תורה רנא – מחשבות סוררות

  • הרב דן האוזר
דע שעל ידי מלחמות הינו מחלקת, על ידי זה נופלים מחשבות של רשעים על אנשים כשרים, הינו מחשבות של כפירות, שנופלים עליהם על ידי זה: והתקון לזה - למסר המלחמה על ה'. שה' ילחם המלחמה, על ידי זה מבטל מחשבות רשעים הנ"ל, אבל דע שעל ידי צדקה שלהם, יש כח במחשבתם להתקים אפלו אם ימסר המלחמה לה'. כי יש צדקות שרשעים נותנים, כי מצינו שאפלו מלכי עכו"ם נותנים צדקה ועושים טובות כמו שכתוב (משלי כ"ח): "לחונן דלים יקבצנו" כמו שפרש רש"י עין שם:
ודע שאיש אמת, דהינו שעושה מצוות בשלמות ובכל הדקדוקים בינו לבין קונו כמו שמדקדק לעשות המצוה בפני בני אדם, שזה בחינת אמת, שהכל אחד אצלו, בין כשעושה מצוה לפני ה' ובין כשעושה בפני בני אדם, זה האיש האמת, יש לו כח להמשיך לעצמו כל הצדקות, כי אלו הצדקות הנ"ל שהם עושין, היא עומדת רחוקה מהם ואינה אצלם כי דרך הצדקה למשך עצמה לאמת, ומחמת שהם רחוקים מאמת, הצדקה רחוקה מהם, וזה האיש אמת מושך לעצמו כל הצדקות, כי הצדקה נמשכת רק אחר האמת, וזה בחינת (ישעיה נ"ט): "וצדקה מרחוק תעמד, כי כשלה ברחוב אמת", הינו שהצדקה עומדת מרחוק, זה מחמת, שנכשל ברחוב אמת, כי מחמת שאין אמת, על כן הצדקה רחוקה מהם כנ"ל:
וזה שכתוב (דברים ו): "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו". הינו כשיהיה לנו בחינות אמת, דהינו לשמר לעשות כל המצוות לפני ה' לבדו, בכל הדקדוקים, כמו שעושה בפני בני אדם, שזה בחינת אמת כנ"ל, וזה "כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו" וכו' 'לפני ה' אלקינו' דיקא, הינו שנשמר לעשות כל המצוות לפני ה' לבד, בינינו לבין קוננו, בכל הדקדוקים והפרטים. וזהו כאשר צונו, הינו בכל הדקדוקים כאשר צונו השם יתברך, הינו בחינת אמת הנ"ל, שגם כשעושה המצוה לפני השם יתברך לבד, הוא מדקדק בכל הדקדוקים וכו' כנ"ל, ואז: "וצדקה תהיה לנו", 'לנו' דיקא. הינו שנמשיך לעצמנו כל הצדקות, כי דרך הצדקה למשך לאמת כנ"ל: נמצא כשזה האיש אמת מושך לעצמו הצדקות, אזי אין להם כח הצדקה ואין כח במחשבתם להתקים כנ"ל:
ומה שצדקה נמשכת לאמת, כי צדקה הוא בחינת אמת (עיין זוהר אמור פ"ט) כי אמת הוא אחד כי אחד הוא רק אחד כי לפני אחד מה אתה סופר (ספר יצירה): ואם יש שני וכו' אינו אחד, וכן האמת הוא רק אחד, כי כשאומרים על איזה דבר האמת, אי אפשר לומר כי אם אחד, דהינו האמת כמו שהוא, אבל שקר אפשר לומר על דבר אחד דברים רבים כמבאר במקום אחר (לעיל בסימן נ"א, עין שם מה שמבאר שם...
אבל הצדקה היא רק כח אחד לבד, כי היא בחינת אמת, בחינת שמש, ועל כן מושכת עצמה לאמת כנ"ל: ויעקב שהוא בחינת אמת. כמו שכתוב (מיכה ז): "תתן אמת ליעקב" נאמר בו (בראשית ל"ב): "ויזרח לו השמש", הינו בחינת ולנו תהיה צדקה הנ"ל, כי שמש היא בחינת צדקה כנ"ל "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה", הינו שיעקב על ידי האמת היה לו כח להמשיך ולהזריח לעצמו כל הצדקות, שהם בחינת שמש, וזה "ויזרח לו השמש", לו דיקא, בחינת "ולנו תהיה צדקה" כנ"ל:
 
