תחילת הסוף – חרב ה' בידי מלך בבל

  • ד"ר טובה גנזל

 

רצף הנבואות בפרק כ"א מתארות את סופה של ממלכת יהודה, והן נאמרו כפי הנראה סמוך להטלת המצור על ירושלים, בעשרה בטבת. בניגוד לפרק י"ט, שעסק בסופם של מלכי יהודה ושם ה' נעדר ממנו, בפרק זה מוזכר שם ה' 15 פעמים (!) בצורות שונות (דבר ה', כה אמר ה', נאם ה' ועוד). נראה כי הדגשה זו באה כהנגדה לתפישת העם, הרווחת בתפישה האלילית, כי ה' לא יחריב את ארצו. ומטרתה להדגיש כי הארועים נעשו ברצון ה'.

החרב יצאה (א-י)

בחלקו הראשון של הפרק פונה הנביא לדרום כמשל, אך כפי הנראה העם לא מבינים את המשל (ויתכן שהם יכולים להבין אך מסרבים). לכן יחזקאל חוזר על הנבואה ופונה במפורש לירושלים:

פסוקים א-ד

פסוקים ו-י

בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה

וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם

וְהִנָּבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב

בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל יְרוּשָׁלִַם

וְהַטֵּף אֶל מִקְדָּשִׁים

וְהִנָּבֵא אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל[1]

וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב

שְׁמַע דְּבַר ה'

וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל

כֹּה אָמַר ה' א-להים

הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ
 

וְאָכְלָה בְךָ כָל עֵץ לַח וְכָל עֵץ יָבֵשׁ לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת

וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב צָפוֹנָה.

כֹּה אָמַר ה'

הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ

וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע

לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן.

וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה'

בִּעַרְתִּיהָ לֹא תִּכְבֶּה

וְיָדְעוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה'

הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד.

 

תגובת העם לחלק הראשון של הנבואה היא:

"וָאֹמַר אֲהָהּ ה' א‑להים הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא"            (פס' ה').

לאחר הנבואה לירושלים מצטרפת תגובת הנביא, על פי הוראת ה':

"וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: 'עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח?' וְאָמַרְתָּ: 'אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה וְנָמֵס כָּל לֵב וְרָפוּ כָל יָדַיִם וְכִהֲתָה כָל רוּחַ וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם[2] הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה' נְאֻם ה' א-להים".

תגובת הנביא לאירועים ממחישה את המיידיות שבה הם צפויים להתרחש.

חֶרֶב חֶרֶב (יג-כב)

יחידה נבואית זו עוסקת בחרבו של מלך בבל ואת מסע הכיבוש הקרב לירושלים. פסוקי הנבואה קשים לנו לפירוש מילולי, ויפה כתב שד"ל בפרושו לפסוקים טו ויח:

"וסוף דבר לא יובן דבר מכל המליצה הזאת (פס' טו). וזה ושלמטה (פס' יח) הם מן המקראות שאמר עליהם בן זאב במבוא[3] שלו שאין להם הבנה וכוונה ולא קשר ענין כלל. ואבדו עשתונות המפרשים והמבארים לחתור אל המובן במאמר. והוא בכל הדחקים אשר נלחצו ונדחקו לישבו נשאר זר כאשר היה, כסהו ענן וערפל וחשכה גדולה נופלת עליו וימש חושך...".

כדוגמה לבעייתיות בפירוש הפרק, נוכל למצוא את דבריו של רש"י בפירושו לפסוק יח:

"ושמעתי בו לשונות רבות, וראיתי בסיפרי פתרונות, ולא נתיישבו לי".

אשר על כן, לא נדון כאן בפירוש הפסוקים. רק יצויין כי המסר הנבואי ערב החורבן עליו חוזר הנביא גם עתה הוא שירושלים לא תינצל; ההפך הוא הנכון: החרב הטובחת עושה זאת בשליחותו של ה'.

מעשה מלך בבל (כג-לב)

"וְאַתָּה בֶן-אָדָם שִׂים לְךָ שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל מֵאֶרֶץ אֶחָד יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם וְיָד בָּרֵא בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ עִיר בָּרֵא. דֶּרֶךְ תָּשִׂים לָבוֹא חֶרֶב אֵת רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶת יְהוּדָה בִירוּשָׁלִַם בְּצוּרָה. כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלִַם לָשׂוּם כָּרִים לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה לִבְנוֹת דָּיֵק. וְהָיָה לָהֶם כקסום (כִּקְסָם) שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם וְהוּא מַזְכִּיר עָו‍ֹן לְהִתָּפֵשׂ". 

