דילוג לתוכן העיקרי

תורה רנז | צוואת אימו של ר' נחמן

קובץ טקסט
"כי תבא בכרם רעך" וכו' (דברים כ"ג). על פי מעשה וכו'. שהניחה לו אמו צואה שמי שאינו יכול לסבלו לא יניחנו להיות אצלו, ואם לאו יצטרך לעזר מהרחוקים על הקרובים אצלו וכו'. (ויתבאר במקום אחר). כי כשאוכל יותר מצרכו זה המאכל מזיק לו, כי כל דבר יש לו שרש שיש לו חיות ממנו, כגון הסמים יש להם חיות ממה שהאדם לוקח אותם לרפואה, וכן המאכלים יש להם חיות מזה שהאדם אוכל אותם ומקבל חיות מהם, מזה יש חיות להמאכלים אבל כשאוכל יותר מצרכו אין לזה המאכל ממי לקבל חיות, מאחר שאין האדם צריך אליו, והוא דומה כאלו הניחו האדם לתוך כלי שבודאי אינו מקבל חיות משם, ועל כן המאכל מבקש לו חיות להחיות עצמו ואזי הוא מוציא החיות של האדם ועל ידי זה הוא מזיק להאדם, ומחמת זה נצטרפין עמו אפלו שאר המאכלים ומזיקים לו, וזה: "ואכלת כנפשך שבעך", לא יותר. וזה: "ואל כליך לא תתן", הינו שלא תאכל יותר מצרכך שזה דומה כנותן לתוך הכלי מאחר שאין צריך לו כנ"ל:
 
ייחוסו הגדול של ר' נחמן לבעש"ט בא לו דרך אמו, נכדת הבעש"ט. מסופר על נכדה זו שהייתה בעלת רוח הקודש ואחיה היו מכנים אותה "פייגא הנביאה" (פעולת הצדיק כ"א).ר' נחמן הקפיד שכשיוזכר שמו יוזכר שם אמו דייקא - ר' נחמן בן פייגא (שם כ"ב). כך שאם קיבל ר' נחמן צוואה מאמו הרי שבוודאי צוואה זו מכילה הדרכה יסודית ומהותית, אותה גם ינק ר' נחמן כחלב אם. כצוואה, הינה הדרכה נצחית שתהיה חשובה עבורו גם לאחר פטירתה, הדרכה אשר גם לאחר שגדל ר' נחמן וצמח להיות צדיק יסוד עולם, עדיין זקוק היה לקולה של אמו שתדריך אותו בכך. מרת פייגא אשר גדלה בבית של צדיקים, ידעה להדריך את בנה הצדיק מניסיונה, כפי שראתה את הדברים לפני ולפנים בתור ילדה. להזכיר לו, גדול ככל שיהיה, את גבולותיו – להזכיר לו שלעד יישאר בו, כמו בכל אדם, הילד הקטן הזקוק להדרכת אמו ולהגנתה. הגנה מפני נטייתו של האדם לגדול בצורה מהירה מדי ולקחת על עצמו מטלות גדולות מכפי מידתו. כך באה אמו ומדריכה אותו "שמי שאינו יכול לסובלו, לא יניחנו להיות אצלו".
 
מי מקבל חיות ממי? האוכל מהמאכל או המאכל מהאוכל? האדם מהתרופה או להפך התרופה מהאדם? באופן פשוט וודאי שהאוכל מקבל חיות ממאכלו והאדם מתרופתו, וכך גם נקודת המבט הטבעית שלנו. אלא שלא כך מבטה של אמא, שכל עניינה להזין את בנה. אמא מבינה שהאדם ניזון לא רק מאוכל אלא גם מאהבה, תכלית, תחושת מסוגלות, הצלחה ועוד. וגם כשיגדל הבן עדיין תתבונן בו אמו ותחשוב מה צריך הוא עוד כדי שיגדל ויתפתח. גם כשייפרד ממנה ויהיה עצמאי בדרכו, תזהה היא אצלו את הילד הקטן שגם עצמאות זו היא לו למזון לנפש. גם לכשיהפוך לרבי תדע היא להסתכל על סדר הדברים, על מי מזין את מי ומי תלוי במי, בעין הפוכה מכולם – בעין של אמא.
 