במספר תורות מתמודד ר' נחמן באומץ מול שאלות היסוד של האמונה. המפורסמות שבהן הן תורה ס"ד ותורה י"ב תניינא. בתורות אלו הוא רוקם תיאור תיאולוגי אשר נותן באומץ מקום לשאלות אלו ובד ובד מתמודד עמן הן במישור המטאפיזי והן במישור הקיומי. במובן זה הדיון שעושה שם ר' נחמן עם הכפירה הוא דיון תיאולוגי קיומי. לעומת זאת בתורה שלפנינו נראה ש"מחשבות הכפירה" "נופלות" בראשו של המאמין הגם שאין הוא רוצה בהן – הוא איננו מנהל אתן דיון כזה או אחר ואף ברצונו לסלקן ממנו. כבעל כורחו 'תוקפות' אותו מחשבות אלו והוא רוצה להיפטר מהן. מכך בוקעות מספר שאלות: כיצד ייתכן שייפלו מחשבות כפירה לראשו של אדם בעל כורחו? האם יש ברקע דיון ענייני בשאלת האמונה, דיון שאולי מודחק ופורץ אל תודעת האדם בעל כורחו? אחרי שכבר פורצות מחשבות שכאלו ו"נופלות" בראשו, היכן הדיון הענייני עמן? וכי אפשר לדחות מחשבות שכאלו ב'קש'? ר' נחמן מייעץ 'למסור את המלחמה לה''. וכן מייעץ הוא להתחזק במידת האמת, כך ששמירת המצוות בפני בני אדם תהיה זהה לשמירתן שלא בפניהם. אך כיצד עובדות עצותיו של ר' נחמן בפועל מול דיוני הענק הללו, המסעירים את נפשו של המאמין? וכיצד ימסור המאמין את המלחמה לה'? האמנם הוויכוח יהיה תלוי בשאלה כמה צדקה נתן הכופר בימי חייו, כפי שמתאר ר' נחמן? כיצד הדברים קשורים? נניח ואותו אדם יקבל את עצותיו של ר' נחמן לעשות את המצוות "בשלמות ובכל הדקדוקים בינו לבין קונו כמו שמדקדק לעשות המצוה בפני בני אדם", כיצד הדבר יעזור לדיון הנוקב עם הכופר?! והרי ר' נחמן קורא לעשות זאת בשם האמת, האמנם "איש אמת" יסתפק במענה שכזה?
 
נראה שהמענה לכל השאלות הללו נעוץ בהבחנה הפותחת את התורה שלפנינו: "דע שעל ידי מלחמות הינו מחלקת, על ידי זה נופלים מחשבות של רשעים על אנשים כשרים, הינו מחשבות של כפירות, שנופלים עליהם על ידי זה". ר' נחמן חושף כלל, שאמנם ידוע בגשמיות, אך לדעתו מצוי גם ברוחניות: התנגדות גוררת התנגדות, לחץ גורר לחץ וכוח מזמין כוח. מחלוקת עם הכופר, כנה ככל שתהיה, עלולה לגרום למחשבות-נגד ליפול לראשו של המאמין בעל כורחו. על אף רצונו הכן של המאמין להאמין ועל אף שהוא מתווכח עם הכופר, בין בגלוי בין בתוך ליבו, באופן לא-רצוני לחלוטין אדוות של מחשבות כפירה חוזרות אליו ומתגנבות לתוך ראשו. ככל שינסה להוציאן ממחשבותיו, ישובו הן כגנבים בלילה. אין גדר וחומה שיכולות לחסום את הדיון הפתוח והכן עם האמת. בתוך תוכו האדם הינו כן וישר, וכל התנגדות לדעה אחרת בניסיון להדפה מאליו יגרור אותה בחזרה לפתחו; אחרי המלחמה והכוח בהן הדף את השני, ירפה הוא את כוחו ואז יתגנבו לליבו בעל כרחו כל השאלות שהדף ממנו: האם אכן צודק הוא ומה אם השני צודק יותר ממנו. במקומות העמוקים הללו ישאל הוא את עצמו במה הוא מאמין מעבר לכל הצהרותיו. הכוחניות שבמחלוקת מתנגדת לשני מצד אחד, אך מצד שני יוצרת התנגדות פנימית סמויה בליבו של האדם עצמו. חוצה היא את ליבו לשניים, זה המתמודד והנאבק מחד, וחציו השני המושתק והכבול, שאיננו חופשי לחשוב, מאידך. האדם המאמין יהיה רגיש במיוחד לכוחניות שכזו, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, שכן מטבעו הוא פתוח, נותן אמון, ואיננו רגיל למחלוקת, שכן בשבילו הכל אחד, אפילו עם מה שמתנגד לו.
 