בפסוקים כג-לב בפרק מתאר הנביא את המבצע הצבאי של נבוכדנצר מלך בבל שבסופו נכבשה ירושלים. דיברנו בעבר על צדקיהו (שיעורים 11-10): בשיעור 10 עסקנו בצדקיהו לאור הכתוב בפרקים י"ב וי"ז, ועמדנו על כך שהפוטנציאל לחידוש המלוכה בישראל מצוי אצל יהויכין שהוגלה לבבל. בשיעור 11 עסקנו בסופם של מלכי יהודה על פי הכתוב בפרק יט, ובסופו של צדקיהו בפרקנו. נשלים עתה את הרקע הפוליטי-מדיני בארץ ובבל בעת אמירת הנבואות, בכך שנעסוק בזיהויו של נבוכדנצר מלך בבל.

רקע היסטורי[4]

נבוכדראצר השני, (בנו של נבופולסאר; 562-605 לפנה"ס), עלה למלוכה בשנת 605 לפנה"ס, בזמן שבו מלך יהויקים (609-598 לפנה"ס). זאת בשעה שעמד בראש הצבא במלחמה נגד מצרים בקרב כרכמיש.[5] מספר חודשים לאחר הקרב מת אביו נבופלאסר מלך בבל, ונבוכדנצר חזר במהירות לבבל והוכתר למלך תחתיו. מיד עם המלכתו ירמיהו מתארו כ'נבוכדראצר מלך בבל עבדי', ומתנגד למי שאיננו סר למרותו (ירמיה פרק כ"ה). בחורף של שנת 604 צבאו של נבוכדנצר כבש את אשקלון ושבה את מלכה.[6] כפי הנראה, בשנת 601 לפנה"ס נלחם נבוכדראצר נגד מלך מצרים, מלחמה בה הפסידו שני הצבאות, ולאחריה עסק נבוכדנצר בשיקום צבאו. זהו כנראה העיתוי שבו מרד יהויקים בנבוכדראצר (מלכים ב' כ"ד, א). בשנת 597 לפנה"ס שם נבוכדנצר מצור על ירושלים בתגובה למרד, אך מותו של יהויקים קדם כנראה למצור.

לאחר מותו של יהויקים, מלך במקומו בנו יהויכין, ולאחר שלושה חודשים, בשנת 597 לפנה"ס, הסגיר עצמו למלך בבל. (ירמיהו כ"ב; מלכים ב, כ"ד, יב). זהו הרקע לגלות יהויכין, בה נבוכדראצר הגלה לבבל אותו, את משפחתו ואת נכבדי ירושלים, וביניהם גם יחזקאל. מרידתו של צדקיהו בנבוכדנצר, עליה התקומם יחזקאל בפרק י"ז (וירמיהו בפרק כ"ז), התרחשה כנראה בשנת 595 לפנה"ס. גם צדקיהו מרד בנבוכדראצר (כמתואר במלכים ב, כ"ד, כ).[7] בעקבות כך, גם הפעם צר נבוכדנצר על ירושלים החל מעשרה בטבת בשנה התשיעית ליהויקים (מלכים ב כ"ה, א; ירמיה ל"ט, א, ולהלן ביחזקאל כ"ד, א-ב; לפי התאריך הכללי, זוהי ראשית שנת 587 לפנה"ס) ועד לתשעה באב בשנה האחת-עשרה (מלכים ב כ"ה, ג-ד; הקיץ של שנת 586 לפנה"ס).

הערכות שונות קיימות ביחס למספרם של הגולים עם חורבן המקדש, אך שארית נותרה בארץ גם לאחר מכן[8], שהתקוממה אף היא נגד נבוכדנצר בשנת 582 לפנה"ס, התוצאה היתה הגליה נוספת של השארית (המתוארת בירמיה נ"ב, ל). הד לכך ששאיפותיו האימפריאליסטיות של נבוכדנצר לא הסתיימו עם כיבוש ירושלים ניתן למצוא בנבואת יחזקאל לצר, ולאחריה בנבואה למצרים שהיא המאוחרת ביותר בספר, שנת 570 לפנה"ס (פרק כ"ט, יז-כא), עליהן נעמוד בשיעורים הבאים בעז"ה.

לִקְסָם קָסֶם קִלְקַל בַּחִצִּים שָׁאַל בַּתְּרָפִים רָאָה בַּכָּבֵד

תהליך קבלת ההחלטות באשר להתקדמות צבאו לירושלים או לרבת עמון הוכרעה אצל מלך בבל באמצעות מעשי קסמים שהיו נהוגים בימיו. הוא 'קלקל בחצים' שמשמעו:

"מילוי אשפה בחצים, עליהם כתובים פתרונות שונים. הקוסם היה מנענע את החצים, והחץ הראשון שנפל מהאשפה הוא זה שנחשב כתשובת האלים".[9]

בנוסף הוא 'שאל בתרפים' שהיא שאלת עתידות באמצעות פסלים (בדומה לבראשית ל"א, לד; שמואל א י"ט, יג-טז; מלכים ב כ"ג, כד; זכריה י', ב).

כמו כן מצויין שהוא 'ראה בכבד'. איזכור זה מעניין במיוחד משום שהוא עולה בקנה אחד עם ממצאים ארכיאולוגים וטקסטואליים מהם אנו לומדים כי בעבר נהגו בני-אדם "לראות בכבד". כלומר, לנחש את הגורל ואת העתיד על פי מצבו של כבד שנלקח מבעל חיים שהוקרב כקורבן. כך לדוגמא כתבה אטי קוריאט-אהרון על ממצא שנמצא במגידו:

"נראה כי מנהג הראייה בכבד, יסודו בהשקפה שהכבד, כמקומה של הנפש, משקף את נפש האל המקבל ברצון את הקורבן, והניחוש בכבד הקורבן, עשוי לגלות את רצונו הנסתר של האל. מימצא תבנית כבד שהתגלה במגידו שפך אור ולימד על תהליך הראייה, שנעשה על ידי כהן דת, החל בבחינת קרביה של הבהמה (כבד בדר"כ), לאחר מכן הופרד הכבד מיתר האיברים והונח על כף ידו השמאלית של הכהן או על גבי המזבח. הכהן היה מתבונן היטב בכבד ועל פי צורתו והקווים שנוצרו בו, היה מנחש או פותר שאלה מסוימת. כדי ללמד כוהנים את מלאכת הראייה בכבד, הועתקו הכבדים לתבניות העשויות טין, ולעיתים אף נחרטו הסברים בכתב יד על גבי תבניות אלה. באתרים ארכיאולוגים רבים ברחבי המזרח הקדום נתגלו תבניות עשויות טין [שכאלה]...."[10]

תגובת העם

תגובת העם הנזכר בחטאיו מצויין בסופה של יחידה זו:

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' א-להים יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲו‍ֹנְכֶם בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ"                                                             (כט).

ולאחריה סופו של צדקיהו המתואר בפסוקים ל-לב (שנידון כבר בשיעור 11).

עמון – הצלה זמנית (לג-לז)

הפרק מסתיים בנבואה לבני עמון המבשרת שגם סופה של עמון קרב. הנביא מתחיל בירושלים וממנה ממשיך לעמון ובכך מציין כי ירושלים קדמה לעמון אך לא החליפה אותה. לשונה של הנבואה קשור בלשון הנבואה לירושלים בפרק זה אך גם בפרקים אחרים:

"חֶרֶב חֶרֶב פְּתוּחָה לְטֶבַח מְרוּטָה לְהָכִיל לְמַעַן בָּרָק. בַּחֲזוֹת לָךְ שָׁוְא בִּקְסָם לָךְ כָּזָב לָתֵת אוֹתָךְ אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים אֲשֶׁר בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲו‍ֹן קֵץ. הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ. וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית. לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאָכְלָה דָּמֵךְ יִהְיֶה בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֹא תִזָּכֵרִי".

חרב, טבח וקסמים כולם קשורים לנבואה בפרק זה, והקץ, התער, האש והדם הינם לשונות המצויים בפרקים נוספים בהם מנבא יחזקאל על קיצה הקרב של העיר. נראה כי הקשר שבין לשון נבואת יחזקאל לירושלים ולשון הנבואה לעמים אחרים איננו מקרי, ועוד נעמוד על כך בפרקים שבהם ניבא יחזקאל לגויים.

נספח 1: מעמדו של נבוכדראצר בנבואת יחזקאל[11]

תפיסתו של יחזקאל את תפקידו של נבוכדראצר שונה מהתפישה הרווחת, המצויה בעיקר בנבואת ירמיהו: ירמיה רואה את נבוכדראצר כשליח ה' שתפקידו לישם את גזירותיו האוניברסאליות בין הגויים ובכללם יהודה; לעומתו, יחזקאל רואה את  נבוכדראצר ככלי שרת ביד ה', אבל בתפקיד מצומצם יותר. נבוכדראצר הוא שליח ה' להעניש את ישראל על חטאיהם, ועל הפרתם את הברית שכרתו עמו, מעשה שגרם לחילול שמו של ה' (י"ז, יא-יד). בנוסף, בבל כבשה את האומות ששמחו לאידם של ישראל בחורבנם. משום כך, בפרק זה נבוכדראצר בוחר תחילה בירושלים אך פונה לאחר מכן לבני עמון, שחרפו את ישראל ושמחו לאידם. נימוקים אלה לעונש שונים מנימוקיו של ירמיהו שנבואתו לנבוכדנצר (אותו הוא מכנה 'עבד ה' ') היא הרחבה של תפקידו כשליח ה' (ירמיהו כ"ז, ו-ז). כך, ירמיה מתייחס גם לכך שלאחר כיבוש ירושלים, חטאיה של בבל יביאו לתבוסתה (ירמיהו פרקים נ'-נ"א), ואילו יחזקאל אינו מנבא על סופו של נבוכדנצר או על סופם של הבבלים.[12]

נספח 2: חייהם של גולי בבל בבבל על פי מקורות חוץ מקראיים[13]

ישנם מספר מצומצם של מקורות

חוץ מקראיים מוכרים מימי נבוכדנצר: כרוניקה בבלית ובה נרשמה כניעת ממלכת יהודה לפני בבל בשנה השביעית של המלך; רשימה של אנשי חצרו ובה מופיע נבוזראדן במקום השני, עם תוארו באכדית "שר האופים"; וכן רשימות מנהליות שנתגלו בארמונו של נבוכדנצר בבבל, ובהן מופיע יהויכין, עם תוארו "מלך יהודה", יחד עם בניו ושמונָה מאנשיו, כמקבלי קצבאות שמן מאוצרות המלך. בנוסף, פורסמו בשנים האחרונות מחקרים חדשים ומקורות חדשים.

המקור העיקרי לחקר חיי היום יום של יהודי בבל בעת העתיקה הוא מאות התעודות המשפטיות הפרטיות שהגיעו אלינו מבבל. אנשים בעלי שמות יהודיים מופיעים בתעודות אלו במעמדות שונים: כצדדים לחוזה, כערֵבים ו/או כעדים בו, ומכאן אפשר להסיק כי הם היו בני חורין. עד עתה נמנו כ-163 שמות יהודיים בשטרות הבבליים.[14] ארכיון חשוב נוסף, שהגיע לשוק העתיקות בסוף שנות ה-90, הוא הארכיון מ"עיר יהודה" (שבבבל), השופך אור חדש על חיי היום היום של גולי יהודה. הארכיון כולל כ-100 תעודות משפטיות ובכללם: שִטְרי חוב, חכירות, מכירות סחורות חקלאיות, וקבלות על תשלומים שונים, כגון דמי חכירה ומסים. ייחודן של התעודות הללו הוא שייכותן לתקופה קדומה. התעודה הקדומה ביותר המצוייה בארכיון זה היא משנת 572 לפנה"ס, כ-25 שנה אחרי ההגליה הראשונה. כמו כן, ריכוז היהודים במקום זה גבוה: 15% מכלל האנשים הנזכרים בארכיון הם יהודיים. תעודות אלה מלמדות בין היתר על על אחיקם ומשפחתו.[15] ניתן להסיק מהם כי היהודים הסתגלו היטב לנְהָלים המקומיים של אותה התקופה וקלטו את הנוסחאות המשפטיות הבבליות שהיו נהוגות במקום. רקעם היהודי לא השפיע על הניסוח או על תוכן התעודות המשפטיות שנכתבו בשמם. למרות כל זאת, חברי הקהילה שמרו על שמותיהם היהודיים, גם כשעברו כמעט 100 שנה מאז ההגליות הראשונות מארץ יהודה. הם נקלטו בכלכלה המקומית ועסקו על פי רב בחקלאות, אך לא התעשרו יתר על המידה.

 

[1]   קיימת כאן הקבלה בין שלושת תיאורי המקום: ירושלים, מקדשים, אדמת ישראל. מתאים יותר להקביל בין שטחים שונים ולא בין שטח למבנה, לכן נראה כי יש לפרש את המילה 'מקדשים' כמתייחסת לאזור המקודש כולו.

[2]   ראו שיעור 7 הערה 8.

[3]   מבוא אל מקראי קודש (וינה 1810): מבוא לספרי המקרא. יהודה ליב בן-זאב היה מן הראשונים שאמצו חלק ממסקנות ביקורת המקרא המודרנית.

[4]   המידע ההיסטורי בפרק זה לקוח מתוך הספר  Arnold, Bill T., Who Were The Babylonians?, Society of Biblical Literature, Atlanta 2004, pp. 99-91.

[5]   ארוע המצויין אף בנבואת ירמיה (מ"ו, ב).

[6]   אירועים אלה הותירו את רישומיהם גם בירושלים, ויתכן כי הד לכך ניתן למצוא במלכים ב פרק כ"ד, פס' א, ז. זו אולי גם הסיבה לקריאת ה'צום לפני ה'' בשנה שלאחר מכן (ירמיה ל"ו, ט).

[7]   בגלל שהכרוניקה הבבלית שבורה משנתו ה-11, השנה המדויקת של מרד זה איננה ידועה.

[8] ראו שיעור 1.

[9] ראו כשר, יחזקאל א-כד, עמ' 426. ומעניינת עדותו של שד"ל בפרושו לפסוק כ"ו:

"קלקל בחיצים, לשון נענוע בערבי... והוא מין ממיני הגרלות, וכך היה מנהג הערביים כשהיו מסופקים לעשות או שלא לעשות דבר מה: היו לוקחים שלושה חיצים על אחד היה כתוב אמרני רבי (אדוני צוני) ועל אחד היה כתוב נהאני רבי (אדני מנעני) והשלישי היה חלק. והיו טורפים אותם בקלפי. אם עלה הראשון היו עושים. ואם השני היו נמנעים. ואם השלישי היו מחזירים אותו לקלפי עד שיעלה אחד מהשנים האחרים..."       (עמ' קס"ה).

[10]         ממלכת העיר מגידו, מורשת דרך, בטאון אגודת מורי דרך בתיירות חוץ בישראל, נובמבר 2001, 95.

[11]            פסקה זו כתובה על בסיס עבודת רפרט: 'תפקידו של נבוכדראצר מלך בבל וסופו' שנכתבה על ידי יוסף ילון ז"ל, והוגשה לקורס 'ירמיה ויחזקאל – זיקות וניגודים', בהנחיית רימון כשר, במרץ 2004.

[12] השוואת יחסם של יחזקאל עם זו של ירמיהו לבבל מחדדת את שתיקתו של יחזקאל. בעוד ירמיהו קורא לישראל להפקיד את השלטון בידי הבבלים למשך 70 שנה (פרק כה), ומנבא כי יש להפסיק את ההתאגדות שמטרתה למרוד בבבל, ובמקום זאת להיכנע לשלטון הבבלי (פרק כז) ואף להעמיק את אחיזתם בבבל. זאת במלחמתו בנציגי השלטון (פרק לו) ובנביאי השקר שבסביבתו (פרק כח) הסבורים כי גולי בבל ישובו תוך שנתיים ארצה (פרק כט). נבואותיו של יחזקאל היושב בבבל, עוסקות בשנים אלה בכך ששם ה' כבר איננו במקדש בירושלים.

[13]         נספח זה מבוסס בעיקר על הרצאתה של אברהם קתלין, בנושא יהודי בבל, EABS 2009.

[14]         אדם, המופיע בשטר בבלי, נחשב יהודי כאשר שמו הפרטי כולל את שם השם. לכל אחד מן השטרות הבבליים יש תאריך, והודות לכך ניתן לעקוב אחר יהודי בבל החל משנת 582 לפנה"ס ועד לשנת 350 לפנה"ס. מכיוון שבכל שטר מצויין שם המקום שבו הוא נכתב, ניתן גם לעקוב אחר התפרוסת הגיאוגרפית של היהודים ברחבי בבל. ראו:

Ran Zadok, The Jews in Babylonia during the Chaldean and Achaemenian Periods according to the Babylonian Sources, Studies in the History of the Jewish People and the Land of Israel 3; Haifa: University of Haifa Press, 1979,

idem, The Earliest Diaspora: Israelites and Judeans in Pre-Hellenistic Mesopotamia, Publications of the Diaspora Research Institute 151; Tel Aviv: Diaspora Research Institute, Tel Aviv University, 2002.

[15] Abraham Kathleen, An inheritance division among Judeans in Babylonia from the early Persian period, New Seals and Inscriptions, Hebrew, Idumean, and Cuneiform  2007, pp. 206-221