה ומה עליו לעשות בעולם בכדי שמצב זה ישתנה. כאמור, ר' נחמן מתייחס בתורותיו פעמים רבות לסוגיות אלו ולירידה לשורשן.

 

רק מתוך ביטחון ברגשות יכול להיווצר שיח עימם, ומתוך כך, גם עם הקב"ה. קבלת הרגשות באשר הם ללא הדחקה מאפשרת לאדם לפתח שכל אחר, שכל 'דיאלוגי'. שכל שמשיג מצוות ולא חוקים, ערכים ולא עובדות. התמסרות זו אל המציאות הפנימית והחיצונית מצריכה הרבה ביטחון, הרבה אוויר והרבה מרחב, כדי לאפשר לאדם המתמודד להכיל בתוכו את כל הופעותיה של המציאות, ללא מסננת וללא ביקורת, אלא מתוך ביטחון בה באשר היא. "כנפי הריאה" המנשבות על הלב, לא רק מקררות את חום להיטותו על מנת לתת מענה מידי לרגשותיו, אלא גם מעניקות ללב זה כנפיים ומעוף להביט על הדברים מנקודות מבט שונות ולהגמיש את המסקנות האפשריות ממנו. ללא כנפיים אלו לא היה מסוגל הלב לשאת את רגשותיו השונים ואת המציאות על כל מופעיה. ללא אוויר המגיע מבחוץ, הייתה להיטותו של הלב להרמוניה ללא יחס, לשלימות ללא ניסיון, להתמזגות ללא פגם, מתמלאת בביקורת על המציאות או על רגשותיו שלו. ביקורת זו הייתה מסננת את תחושותיה ואת 'מסרי המציאות' אליה במסננת בינארית של 'שחור או לבן', 'טוב לי או לא טוב לי', 'בעדי או נגדי', מבלי להקשיב להם באמת על כל מורכביותם. ללא אוויר היה הלב, בראייתו החד ממדית ומנקודת מבטו הצרה, מייבש את הלחלוחיות שאמורות לעלות אל המוח, כפי שמתאר ר' נחמן, והאדם היה מוצא את עצמו בתחושה שהעולם שותק, דומם ומשעמם. בלי אוויר היה האדם מאבד את היחס וממילא את הקשר עם ה' ואת המסרים שהוא מעביר לאדם דרך המציאות. היה הוא אמנם קורא לה' בלב לוהט אבל כיוון שהיה ללא יחס, היה "גרונו ניכר" כפי שמצטט ר' נחמן מספר תהלים. היה הוא מצפה שה' ימלא את משאלת הלב הצרה והחד ממדית להרמוניה, אך כשהרמוניה זו לא הייתה מתממשת, היה מרגיש הוא ש"כלו עיניו מייחל". כל זאת כתוצאה מחוסר מרחב פנימי, חוסר אוויר ועל כן גם חוסר מעוף להתבונן על הדברים באופנים שונים, ומתוך כך גם ללא יחס אל החוץ, ללא אמונה וללא ביטחון.

 

האוויר אם כן פותח מרחב ומתוך כך מאפשר יחס, אמונה וביטחון. שלימות הריאה תבוא לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשאוף אוויר נקי של אמונה, גם כשהמציאות הפנימית או החיצונית איננה מאירה פנים. אולם גם שלימות זו איננה חד משמעית וגם היא איננה נתפסת בכלים של 'שחור ולבן'. בביטחון מתאר ר' נחמן גם אותה כמצויה על רצף אינסופי ורב דקויות של דיאלוג אפשרי, אפילו הוא חלקי, בין ה' לבין האדם המאמין. הפסוק "בטחו בה' עדי עד" (ישעיהו כ"ו, ד') איננו מתאר רק קריאה 'לבטוח בה' תמיד' על רצף הזמן, כפשט הפסוק, אלא גם 'לבטוח בו תמיד' על רצף דרגות הביטחון. גם ביטחון חלקי הוא סוג של ביטחון וגם בו עצמו יש לבטוח ולקבלו כפי שהוא. שיח חלקי עם ה' גם הוא מהווה שיח, הגם שהוא חלקי. בכל שיח יכולות להיות דרגות שונות של "קוצר רוח", של חוסר אוויר, חוסר מרחב פנימי וחוסר אפשרות לשמוע את האחר ולבטוח בו. ר' נחמן מדגיש רצף זה כדי שנבחין בו ונהיה מודעים לחלקיותו ומתוך כך נוכל גם לשאוף (תרתי משמע) להשלימו. אם נכיר בחלקיותו נוכל לבוא אל השלמתו עם מרחב פנימי. אם נסכים להכיר בכישלונותינו הרי שניתן בכך אוויר גם להצלחותינו ומתוך כך יחס, אמונה וביטחון.

שהרי גם מידת הביטחון עלולה להפוך ליעד שכלי חסר רגש, היודע רק לדחות סיפוקים ולהשתיק את קולות הלב. גם היא עלולה לסנן מסרים על פי אמות מידה בינאריות של 'שחור ולבן', 'בוטח או לא בוטח', ובכך לאבד את היחס שאמור להתפתח בין הרגש ובין השכל, בין האדם לעצמו, בין האדם לעולמו, ובין האדם לאלוקיו.

 

נמצא שמידת הביטחון מכילה דבר והפכו, כל זאת על מנת לצאת מהתשובה הבינארית של 'שחור או לבן', ועל מנת לפתח יחס אל הדברים באשר הם. כך גם הדיבור האנושי מכיל בתוכו שניות: הקול המבטא את עצמו מחד והעיצורים העוצרים את הקול בניואנסים וברצפים שונים מאידך. שניות זו היא המאפשרת את היחס אל השני ואת הביטוי המגוון ורב המשמעויות של הדיבור. אכן ככל שיש לאדם ביטחון, כך דיבורו נעשה עמוק, משמעותי מדויק יותר ובעל יחס אל האחר.

 

מי שרוצה להגמיש את יכולת הדיבור ואת מידת הביטחון שלו, יכול לעשות זאת באמצעות נתינת צדקה. כשם שהדיבור ומידת הביטחון נוגעים ביכולת להכיל הפכים, כך גם הצדקה מאתגרת את האדם להתמודד עם ההיעדר והחיסרון ההופכים לאינטרס הפשוט והמידי שלו. לדידו של ר' נחמן, זהו ההבדל בין האדם ובין החיה, הדואגת רק לאינטרסים הפשוטים והמידיים שלה. הצד החייתי שבאדם לא יהיה מוכן לקחת סיכון בגלל אינטרסים אלה – השכל האובייקטיבי והקר שלו ישמור עליו בטוח מפני סיכונים אלו. ייתכן שייקח הוא מעט אוויר כדי לחשב את חישוביו של שכל זה, אבל לדידו של ר' נחמן בדרך זו לא ישאף הוא אוויר "בשלמות" – לא יהיה מוכן להכיל את עצמו ואת רגשותיו ביחד עם המציאות וסכנותיה. בכך נמצא הוא חסר: חסר את עצמו וחסר את העולם ומתוך כך חסר את השיח הפתוח ביניהם – חסר את הקדוש ברוך הוא. ר' נחמן מדריך אותנו: 'תן צדקה, קח את הסיכון של החיים, קח אוויר מלא ריאותיך וצא לדרך'.