"למסור את המלחמה לה' " כדבריו של ר' נחמן, יהיה מבחינתו של המאמין להרפות גם כאן. אפילו בשיא הוויכוח המתלהט, בקלחת הדיונים המאיימים, אפילו שם לחזור אל האחד, לבטוח ולהאמין. גם ממקום שנראה שמפלח את העולם לשניים, להאמין שה' אחד. שכן האמונה בה' בעצם הגדרתה חוצה גבולות ומגזרים ומעבר לכל וויכוח. הוויכוח כביכול מקבל את הנחת היסוד שה' לא נמצא עם הכופר ועל כן מתווכח הוא על כך ואילו האמונה חותרת תחת הנחה זה מעיקרה. מקומו של ה' איננו שנוי במחלוקת והוא תמיד נמצא בקונצנזוס. העובדה שהכופר לא מכיר בבוראו, גם היא למעשה פרט בתוך עולמו של הקב"ה. אין להתפלא על חוסר הכרה זה שהרי ה' הוא אכן טמיר ונעלם. המאמין לא יוכל להילחם מלחמה זו – לא יוכל הוא להציג את האלוקים לפני הכופר. אפילו היה מנסה לעשות זאת, היה בכך טעם לפגם, לא רק בגלל הכוחניות שמופעלת כלפי השני, ולא רק בגלל שכוחניות זו תחזור אחר כך לבעליה, אלא בעיקר בגלל שכוחנות זו לא מאפשרת שיח פתוח, כן ואמיתי, ומשאין שיח כזה, גם קשה שתהיה בו אמונה!
 
אמונתו ה'דיאלוגית' של ר' נחמן המושתתת על הארה אלוקית היורדת לתוך נבכי ליבו של האדם, כפי שמתוארת בתורה י"ב תניינא שהזכרנו לעיל, היא זו שמזכירה למאמין את הביטחון כי ה' לבדו יכול להילחם את מלחמותיו. מניסיונו האישי מחכה האדם המאמין שהארה שכזו תאיר גם את ליבו של הכופר. אין טעם שהמאמין יעשה זאת בכוחות עצמו, שהרי זירת הוויכוח בין שניהם איננה הזירה בה יכולה להתגלות האמונה. כיוון שכך, ממליץ ר' נחמן לעזוב זירה זו מלכתחילה, שכן מלבד חוסר התועלת שבה היא גם גורמת נזקים למאמין המתווכח. האמונה אינה אם כן דעה או אידיאולוגיה, אלא הינה חוויה בלתי אמצעית בין האדם לבוראו. כיוון שכך, אין היא מוטלת לוויכוח וכל כניסה לוויכוח תהווה חתירה תחת אושיותיה של האמונה בעצמה. משל למה הדבר דומה, להבדל בין בעל שמנסה לשכנע את אשתו שהוא אוהב אותו לבין בעל שמחבק אותה ומראה לה אהבה. כבר בדיון התיאורטי של האחד המנסה לשכנע את אשתו שהוא אוהב אותה, ישנה חתירה תחת האהבה הפשוטה והבלתי אמצעית שכנראה חסרה. כלומר, עצם הדיון פותח שתי אפשרויות לדיון, שעצם קיומן הינו בעייתי. באהבה הבלתי אמצעית אין מקום לדיון שכזה. כך גם באמונה הבלתי אמצעית אין מקום למחלוקת כזו.
 