המשל המשווה בין הצדיק ש'לא מניח למי שאינו יכול לסובלו להיות אצלו' לבין האדם הלוקח אוכל מהכרם כדי שבעו בלבד ולא נותן לכליו מפתיע. רק מבט של אמא יוכל להבינו. כשם שהאדם האוכל מחיה את המאכל, כך גם החסיד מחיה את רבו. החסידים בוודאי לא יבינו את זה, לפעמים גם הרב בעצמו לא יודה בכך, אבל רק לאמו יש את הזכות לומר זאת. ולכן רק היא יכולה להזהירו מפני "אכילת יתר". גם הרב הגדול ביותר זקוק לגבולות כשהוא ניזון מחסידיו, ואם לא יידע גבולות אלו הרי ש'תזונה' זו תזיק לו. כך מוסרת נכדתו של הבעש"ט לבנה מניסיונה, ככזו שגדלה בביתם של צדיקים. כך האם מגנה על בנה מעצמו באופן חכם, פיקח ומבין את דקויות הדברים. כך מספר ר' נחמן על צוואת אמו בכנות, בענווה ובחכמת חיים.
 
אם הרבי ירגיש מחויב "לשרת" כל פונה ללא גבולות, משמעות הדבר תהיה שיותר משהחסיד שואב מהרבי, הרבי שואב מחסידיו – מזקוקים לו, הוא יהפוך לזקוק להם. פירמידה הפוכה זו מזיקה לרבי לא רק בפנייתו של אותו פונה "בלתי נסבל", אלא אף במערכת היחסים עם כל חסידיו האחרים. שהרי הגבול של הרבי שומר לא רק על עצמו אלא גם על חסידיו, שומר שהפירמידה תישאר יציבה ושקדקודה יהיה העליון. כשם שבמשל מי שאוכל יותר מכדי שבעו מצרף הוא גם את שאר המאכלים שאכל להזיקו, כך גם קבלתו של הפונה ה"בלתי נסבל" תזיק לשאר החסידים שעמו.
 
אולי חוש אימהי זה נובע מניסיונה האישי של כל אם, אשר יודעת בתוך ליבה כי "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק", וכתוצאה מכך מכירה היא את ההופכיות שבכל מערכת יחסים ואת החיות שהיא עצמה מקבלת מבניה. אך יודעת היא גם, לא פחות, כי צריכה היא לשמור על עצמה ועל גבולותיה, לא רק למען עצמה אלא גם למען בניה וחינוכם התקין. אין היא צריכה לרדוף אחריהם, אלא עליה להוות בסיס איתן ויציב עבורם, ממנו יכולים הם להיות ניזונים ועליו להישען. לצורך כך, עליה לבצר את ליבה וחירותו בגבולות, גבולות הנתינה. גבולות היותה בתפקיד. כמה שרוצה היא בתפקיד זה, שהרי ניזונת היא ממנו, מעצם נתינתה השופעת לבנה, שומה עליה לשים לתפקיד זה גבולות.
 
אדם שאוכל כדי שבעו, ששומר על הגבולות שלו ושאיננו מפתח תלות בסביבה, ניזון למעשה מחֵי החיים, הקב"ה, אשר 'בורא נפשות רבות וחסרונן'. חירות היא המצב הפשוט והבסיסי ממנו האדם מתחיל את קיומו, ובו הוא חי ללא תלות בסביבה, בנצרך לו באמת בלבד ובנתון לו מידי שמיים. התאווה לקחת יותר, לאכול יותר ולאגור למחר בעצם מסתירה מאחוריה חוסר ביטחון לעמוד בחירות זו, ללא תלות ובאמונה בה'. "להניח בכלי" (כלשונו של ר' נחמן) משמעו לאגור למחר. אמנם כל העולם עסוק באגירה זו, אך ר' נחמן מצביע על המחיר שבכך. האגירה למחר באה על חשבון החירות של היום ועוד יותר על חשבון החיות של היום – חיות אשר ר' נחמן חוזר ומזכיר בתורה שלפנינו. לדידו של ר' נחמן, מי שחי בחירות ובאמונה, גם החפצים הדוממים מתמלאים חיים סביבו, שהרי הם משמשים את החיים. כך למשל המאכל המקבל חיים מהאדם באוכלו אותם, והתרופות המקבלות חיים מהמשתמש בהם. הם משרתים את החיים, ועל כן הינם בעלי ערך ותכלית בתוך עולמו החי של האדם – כביכול הופכים הם חיים בעצמם. במדרגות גבוהות יותר של אמונה, יכול האדם המאמין אף להרגיש את החיות האלוקית המסתתרת מאחוריהם, בהשגחה המסובבת אותם. אולם מי שצורך יותר מכדי שבעו, מבלי משים הופך בעצמו את החפץ, שהיה יכול להיות חי, לדומם. אותו אדם, כיוון שיצר בו תלות, הפך את היוצרות: הוא 'סובב' את החפץ ומתנה את חיותו בו, והחפץ לא 'סובב' אותו ולא הצטרף לזרם חייו. חיותו של האדם כבתה כשהתחילה לרדוף אחרי חפצים וזנחה את חירותה החיה והפשוטה. במצב זה, אפילו המאמין לא ירגיש עוד ביד ההשגחה המושיטה חפצים אלו לפיו של האדם. את הברכה למאכלים אלו יברך האדם בחטף, אם בכלל.
 
משזנח האדם את חירותו ואת שביעות רצונו ממה שיש לו, משהפסיק את הדיאלוג שלו עם יד ה' והתחיל לחטוף בידיו שלו עוד ועוד, פיתח בעצם תלות בסביבה. יהיה הוא תלוי יותר ויותר ב"רחוק" חֶלֶף ה"קרוב" אותו זנח מחוסר שביעות רצון. וכך בדיוק מדריכה אותו אמו של ר' נחמן בצוואתה: "אם לאו, יצטרך לעזר מהרחוקים על הקרובים אצלו וכו' ". כך בדוגמאות שהבאנו: האוכל יותר מדי, יזדקק לדיאטות שונות בכדי להצליח לשלוט על עצמו ולהחזיר לעצמו את החירות והבחירה שלו לאכול. כך גם הצורך תרופות יתר על המידה ימצא את עצמו מכור להם ויזדקק לגמילה בכדי להחזיר לעצמו את חירותו. כך גם האם הרודפת אחרי בנה שיעשה את מה שהיא מבקשת ממנו וזה מסרב לה, תלך לייעוץ הורי להחזיר לה את המנהיגות שאבדה לה. ואף הרב שתלוי בחסידיו ימצא את עצמו עסוק בתככים בתוך החצר על מנת לבצר את מעמדו בין חסידיו. בתוך תוכו יידע הוא שמעמד זה אבד לו ברגע שהחל לרדוף בלבבו אחרי חסידים אלו.
 
אולם לא כך ר' נחמן. ר' נחמן לא רדף אחרי חסידיו. להפך, הדף הוא אותם ושמר על חירותו ועל חייו הפרטיים. לא ניהל חצר ולא פיתח תלות בחסידיו. אך בכל זאת, פעם אחת התנסה בצורך להדוף חסיד מעליו ואז נזכר הוא בצוואתה של אמו והשתמש בהדרכתה. סיפור זה הוא סיפור הרקע לאמירת התורה שלפנינו והוא מוזכר ברמז בתחילתה. הסיפור מופיע בקטע שהושמט בחיי מוהר"ן אך פורסם במהדורה הכוללת את ההשמטות (מהדורת "נצח ישראל" תש"ס). אנו נביאו בלשוננו בתמצות:
 
בימי נעוריו של ר' נחמן הסתיר הוא את גדולתו ובני משפחתו המורחבת לא ידעו את צדקותו הרבה. קרובת משפחה של ר' נחמן חמדה את יופיו של ר' נחמן וניסתה לפתותו בעת ביקור אצל הוריו במז'יבוז. מיד הבינה ש'לא תפעל אצלו מאומה'. ר' נחמן אמנם עמד בניסיון אך הזדעזע מעצם העובדה שהובא לפני ניסיון כזה. מיד הודיע להוריו כי הוא מוכרח לחזור לביתו, עלה על העגלה ונסע. אותה קרובת משפחה רדפה אחריו אך ר' נחמן התעלם ממנה והמשיך בנסיעתו.
 
לאחר זמן מה חזר ר' נחמן לבית הוריו, ואז אמו אמרה לו, בתור צוואה, את המוזכר בתורה שלפנינו: "שמי שאינו יכול לסבלו לא יניחנו להיות אצלו, ואם לאו יצטרך לעזר מהרחוקים על הקרובים אצלו".
 
עשרים שנה לאחר מכן נודע שמו של ר' נחמן ברבים. אותה קרובת משפחה הצטערה על מעשיה ושלחה את אחיה הקטן (שהיה בן שלוש או ארבע בעת המעשה) לבקש מר' נחמן תשובה ותיקון על מעשיה. האח הגיע לר' נחמן ולפני שהתחיל לדבר כבר זיהה אותו ר' נחמן ואמר: "הוי, אינני יכול לסובלו בביתי!". ביתו של ר' נחמן, אודל, שמעה את דברי אביה וכיוון שהכירה את הצוואה שקיבל מאמו רצתה להוציא את האורח אך לא יכלה. בדיוק אז הגיע לבית ר' נחמן איש שהיה רחוק מר' נחמן ולא ממקורביו, ואודל הבת ביקשה ממנו להוציא את האח מהבית. אותו אח יצא מבית ר' נחמן בפקודת אותו 'רחוק', וכיוון שהיה רעב מאוד, קנה כמות גדולה של שזיפים לא בשלים, אכלם יתר על המידה ומיד נחלש מאוד, צעק מכאבים ומת.
 
בעקבות המעשה הזה אמר ר' נחמן את התורה שלפנינו (תורה רנז) ואף תורה נוספת (תורה פח), וחתם ואמר שמיתת האח הייתה גם תיקון לאחותו. עד כאן תמצית הסיפור.
 
אם כן, סיפור דרמטי למדי עומד מאחורי תורה קצרה ונידחת זו. מה הקשר בין הסיפור של קרובת המשפחה ואחיה לבין העובדה שלאחר מכן אכל יתר על המידה פירות לא בשלים ומת בשל כך? שני חלקי הסיפור הינם גם שני חלקי התורה, ולפי דברינו לעיל ניתן להבינם: לא מן הנמנע שרב יצפה מעצמו לתת מענה לכל הפונים אליו, להיות אדיב לכולם ולקרב כל אדם. ייתכן מאוד שזו גם תהיה הציפייה של הפונים אליו בעצמם. ואם ירגיש רב כזה קושי לעמוד בציפיות אלה מן הסתם יצפה מעצמו לתקן את מידותיו ולבלוע את רגשותיו ולהדחיקם. אולם ר' נחמן קיבל הדרכה אחרת מאמו. שמירת הגבולות של האדם מאחרים מאפשרת לו לשמור על גבולותיו מול עצמו ולהישאר שבע רצון ממה שיש לו. שנים לאחר שהפנים ר' נחמן צוואה זו, הבין הוא ששמירת הגבולות שלו מול אותו אח והכרה בגבול יכולת ההכלה שלו, נובעת מאותה יכולת לעמוד בגבורה בניסיון הפיתוי של קרובת המשפחה, אחותו של אותו אח. אמירת "לאו" ללא הסברים ותירוצים. פשוט לא! המחשבה שכל דבר אפשר לתקן היא מוטעית: לא מכיוון שבאמת אי אפשר לתקן, אלא בגלל שלפעמים השחרת הפנים ואמירת "לא" החלטי זה, הם עצם התיקון. אם לא כן, ה'פירמידה המוסרית' תתהפך, ותיווצר תלות לא בריאה בין החסיד לרבו, בה הרב צריך להפיק ולייצר תשובה לכל אחד. דומה הדבר לאותה אם שצריכה לדאוג לבנה לכל צרכיו: אמנם נכון שהאם צריכה ורוצה לעשות זאת, אולם אם מנגנון זה יתקיים ללא גבולות, לא יוכל הילד לגדול לעצמאותו. וגם מה שתיתן לו אמו יוכר על ידו כניצול שלה. "אמא טובה דיה" תדע את גבולותיה – תדע גם לומר "לא" לבנה. בן כזה יגדל מתוך חירותה של אמו, ותתפתח בו חירותו שלו. רק כך יידע גם הבן להגיד "לא" לסובבים אותו ולפיתויו, לבצר גם הוא סביבו את חירותו שלו. כל זאת הבינה היטב אמו של ר' נחמן ולכן חינכה אותו בדרך זו ואף הזכירה זאת בצוואתה.
 
לא כך חונכו האח והאחות. ייתכן שאף שניהם באו ממשפחה של צדיקים, שהרי היו הם קרובי משפחתו של ר' נחמן. אולם למרות זאת, כנראה שבמשפחתם לא ידעו לומר להם "לא". בעקבות כך, גם כל הטוב שקיבלו ממשפחתם הצדיקה נחווה אצלם כניצול. וילד נצלן נראה אמנם חזק מול הוריו ביחסים הסימביוטיים עמם, אך חלש הוא מול פיתויים חיצוניים. כך אירע למעשה לקרובת משפחה זו, וחשבה היא לתומה שתוכל להכניס את ר' נחמן לתוך מערכת יחסים נצלנית זו. גם אחיה, שאיננו יודעים במה חטא הוא בעצמו ושבשל כך 'לא סבל' ר' נחמן את נוכחותו, גדל בבית דומה. גם הוא היה חלש מול פיתויי החוץ ועל כן אכל יתר על המידה מפירות שאינם בשלים. לשניהם אמר ר' נחמן "לא!" מוחלט וזה היה תיקונם.
 
אמירת ה"לא" של ר' נחמן הינה אקט של חירות. ייתכן שאדם שפיתח תלות כה רבה בדברים חיצוניים לא יוכל להחזיק מעמד בחירות זו. אדם כזה, משעה שלא קיבל את מבוקשו, ירגיש שאין לו מה שיזין אותו ושיפרנס את חיותו. – זוהי סוג של התמכרות. כך חירותו של ר' נחמן הביאה למיתתו של האח, אך לא היא שהרגה אותו: עוד הרבה קודם לכן המית הוא את עצמו בתאוותיו וביצירת התלות בהם. האוכל שאכל מן הסתם לקח ממנו את חיותו, עוד לפני שאכל את השזיפים בשוק. כפי שטוען ר' נחמן בתורה שלפנינו: "ועל ידי זה הוא מזיק להאדם, ומחמת זה נצטרפין עמו אפלו שאר המאכלים ומזיקים לו". השזיפים רק הצטרפו לאורח חייו התלותי שפיתח הוא עוד מילדותו. דחייתו של ר' נחמן הכריחה אותו לעמוד על רגליו ועל חירותו. אך משלא הצליח בכך, תקף אותו רעב אימתני למלא את החלל שנפער בו, אחרי הגבול ששם לו ר' נחמן. משלא ידע להכיל גבול זה מילא את עצמו כהרגלו מילדות במילויים חיצוניים. בהשאלה ובאופן מטאפורי בלבד, ניתן לומר שאמו היא זו ש'הרגה' אותו. אלא שמותו איננו רק טרגדיה אלא גם שחרור מערכת יחסים של תלות. שחרור מאוחר מידי אבל עדיין תיקון – לדעת לקבל את ה'לא' כמענה. המחיר של האח היה כבד והוא לא יכול היה לשאתו בחייו, אבל הדים של משמעות מותו בוודאי הגיעו לאחותו ובהם קריאה גם לחירותה שלה וזהו תיקונה. באותו אופן מטאפורי ניתן לומר שאמו של ר' נחמן הצילה את בנה מלהמית את עצמו ביצירת מערכת יחסים של תלות עם העולם. יאכל האדם לשובע נפשו בלבד אפילו יהא הוא רב גדול.
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)