תורה רנט | את ה' האמרת היום

ההבנה הפשוטה של הפסוק "את ה' האמרת היום... וה' האמירך" מבוססת על המילה "אמיר" שפירושה צמרת, מקום גבוה ונישא (עיין רש"י שם במקום). 'להאמיר את השם' פירושו לרומם אותו ולפאר את שמו. כיצד אם כן הגיע ר' נחמן לדרשת הפסוק הנפלאה והמקורית ש"להאמיר את השם" משמעו לעשות שהוא "יאמר" לנו דבר? לפי ר' נחמן, המתבודד לפני הקב"ה ומפרש לפניו את צערו, מזמין גם את השכינה לפרש בפניו את צערה שלה. פגם של האדם הוא גם פגמה שלה, וממקום זה ביכולתה לנחם את האדם ולהבטיחו שאף היא תחפש תחבולות כיצד לתקן פגם זה.

 

בדבריו של ר' נחמן חידוש רב. בעצם אפשר לומר שהוא מתמודד עם שאלה שמטרידה רבות את העומד לפני השם והעובד אותו – שאלת שתיקתו של אלוקים. ר' נחמן משנה כאן את נקודת המבט שלנו - מסתבר לפי דבריו שהשורש של שתיקתו של אלוקים אינו נעוץ בו, כי אם בנו. מקור שתיקתו של האל איננו אלא שתיקת האדם! האדם שותק ועל כן גם האלוקים. פתח את פיך, דבר עם השם ותראה שגם הוא ידבר אליך בחזרה! זו תמצית דבריו של ר' נחמן. אלא שגם כאן דרוש הסבר נוסף.

 

המשנה באבות מציינת שהעולם נברא בעשרה מאמרות, בעל השפת אמת מסביר שעשרת הדברות באו לתקן את עשרת המאמרות. וזאת יש להסביר – מה ההבדל בין מאמר לבין דיבור ומה יש בדיבור שמתקן את המאמר?

 

המאמר הוא חד כיווני, מעין מונולוג שנאמר על ידי האחד מבלי התייחסות אל השני; הרוצה לשמוע ישמע, והרוצה להצטרף ולהסכים יסכים, אך אין פניה של האומר אל השומע, אין זיקה ביניהם. כך גם העולם במאמר – מאמריו של הקב"ה יצרו עולם מגוון, רווי בהרבה מלים, הרבה הגיון, הרבה חוקים שונים ומורכבים, הם אינם פונים אל האדם, אינם מתייחסים אליו. הם רק 'נאמרים' ללא הרף על כל צעד ושעל בבריאה רווית ההגיון והחכמה, והרוצה להצטרף ולשמוע מוזמן לכך. אך אין פניה ישירה אל האדם, אין התייחסות אליו, אולי אף יותר מזה – יש התעלמות גמורה ממנו – שתיקה גדולה, שתיקת האלוקים.

 

בעולם כזה הרוצה לטפס ולעלות אל הקב"ה, צריך "להאמיר" למעלה. להזדכך, להתרומם ולתקן את מעשיו, להתאים את עצמו אל האמיתות הגדולות הטמונות בעולם ו"נאמרות" בשתיקה רבה, והרוצה להצטרף יצטרף. הצטרפות זו יכולה להתבטא בהתרוממות הלב והתפעלות השכל מהיופי והחכמה הטמונים בעולם, ומתוך כך מגדולתו של הבורא. אך הצטרפות זו יכולה להיות גם בהיענות לאמיתות הגדולות והמוכרות – האמיתות הדתיות והפנימיות הטמונות גם הן בעולם, וגם הן חלק מן המאמר האלוקי שבו נברא העולם. כך או כך, התנועה היא כלפי מעלה, מתוך הרגשה שככל ש'יאמיר' האדם ויטפס על צמרת העולם, ישיג יותר ויגיע יותר אל התכלית.

 

והנה כדרכו, את ר' נחמן מעניינים דווקא במי שלא הצליחו לטפס למעלה. בתמונת עולם שכזו 'המאמר' נמצא למעלה ומי שנשאר למטה נשאר בשתיקה גדולה, רחוק מתוכן ומשמעות, רחוק מאותם מאמרות שבהם נברא העולם. מה יהיה על האדם הנכשל, על פגמיו וצערו? האם יישאר לבדו? האם ישתוק האלוקים על כי לא הצליח לטפס בסולם המעלות והמאמרים? האם העולם יישאר במונולוג הקבוע שלו והאדם רק ישתוק לעומתו? כך אמנם היו פני הדברים כאשר נברא העולם. אולם כך הם פני הדברים רק כל עוד "והאדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ה). אך ביכולתו של האדם לשנות את המצב בתפילתו.

 

תפילת האדם היא מהפיכה קוסמית. היא שינוי סדרי עולם. לא רק בשבירת חוקי הטבע וגילוי ההשגחה העליונה, אלא בסדר העולם וביחס שבין המעלה והמטה. בסדר העולם החדש גם האדם שנפל יכול להשיח את צערו בפני בוראו. גם לנמוך יש מקום נכבד בפני השם. אלא שמהפיכה זו לא תתחולל בלי שהאדם יעורר אותה. מוכרח האדם ליזום אותה בכדי שתתרחש. זוהי סגולתו של האדם שאין הוא מונח בעולם כעוד חפץ הנתון לחוקיו של העולם החיצוני לו. האדם נברא כסובייקט, כעולם בפני עצמו. והיה כי יבחר לבטא את מקומו, נמוך ככל שיהיה, ישמע אותו הבורא ויענה. אך אם יבחר לשתוק כחפץ, ישתוק גם האלוקים כנגדו. הוא אשר אמרנו – שתיקת האלוקים תלויה בשתיקת האדם.