אולם ר' נחמן ממשיך ומזהיר אותנו מפני אפשרות בה אף אם ירפה המאמין וימסור את מלחמת האמונה לה', עדיין מחשבות הרשעים ימשיכו ליפול בליבו של המאמין. ימשיכו הן להידפק על דלתו, גם אם יסגור אותה היטב– זאת במידה ורשעים הללו נותנים צדקה, כפי שמציין ר' נחמן. אך מה הקשר בין הצדקה לבין כניסת מחשבות הרשעים ללב המאמין? לו האמונה הייתה דעה שיש להתווכח עליה, לא היה מקום למשוא פנים כזה בו הצדקה משפיעה על הדיון. אולם כיוון שהאמונה היא תנועה בלב של התמסרות והיעתרות אל המציאות מתוך אמון בה, הרי שלצדקה יש השפעה עליה. את הקשר בין האמונה לבין החסד אנו מוצאים כבר אצל אברהם אבינו, אביר החסד וראש וראשון לאמונה. וכך גם נאמר על אברהם אבינו: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו, ו'). לא רק שהחסד הינו מבוסס על אמונה, אלא הוא אף מעורר אותה. שכן היכולת לתת מעגנת את עמידתו של האדם על בסיס אחר – לא על בסיס עצמו, רכושו והונו, אלא על בסיס עליון. 'לתת' משמעו להישען על מה שישנו כעת וזהו תורף האמונה. הנותן לשני בעצם עושה בתוכו כלי להרגיש את החסד העליון של הבריאה בקרבו. מצטרף הוא לאנרגיה הפנימית החבויה בבריאה שגם היא חסד. אברהם אבינו רדף אחרי החסד מתוך האמונה, בה' אך גם קיבל את האמונה בזכות חסד זה.
 
נראה שלהלך רוח כזה התכוון ר' נחמן כשדיבר על הצדקה אותה נותנים הרשעים. יותר מהמעשה הפיזי שיש בנתינה זו, דיבר הוא על המעוף שחסד זה גורם. המעוף שהנתינה מוּנעת ממנו, ומשאבי החסד שניתנים בחינם למי שמשליך את עצמו ואת האינטרסים שלו מנגד, ופועל מתוך דחף אחר, שמימי ועליון. זוהי המהפכה שחולל אברהם אבינו. אך ר' נחמן ראה מאפיינים דומים לאלה גם בכפירה שהחלה פושה בימיו. יכול היה הוא להרגיש את הכנפיים של הכפירה חודרות ללבבות האנשים. הוא ראה את תנופת הרוח שבה שמשיבה אותה לתוך המקומות הכמוסים ביותר בלבבות האנשים, ואף חזה את התפשטותה מספר שנים לפני התרחשותה. חזה הוא שיהיו אנשים שיראו בכפירה בעצמה דת, זהות ולא רק פריקת עול. הוא הבין שגם הכפירה יכולה להיות נשאת על כנפי החסד וש"מאמיניה" "חושבים אותה לצדקה" – הצדקה לשחרר את האדם מכבליו ומשעבודו, החסד שבחופש לבחור מחדש את זהותו וייתכן שאף ההקלה מהצורך לטעון טענה במציאות ומהצורך להצטדק עליה. ידע ר' נחמן, שאם יהיו לכפירה כנפיים כאלו הם יפרצו את כל חומות הלב: גם את הווכחנות והאידיאולוגיה הדתית, אך גם את העוצמה שבחוויה הדתית הבלתי אמצעית, שמתכנסת בחווייתה ובטוחה מספיק בעצמה בכדי להביט גם אל הכופר, אפילו מבלי להתווכח עמו. יודע ר' נחמן שכפירה מן הסוג שרואה בעצמה צדקה, תחדור גם ללבבו של המאמין שכן אין כפירה זו 'לעומתית' או מתנגדת במחלוקת עם המאמין, אלא באה היא כביכול לטובתו, ומתוך כך יכולה גם להתגנב ללבבו, אפילו שחווה הוא חוויות בלתי אמצעיות רבות עוצמה.
 
אלא שלמרות כל זאת, מסתבר שגם אם יהיו הכופרים בעלי צדקה יהיו חסרים הם מרכיב משמעותי אשר נותן לצדקה את כוח השפעתה הרב כל כך. בכל זאת יהיו חסרים הם את האמת. האמת עליה מדבר כאן ר' נחמן איננה רק הימנעות מאמירת שקר או תיאור מדויק של העובדות בלבד. זוהי אמת עמוקה הרבה יותר, זוהי אמת פנימית הנובעת מתחושתו של המאמין כי עיני ה' צופות בו תמיד וכי לו בלבד צריך הוא לתת דין וחשבון. ככל שתחושה זו מפעמת בקרבו יותר ויותר, הפער בין התנהגותו לבדו מול ה' ובין התנהגותו מול בני אדם הולך ומצטמצם. זו האמת אליה מתכוון ר' נחמן, והיא נמדדת בדקויות על גבי דקויות שרק עין חדה ביותר יכולה להבחין ביניהן. המעוף של הצדקה נמשך לאמת כזו, מחפש הוא אותה כקרקע לרגליו. זקוק הוא לה בכדי לפרוש את כנפיו.
 
כדי להסביר את הקשר בין הצדקה ובין האמת מביא לנו ר' נחמן את השמש כ"בחינה" המחברת את שניהם. לכל אדם יש ימי אור וימי חושך, אך האדם איננו מודע לכך שלמעשה האור הוא האור שלו והחושך גם הוא החושך שלו. האור נובע מהשמש הפנימית שבתוכו, זו שזורחת בעוז עם כל כוחותיה, תכונותיה ואופייה. וכן החושך נובע מכל פחדיו ותחושותיו השליליות – האזור ממנו הוא בדרך כלל מסיט את מבטו ומשאיר אותו בחושך. עולם הדין מנסה לתת לאדם כלים להתמצא בחושך זה. כך, למשל יצחק שהיה עיוור התהלך בחושך מתוך כלים אלו וציוות למוסרם הגבוה. מידת החסד, לעומת זאת, מבקשת להאיר את החושך הזה, כשהכלי החשוב שלה במשימה זו הינו השמש הפנימית של כל אחד. יודעת היא מידת החסד שבאמצעות חיזוק האדם ופיוסו מתחזקת שמש זו בכל עוזה ומאירה את יומו. בדרך זו מתעוררים כוחות החסד הטמונים בעולם מתרדמתם, מתגברים, מתגלים ומאפשרים לאדם לראות את הטוב והחיובי שהיה שם גם לפני כן, שלא שם לב אליו. כוחו של החסד הוא ב'המשכת' הפוטנציאל הגלום במציאות, בהארת אנרגיות חיוביות של צמיחה, פריחה וגידול, ובהצטרפות אל הכוח העליון המעורר אנרגיות אלו. מעט טוב מעורר הרבה טוב וכך מעט מים מאפשרים לצמח לצמוח בעצמו. מעט אוכל מגדל את התינוק מעצמו – לא צריך יותר ממעט טוב בכדי לקבל תמורתו כפל כפליים. לתנועה חיובית מתגלגלת זו קוראים 'המשכה' ואותה גילה אברהם אבינו. הנתינה פותחת סכר של אנרגיות של טוב: הן בליבו של העני המקבל, להתחזק בעקבותיה, והן בליבו של הנותן, כשהוא מהווה חלק מהכוח המיטיב בעולם.
 