 

לפני האדם שתי אפשרויות, אם כן, המקבילות לשתי האפשרויות לפרש את הפסוק; הפשט והדרש של ר' נחמן. יכול הוא להאמיר את השם ולרומם את שמו, אך להישאר הוא עצמו בתחתית הסולם אם חטא, אם לא הצליח להאמיר גם את עצמו כלפי מעלה ולהיתלות במעשיו ובמידותיו. אך יכול הוא גם להחליט לפנות אל ה' גם במצבו זה, ועל ידי כך "להאמיר" את ה', כדרשתו של ר' נחמן, כך שהקב"ה עצמו "יאמר" דברי נחמה לאדם. בשתי האפשרויות יש קשר בין האדם לקב"ה, אלא שבאפשרות הראשונה הן האדם והן האלוקים סבילים זה ביחס לזה, ואילו על פי האפשרות השנייה שניהם פעילים.

 

אמנם אין "האמירה" האלקית מגיעה לידי "דיבור" ור' נחמן איננו מתיימר להפוך את האדם הפשוט החוטא והנפול לנביא. בכל זאת מצליח ר' נחמן לתת לנו כלי ללקט את המענה האלוקי ולאסוף אותו – הכלי הוא פנייתו של האדם. הרי לכאורה האל פונה אל האדם כל הזמן בהשגחתו המתמדת עלינו, אלא שאין לנו כלים לקבל ולהבין את רצונו. אולם משעה שהאדם פונה אל האלוקים הוא גם עושה כלי על מנת לקבל את המענה שלו בחזרה. יהא המענה אשר יהא, לאחר פנייתו של האדם ניתן יהיה להבין אותו.

 

אולם עוד לפני שהבנו את המענה של ה', עצם העובדה שיש מענה שכזה, מנחמת את האדם הנפול והנכשל. על ידי המענה של הקב"ה, אנחנו מבינים כי הוא לוקח אחריות גם על המקומות הנמוכים בבריאה, ואומר לו לאדם – 'גם אותם אני אמרתי. גם הם נבראו במאמר'. עוד לפני שהקב"ה משנה סדרי בראשית בשל פנייתו של האדם אליו, הרי שעצם הפניה לבדה כבר מפייסת את האדם בכך שהיא מצרפת לתמונה את הקב"ה, לספר לו לאדם שגם מצבו הנמוך נברא ב"מאמרו" של הקב"ה. את האמירה הזו רוצה ר' נחמן "להאמיר" לנו.

 

נמצא שהמונולוג של עולם ה"מאמר" נותר בעינו, אלא שבתוכו מתנהל דיאלוג שקט, כמעט אילם, אך משמעותי. כל פגם שפגם האדם הוא גם פגם אצל השכינה, ולכן בוכה היא איתו יחד, ושותפה היא לצערו, ועל כן שותפה גם לתיקונו; "והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן את הפגמים". נמצא שעצם השותפות, עוד לפני שיצאה אל הפועל לנסות ולפתור את הבעיה, היא כשלעצמה משמעותית לאדם החוטא והנפול. דבריה של השכינה אינם אלא תמונת ראי של דבריו של האדם ובמובן זה נשאר העולם בשתיקתו, אולם בכל זאת הצליח ר' נחמן למצוא גם מעט יחס אלוקי לאדם בתוך עולם שותק זה, ומעט זה הינו נחמה גדולה לאדם.

 

ייתכן אף יותר מזה. ייתכן שכאשר השכינה מציינת שהיא שותפה לפגם שפגם האדם, רוצה היא גם לומר לו שהיא גם שותפה לחטא. שיודעת היא שלו הייתה היא עצמה יותר בגילוי, לא היה האדם חוטא ועל כן רואה היא אחריות לעצמה למצוא תחבולות כיצד לתקן פגמים אלה. צערה של השכינה איננו רק צערה על חטאו של האדם, אלא צער על עצמה שהיא בגלות ובצמצום, דבר המאפשר את החטא. נמצא לפי זה שתוכן השיחה האילמת שבין האדם לשכינה איננו אלא על האילמות הזו ועל שתיקתה של השכינה. שיחה שהיא כשלעצמה מעוררת את הבעיה על פני השטח ובד בבד מהווה לה גם פתרון.

 

פעמים רבות אנו רואים שכשיש מחלוקת בין אנשים חומה של שתיקה ניצבת ביניהם. זה אומר כך וזה אומרת אחרת ואין הם מסוגלים לצאת מן החשיבה הדיכוטומית ולהגיע להסכמה. או אני צודק או אתה צודק. או שחור או לבן. אולם כאשר חומה זו נופלת, הרי שנפתחות דרכים חדשות לפתרון הבעיה, מעבר לדיכוטומיה שהיו שרויים בה השניים לפני כן. נראה שלכך גם מכוון ר' נחמן. אם תשבור את חומת השתיקה עם האלוקים, אם תפנה אליו, יכולים דרכים חדשות להיפרס לפניך. השיחה עם השי"ת איננה רק מנחמת ותומכת באדם החוטא והנפול, איננה רק לוקחת חלק מן האחריות התלויה על צוארו, אלא גם פותחת כיווני חשיבה וכיווני פעולה חדשים שלא היו בנמצא לפני כן. אלה הם התחבולות שמבטיחה השכינה לחפש.