יעקב אבינו סלל דרך שלישית. אם אברהם לימד אותנו להאיר את העולם באמצעות מידת החסד, ויצחק אבינו לימד אותנו איך להתמצא בחושך באמצעות מידת הדין, הרי שיעקב אבינו לימד אותנו לראות את האור במה שיש. אם אברהם הדגיש את הטוב ואילו יצחק אבינו קיבל גם את הרע, הרי שיעקב אבינו לימד אותנו לראות את המציאות באשר היא. מידתו של יעקב היא האמת, והיא מצידה נטולת שיפוט כלפי עצמה, לא 'טוב' ולא 'רע', לא 'אור' ולא 'חושך' – 'קבל את האמת כפי שהיא ותהיה איש אמת!'. "לעמוד לפני ה'" משמעו להתייצב עם הדברים כפי שהם מול ה', כשבכך אפשר לגלות את מה שטמון בהם כפי שהם. זוהי השמש של יעקב, המוכנות להיות אחד עם הדברים כפי שהם. בלא מעט פעמים האמת איננה יפה ואיננה ייצוגית, ולעתים רבות היא אף צולעת, כצליעתו של יעקב אבינו אחרי מאבקו עם שרו של עשיו. ייתכן מאוד שמאבק זה היה דומה ברוחו למאבקים עליהם מדבר ר' נחמן בתורה שלפנינו, מאבקים בין האמונה לכפירה. אפילו האמונה יוצאת לפעמים צולעת ממאבקים שכאלו לא תמיד היא מושלמת, ברורה וייצוגית. למרות שיעקב ניצח את המלאך בסופו של דבר, לא יכול היה להימנע מלשים לב לצליעתו שלאחר מכן. מחשבותיו וליבו נדדו לאמונותיו התוכיות העמוקות ביותר ויכול היה הוא להרשות לעצמו להרפות מהמאבק ומהצורך לנצח ולהיות מושלם. להרשות לעצמו גם להכיר בחולשותיו, בלי הצורך להתגבר עליהם ולהאיר אותם כאברהם, אך גם מבלי להיכנע אליהם כיצחק אבינו, אלא לעמוד לפני ה' עימם יחד ולזעוק. כך הוא איש האמת – עומד עם הדברים כפי שהם לפני ה'. שמש זו של יעקב היא שריפאה אותו מצליעתו, כשהגיע להכרה שאפשר לעמוד כך מול ה' – אפילו הוא צולע.
 
אברהם אבינו גילה את הא-ל שמאחורי העולם: הא-ל שברא אותו ושמשפיע שפע וחסד אליו. אלוקי אברהם עומד כביכול מאחורי העולם. יצחק אבינו לעומתו, היה מוכן לעקוד את עצמו ולקבל גם את מה שאין בעולם ולימד את עצמו להתהלך בחושך ולציית לצו האלוקי הגם שאין בו טעם והסבר. במובן זה אלוקי יצחק כביכול עומד מעל העולם לדון אותו. יעקב אבינו לעומת שני אבותיו, עומד "לפני" ה' עם המציאות כפי שהיא, אפילו היא צולעת, אפילו היא חסרה. במובן זה בשורתם של אברהם ויצחק עדיין השאירה את העולם בפיצול של אור וחושך, טוב ורע. אמנם אברהם אבינו הגביר את הטוב ואת האור ואמנם יצחק אבינו לימד אותנו להתמצא בחושך, אך הפיצול נשאר בעינו. לעומתם, יעקב אבינו איחד את העולם בעמידה זו באחדות עם הדברים כפי שהם ובקבלה של האמת כפי שהיא "לפני ה'". עמידה זו היא זו שמרפאת את האדם מצליעתו וזוקפת את קומתו. עמידה זו היא המאפשרות לו לומר לה': 'האמת היא שאני מרגיש רחוק ממך, האמת היא שמחשבות כפירה תוקפות אותי. אנא ה', תן בי אמונה, תתגלה אליי, עשה אתה את המלחמה עם מחשבות אלו. אני לא נלחם עמן כי אני יודע שככל שאלחם עמן בכח, יחזרו הן אליי לקרקעית ליבי, למקום שממנו אי אפשר להילחם אלא רק להאמין. אתה תקרב אותי אליך, שאוכל להאמין בך בכל ליבי'. אם אדם פונה כך אל ה', עם האמת לבדה ובלי התייפייפות, הוא מרגיש אחד עם ה' ועם המציאות, למרות שבריה השונים. תחושת האחדות הזו היא שמרפאה את האדם, מרחיבה את ליבו ונותנת לו תחושה שהצדקה היא בתוכו בעצם היותו, על כל חסרונותיו, ושצדקה גדולה מכך נמצאת בה' בעצמו ובקשר עמו. זוהי למעשה השמש של יעקב שמזריחה על האדם את התחושה שתמיד הוא נמצא במקום הנכון ועל כן יכול הוא להתאחד עם מצבו. יהא אשר יהא ה' אחד עמו. לצדקה זו לעולם לא יזכה הכופר – כיוון שאין הוא עומד לפני ה' לעולם לא ירגיש את האמת שטמונה במצבו כפי שהוא ומתוך כך גם לא את הצדקה שבכך. "וצדקה מרחוק תעמד, כי כשלה ברחוב אמת" (ישעיה נ"ט).
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *