תיאורי ההתנחלות של יהודה ויוסף (י"ד - י"ז)

  • הרב ד"ר יהושע רייס

א. מבנה רשימת הנחלות

בחלק הראשון של חטיבת הנחלות (י"ג-כ"ד) משובצות רשימות הנחלות של יהודה ויוסף. הרשימה של נחלת שבט יהודה (י"ד-ט"ו) בולטת באריכותה ובמבנה המסודר שלה. נפרט תחילה את מבנה הרשימה, ולאחר מכן נדון בתוכנה. לפני הרשימה משובץ סיפור הבקשה של כלב (י"ד ו - טו), ולאחריה בא תיאור מפורט ורציף של תיאור הגבול של נחלת יהודה (ט"ו, א - יב) עם מסגרת ברורה: בפתיחה נאמר "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחתם אל גבול אדון במדבר צן נגבה מקצה תימן ויהי להם גבול נגב..." (ט"ו, א - ב); ובחתימה - "זה גבול בני יהודה סביב למשפחתם" (ט"ו, יב). בהמשך משובץ סיפור ההמשך של נחלת כלב, המתאר את מלחמתו באזור נחלתו ואת קורות בני משפחתו בעניין הנחלה (ט"ו, יג - יט). לאחר מכן מופיע החלק השני של רשימת הנחלה של יהודה, הכולל את רשימת ערי יהודה לפי המחוזות השונים ביהודה: 1. אל גבול אדום בנגב (כב); 2. בשפלה (לג); 3. בהר (מט); 4. במדבר (סא).[1] רשימת הנחלה של יהודה מתפרסת, אם כן, על פני כל פרק ט"ו, וכוללת ששים ושלושה פסוקים, מלבד סיפור כלב בפרק י"ד המתפרס על פני עשרה פסוקים. לעומתה, רשימת אפרים ומנשה בפרקים ט"ז - י"ז, מפורטת הרבה פחות, וכוללת עשרים ושמונה פסוקים בסך הכל. עיקרה של הרשימה עוסק בגבולות הנחלה, ורק מיעוטה עוסק בערים, שחלקם מצוי בנחלות שבטים אחרים.

ב. בין רשימת הנחלות של יהודה לזו של אפרים ומנשה

ההשוואה בין רשימת שבט יהודה לבין רשימות נחלת אפרים ומנשה מלמדת, אם כן, על פער משמעותי בהיקפי התיאורים. הפער בין הרשימה של שבט יהודה ובין הרשימה של שבטי יוסף ניכר גם מן ההתייחסות לגרעונות בחתימת הרשימות, כעולה מן הטבלה הבאה:

גרעון נחלת יהודה

(ט"ו, סג)

גרעון נחלת אפרים (ט"ז, י)

גרעון נחלת מנשה (י"ז, יב - יג)

 

ואת היבסי יושבי ירושלים

לא יכלו בני יהודה להורישם

וישב היבוסי

את בני יהודה בירושלים

עד היום הזה

 

ולא הורישו את הכנעני

היושב בגזר

וישב הכנעני בקרב אפרים

עד היום הזה

ויהי למס עובד

 

ולא יכלו בני מנשה להוריש  את הערים האלה ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת

ויהי כי חזקו בני ישראל

ויתנו את הכנעני למס והורש לא הורישו

 

שלושת התיאורים דומים: הדיווח אודות הגרעון משובץ בסוף הרשימה; ביהודה ובאפרים ישנו סיום דומה: "עד היום הזה", ובשלושתם חוזר הדפוס : "לא יכלו/הורישו"; "וישב". החתימה החוזרת ברשימת שלושת השבטים היא דוגמה בולטת לנקודות ההתייחסות של המחקר בנוגע לספר יהושע בכלל, ולרשימות הנחלות בפרט. מרבית הדיון המחקרי בנוגע לגרעונות של יהודה, אפרים ומנשה, הוא סביב השאלות אימתי נכתבה חתימה זו, ואיזו מציאות היסטורית הולמת את הדיווחים. כמעט שאין חוקרים העוסקים בשאלה מדוע נבחר הדיווח על הגרעון בנחלות השבטים לחתום את הרשימות, ומה משמעות ההבדל בין הדיווח בגרעון רשימת נחלת יהודה ובין הדיווחים של רשימות אפרים ומנשה.

השוואה בין שני הדיווחים מגלה הבדל מהותי: בתיאור הגרעון של שבט יהודה ניתן לזהות נסיבות מקלות - "ולא יכלו", ואילו כלפי שבט אפרים ניכרת ביקורת מסוימת: "וישב בקרב אפרים עד היום הזה ויהי למס עובד".[2] גם בתיאור נחלת מנשה מופיע הביטוי המתחשב "ולא יכלו", אולם מיד לאחריו מתואר תהליך שמאפיין את ההתייחסות הביקורתית הקודמת: "ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת ויהי כי חזקו בני ישראל ויתנו את הכנעני למס והוריש לא הורישו" (יז, יב - יג).[3] חיזוק השלילה באמצעות המקור הנפרד ("והוריש לא הורישו")[4] מבליט את הביקורת על אי הירושה. נראה שההבנה שהופיעה בדברי הכתוב לעיל ,"ולא יכלו", מתחלפת בביקורת. הכתוב מאשים את בני מנשה בכך שלאחר שהם התחזקו העדיפו לקבל מס מאת הכנעני במקום להילחם בהם ולרשת אותם, כפי שהצטוו על ידי ה'. בהקשר זה חשוב לשים לב להקבלה הקיימת בין תיאור הגרעון בספר יהושע ובין התיאור הביקורתי המצוי בספר שופטים,[5] כעולה מן הטבלה הבאה:

גרעון נחלת מנשה בספר יהושע (יז, יב - יג)

גרעון נחלת מנשה בספר שופטים (א', כח)

ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה

 ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת. ויהי כי חזקו בני ישראל ויתנו את הכנעני למס והוריש לא הורישו

ולא הוריש מנשה את...

ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו

 
הביטוי "ולא יכלו" נעלם בתיאור בשופטים, המדגיש את הביקורת על השבטים שלא הורישו את יושבי הארץ. לאור תיאור זה, בולטת המורכבות של התיאור ביהושע שפותח בהצדקה "ולא יכלו", ומסיים בביקורת "והורש לא הורישו", כבשופטים. הטענה בדבר הנימה הביקורתית בדיווח על הגרעון מתחזקת מפאת סמיכותה לסיפור התלונה של בני יוסף בסוף פרק י"ז,[6] וצמידותה לסיפור השבטים המתרפים הפותח את רשימת השבטים המתרפים (י"ח - י"ט). סמיכות זו, לצד ההבחנות שהוזכרו, מצביעה, לדעתי, על מגמת העריכה הנבואית, שעל אף ששיבצה את נחלת שבט אפרים ומנשה ביחידה הכוללת את רשימת שבט יהודה, הבחינה ביניהן ויצרה תמונה של התפתחות מתמונת מצב אופטימית במיוחד (העולה מרשימת נחלת יהודה) לתמונה ביקורתית יותר (העולה מרשימת נחלת מנשה) ועד לתיאור השלילי של נחלות השבטים המתרפים (פרקים י"ח - י"ט). ההידרדרות בתיאורי הנחלות הללו קיימת גם ברובד הגלוי, בניסוחים מפורשים בפי יהושע ובכתוב עצמו.. תנועת ההפחתה מתיאורים של "שבח והצלחה" לתיאורים של "קונפליקט וסיבוך" היא מאפיין מובהק של תיאורי ההתנחלות, וממאפייני העריכה הבולטים של ספר יהושע כולו.[7]
 
ג. הסיפורים המשובצים ברשימות יהודה ויוסף
במהלך תיאורי ההתנחלות, המכילים ברובם רשימות גיאוגרפיות של גבולות וערים, משובצים כמה סיפורים קצרים, שיש בהם זיקה עלילתית למסגרת הגיאוגרפית והשבטית של הרשימה. ייתכן שהתכלית של שיבוץ הסיפורים היא יצירת רקע סיפורי מתמשך לחלק זה של הספר, אשר נושא אופי רשימתי טכני. הסיפורים מקשרים את הרשימות אלו לאלו ועוטפים אותן במסגרת היסטוריוגרפית רציפה. עם זאת, נראה שישנה הנמקה מגמתית לשיבוץ הסיפורים בין הרשימות ובתוכן. שיבוץ הסיפורים תורם לעיצוב של תיאורי ההתנחלות כתיאור ספרותי בעל משמעות תיאולוגית. הסיפורים הקצרים הנידונים בפרק זה הם אחת הדרכים שבאמצעותן מוערכת ונשפטת התנהלות השבטים בעת ההתנחלות בארץ.
חלוקת החטיבה לשתי יחידות של רשימות, חלוקה אשר הוכחה לעיל באמצעות הבחנה שיפוטית בין היחידות, מוכחת גם מן הסוגים של הסיפורים הקצרים המשובצים לצד של הרשימות. כפי שנראה, בתוך הרשימות שובצו סיפורים קצרים בעלי זיקה תמטית לרשימות, אשר מחזקים באופן מובהק את המגמה הנזכרת. המשותף לסיפורים שינותחו כאן הוא איפיון הגיבורים כדמויות בעלות מוטיבציה גבוהה לנושא ההתנחלות, לעומת השבטים המתרפים, אשר גילו אדישות לנוכח משימה זו. שיבוץ הסיפורים במקומם נועד לצבוע את הרשימות ולהעניק להן משמעות, אשר מבחינה בין היחידה הראשונה (יהודה ויוסף) לבין היחידה השנייה (שאר השבטים) בהערכה ובשיפוט שונים. יש לציין שגם רשימת אי ההורשה בפתיחת ספר שופטים פותחת בנחלות שבט יהודה ובנחלות שבט יוסף, ולשתי הרשימות בלבד נלווים סיפורים המתארים את הרצון ואת הניסיונות לכבוש את הארץ. בשתי הרשימות של ההתנחלות (זו שבספר יהושע וזו שבספר שופטים) קיימת תנועה מובהקת של הפחתה בהערכה ובשיפוט. הפחתה זו, כאמור, מאפיינת את אחת משתי המגמות המובהקות של כלל הספר.
 
ד. סיפור נחלת כלב (י"ד, ו - טו)

הבעיות בסיפור

נעבור עתה לנתח את הסיפורים המשובצים ביחידה הראשונה. סיפור נחלת כלב מופיע בפתיחת חטיבת תיאורי ההתנחלות של השבטים. סיפור זה מציג דגם ראוי להתנחלות בארץ גם למנהיג המוביל את תהליך ההתנחלות וגם לשבטים הנוחלים.[8]

הסיפור משובץ לאחר יחידת הפתיחה של חטיבת רשימות ההתנחלות ולפני פירוט הרשימה של נחלת יהודה, והוא כולל בעיקרו שיחה בין כלב ליהושע. למעשה, הדובר היחידי בשיחה הוא כלב (שבעה מתוך עשרה פסוקים), ובניגוד למצופה אין בשיחה מענה של יהושע. הכתוב מסתפק בדיווח: "ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפנה לחברון" (יג). שלושת הפסוקים הנותרים מופיעים בפתיחת הסיפור, כרקע לתיאור הפגישה: "ויגשו בני יהודה..." (ו) ובחתימתו בתיאור תוצאת הבקשה: "על כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנזי לנחלה עד היום הזה יען אשר מלא אחרי ה' אלוהי ישראל. ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה" (יד - טו). הצעות שונות ניתנו במחקר למעמדו ולפירושו של הסיפור. המשותף לתפיסתם של מרבית החוקרים הוא נקודת המבט הדיאכרונית הביקורתית, ללא נתינת פשר למעשה העריכה ולפרשנות הספרותית של הסיפור.[9]

הסיפור פותח במילים: "ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל, ויאמר אליו כלב..." (ו); החילוף בין לשון הרבים, המוסבת על בני יהודה, ללשון היחיד המוסבת על כלב, יוצרת קושי. הפרשנים התמודדו עם קושי זה בדרכים שונות. רלב"ג כתב: "והנה באו לשם עם כלב לכבודו כי נשיא היה עליהם". כיוון אחר הציע הרמב"ן בפירושו לבמדבר, כ"ו, נד: "הדין לאחד וכל השבט יתרעם עמו", והמצודות מפרש בצורה דומה: "ויגשו בני יהודה - לעזור לכלב בשאלת בקשתו". החוקרים ראו בקושי זה חספוס המעיד על חיבור מלאכותי, אשר נועד לאחות בין הסיפור הפרטי של בקשת כלב, לבין רשימת הנחלה של שבט יהודה. אולם, מנקודת מבט סינכרונית (כלומר נקודת מבט שנותנת פשר לעריכה הכוללת של הסיפור לצד הרשימות) איחוי זה עשוי לשמש מפתח להבנת מעשה העריכה, בניסיון להגדיר את הזיקה בין סיפור כלב ובין רשימת נחלת יהודה, ואת התפקיד שהם ממלאים בהקשר הרחב של חטיבת ההתנחלות בארץ.

נאום כלב כפתיחה רעיונית לפרקי ההתנחלות

בקריאה צמודה של דברי כלב ניכרים מספר אמצעים ספרותיים, אשר מצביעים על כך שדברי כלב הם מעין מונולוג ואולי אף נאום, המהווה מעין פתיחה אידיאולוגית - רעיונית לחטיבה:[10]

1. הפתיחה של סיפור בדיאלוג יוצרת ציפייה אצל הקורא לשיחה הדדית. תחת זאת, ההופעה הדומיננטית של כלב ומידת הייצוג של העמדה שלו, לעומת היעדר ההתייחסות המילולית של יהושע, ממקדות את תשומת הלב בדברי כלב.

2. האריכות בטיעונים אשר מושמעים מפי כלב חורגת מן ההכרח העלילתי ומדרכו של הסיפור המקראי.[11]

3. סגנון הדברים של כלב מרומם, ומשובצים בו ביטויים שונים אשר מקבילים להקשרים המצויים בנאומים מרכזיים הנוגעים לכיבוש ולהתנחלות (כפי שיפורט בהמשך).

4. שיבוץ הנאום בפתיחה לתיאורי ההתנחלות, לפני הרשימה של יהודה המפרטת את גבול הנחלה ואת רשימת הערים, מעניק לו מעמד של פרשיית מפתח בחטיבה.

נראה, אפוא, שהפתיחה של רשימת הנחלות בנחלת יהודה ובסיפור כלב שבראשה, נועדה להבליט את המשמעות התיאולוגית שיש ליחידה. אין מתאים יותר משבט יהודה, וכלב בן יפונה בראשו, על מנת לייצג את הערכים ואת התפיסה המתבקשת ביחס לצו ה' להתנחלות בארץ.

ביטויי מפתח ומשמעותם בסיפור כלב

כעת נעמוד על הביטויים מתוך סיפור כלב, אשר תומכים במגמתו המעצבת של הסיפור כפתיחה רעיונית לחטיבה.

1. 'למלאות אחר דבר ה''. מעמדו של כלב כראש וראשון לנוחלים בגלל צייתנותו ומסירותו, מקבל את אישורו לכל אורך הפרק, באמצעות השימוש החוזר של הביטוי 'למלאות אחר דבר ה' '. ביטוי זה נזכר לראשונה בפי כלב:

ואחי אשר עלו עמי המסיו את לב העם

ואנכי מלאתי אחרי ה' אלוקי

(י"ד, ח).

הביטוי מופיע בפעם השנייה בציטוט השבועה של משה לכלב:

וישבע משה ביום ההוא לאמר

אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה

לך תהיה לנחל ולבניך עד עולם

כי מלאת אחרי ה' אלוקי

(י"ד, ט).

אזכור הביטוי רק על ידי כלב עשוי היה להתפרש כטיעון הנאמר מנקודת התצפית של כלב, הנוגע בדבר. ההופעה השנייה של הביטוי, בציטוט מתוך השבועה של משה לכלב, מעניקה לו אמנם יתר תוקף , אולם היא עדיין בעלת אופי סובייקטיבי בגלל היותה מצוטטת על ידי כלב. ההופעה השלישית של הביטוי בחתימת הסיפור בפי הכתוב טובעת בו חותם של אמינות:

על כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנזי לנחלה עד היום הזה

יען אשר מלא אחרי ה' אלוקי ישראל

(יד).

ההצהרה האטיולוגית המסיימת את הסיפור, קובעת ומאשרת את שתי ההופעות הקודמות של המונח כאיפיון אובייקטיבי. מובן שגם הדיווח של הכתוב על ברכת יהושע: "ויברכהו יהושע ויתן את חברון לכלב בן יפנה לנחלה" (יג) תומך בהערכה זו.

מרכזיות הביטוי 'למלאות אחרי ה'' ניכרת גם בזכות הופעתו בהקשרים מקבילים בחומשים: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" (במדבר, י"ד, כד); "זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו יען אשר מלא אחרי ה'" (דברים, א', לו). נאום כלב סוגר את המעגל של סיפור חטא המרגלים ותוצאותיו: כלב סוגר אמנם מעגל חיובי כאינדיבידואל, אולם דבריו מהווים גם תזכורת כואבת למעגל השלילי, שאפיין את ההתנהלות של רוב העם בסיפור המרגלים.[12]

2. 'המסת לב העם'. המבט לאחור אל עבר סיפור המרגלים הוא אחד מחומרי העלילה בדברי כלב, והוא משמש בדברי כלב כטיעון אשר נועד להצדיק את נתינת הנחלה שהובטחה לו. אולם, ל'מבט לאחור' עשויה להיות גם משמעות מטאפורית להערכה ולשיפוט של הרבים שמרדו בה' ובמשה בסיפור המרגלים, ושל השבטים שנכונים לקיים את דברי ה' ויהושע בתקופה הנוכחית, המתוארת בסיפורי הכיבוש וההתנחלות. תופעה דומה מצויה בהקבלה בין תיאור ההתנהלות של העם לאחר חטא עכן והתבוסה הראשונה בעי, "וימס לבב העם ויהי למים" (ז', ה), לבין האשמת כלב את שאר השבטים בסיפור המרגלים: "ואחי אשר עלו עמי המסיו את לב העם" (ח). הקבלה זו מצטרפת לביטויים נוספים אשר משובצים בסיפור מלחמת העי, המרמזים על הקשר בין סיפור חטא עכן לסיפור חטא המרגלים. השדה הסמנטי של חטא המרגלים המשובץ בסיפור עכן, הוא גורם מעצב ומכונן במספר מקומות בספר יהושע.

3. 'כל מקום אשר תדרוך כף רגלך'

מעבר להקבלות לסיפור המרגלים, ישנן הקבלות בין סיפור כלב לבין מקומות מפתח נוספים הרלוונטיים לנושא הנדון. דברי השבועה של משה לכלב הנזכרים בסיפורנו מקבילים לנאום משה לקראת הכניסה לארץ:

חשיבותם של דברים אלו כאיפיון למעשה העריכה עולה גם מן ההקבלה לדברי ההקדשה של ה' ליהושע בתחילת ספר יהושע: "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה" (א', ג). בשלושת המקומות קיימת זיקה בין ההבטחה לסיוע בכיבוש הארץ על ידי ה' ובין קיום המצוות ושמיעה בקול ה'. זיקה זו מבליטה את מבחן הצייתנות כתנאי לקבלת הארץ מאת ה' ומעלה את האפשרות שכלב הוא שזכה למלא ולקבל את ההבטחה על כיבוש הארץ.

4. 'גויים גדולים ועצומים'/ 'ערים בצורות'

אפשר שבדברי ההבטחה של משה, שהוזכרו לעיל, "וירשתם גוים גדלים ועצמים מכם", ישנה רמיזה למשימה הקשה של ההתמודדות עם הענקים, המיוחסת בפרק זה לכלב. הקבלה זו ניכרת במרקם המילים בחלק אחר של נאום משה בספר דברים:

דברים, ט', א - ג

יהושע ,י"ד, יב

שמע ישראל

אתה עבר היום את הירדן,

לבא לרשת גוים גדלים ועצמים ממך

  ערים גדלות ובצרות בשמים

  עם גדול ורם בני ענקים...

 ועתה תנה לי את ההר...

כי אתה שמעת ביום ההוא

כי ענקים שם וערים גדלת בצרת

אולי ה' אתי והורשתים כאשר דבר ה'

 

 

ההבטחה להצלחה בהתמודדות מול הענקים מנוגדת לחשש שהביעו המרגלים, וחוזרת ומחזקת את מעמדו של כלב כמי שעמד כנגדם:

אפס כי עז העם הישב בארץ

 והערים בצרות גדלת מאד

 וגם ילדי הענק ראינו שם...

ויהס כלב את העם אל משה,

ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה

(במדבר, י"ג, כח).

אכן, כלב הוא שעמד לכל אורך הדרך מול הענקים וזכה לקיים את ההבטחה האלוקית.

יש לציין שבסיפורי הכיבוש מיוחס הניצחון על הענקים בחברון ליהושע: "ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דבר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע, לא נותר ענקים בארץ בני ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו" (י"א, כא - כב). יתכן שסתירה זו, שהתפרשה על ידי רבים בדרכים דיאכרוניות, נובעת מאופיים השונה של תיאורי הכיבוש שמייחסים את הכל ליהושע כמנהיג העם, מול תיאורי ההתנחלות אשר מתמקדים יותר בעשיה השבטית הלוקאלית. כיוון דומה נקט הרלב"ג: "עוד זכר שכבר הכרית יהושע הענקים וגו' והנה נזכר במה שיבוא כי כלב בן יפונה הכרית הענקים מחברון, ועתניאל בן קנז לכד דביר. וזה בלתי סותר למה שבכאן כי הכל מיוחס ליהושע כי הוא הראש, המנהיג אותם בזה". בין כה ובין כה, הסיום "והארץ שקטה ממלחמה", אשר משובץ גם בסיום פרק י"א (כג) וגם בסיום סיפור כלב (י"ד ,יד), נראה כמעשה עריכה נבואית, אשר נועד לחדד את תנועת המעבר בין תיאורי הכיבוש שהתאפיינו בהנהגה ריכוזית פחות או יותר מאוחדת, ובין תיאורי ההתנחלות שמאפיינים את התקופה שלאחר זקנת יהושע. תיאורי ההתנחלות משקפים את תמונת המציאות שבשלהי הנהגת יהושע, הצופה אל עבר תקופת השופטים. כלומר, ייתכן שהסתירה בין שני התיאורים מסייעת להצביע על המעבר בין שני החלקים של ספר יהושע. החלק הראשון מתאפיין בתיאורים של התנהלות לאומית, תחת הנהגת יהושע, ואילו החלק השני מתאפיין בתיאורים של התנהלות שבטית כדוגמת תיאורי המלחמה של כלב.

5. רפיון/ חוזק

ההצהרה של כלב על יכולתו להילחם, "עדני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז ככחי עתה למלחמה לצאת ולבוא" (יא), מקבילה לביטוי מעצב בספר יהושע ובמקורות מקבילים, בהקשר לנכונות ולמסירות לקראת הורשת הארץ והנחלתה. בדברי כלב יש ביטוי להגשמת ההבטחה האלוקית שנאמרה ליהושע בהקדשתו להנהגה: "לא ארפך ולא אעזבך" (א', ה) ו"חזק ואמץ" (א', ו, ז, ט, יח). מוטיב החוזקה והריפיון מצוי, בין השאר, גם בהקבלה הניגודית בין שבט יהודה לבין השבטים המתרפים בביקורת שהושמעה כנגד השבטים המתרפים: "ויאמר יהושע אל בני ישראל עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלקי אבותיכם" (י"ח ג). אפשר שישנה ביקורת גם בחתימת הרשימה של שבט אפרים: "ויהי כי חזקו בני ישראל ויתנו את הכנעני למס והורש לא הורישו" (י"ז, יג), ובמקבילה בתחילת ספר שופטים: "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו" (א', כח). הכתוב מבקר את השבטים שלא מימשו את חוזקם על מנת לקיים את חובתם לרשת את הארץ, ככלב בשעתו.

סיפור כלב משמש, אפוא, רקע הולם לתיאורי ההתנחלות, ומעמיד את דמותו המרשימה של כלב, המנהיג הזקן, המייצג את הערכים האמורים להוביל את העם במעשה ההתנחלות בארץ - אמונה, צייתנות ועוז רוח - אל מול התנהלותו של העם. בשיעור הבא נעמוד על היבט נוסף העולה מתוך הסיפור - הניגוד בין כלב לבין יהושע, המודגש על רקע דברי כלב על חוזקו הפיזי:

עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה

ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת לבוא

(י"ד יא).

 

 

**********************************************************

*

  

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליהושע רייס, תשע"ה

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                           http://www.vbm - torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02 - 9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

לתגובות: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

 


[1]    עסיס (How Long Are You Slack To Go Possess The Land (Jos. xviii 3): Ideal and Reality in the Distribution Description in Joshua xiii-xix,VT, 2003, עמודים 23 - 22) מציג הקבלה מספרית בין מספר הערים של נחלת שבט יהודה ובין מספר הערים של שאר הנחלות (לכל אחד 112 ערים), וכן הקבלה בין מספר המחוזות של שבט יהודה (בתוספת מחוז אחד המופיע רק בתרגום השבעים) ובין מספר המחוזות של שאר הנחלות (11 לכל אחד). בכך מנסה עסיס להצביע על מעמדו העצמאי של שבט יהודה במעשה העריכה הנבואית. ההקבלות המספריות אכן מפתיעות, אולם ההתייחסות אליהן כבעלות משמעות במעשה העריכה מניחה שהקורא משווה את מספר הערים והמחוזות של יהודה למספר הערים של הנחלות האחרות. בנוסף לכך, ההקבלה המספרית מעמידה את רשימת יהודה מול רשימות שאר השבטים (כולל יוסף). העמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הטענה של עסיס ביחס למבנה של פרקי ההתנחלות, המבחינה בן נחלת יהודה ויוסף ובין שאר השבטים, כפי שיוצע גם בסדרת שיעורים הזו.

[2]    בשיעור 12 התייחסנו בהרחבה לביטוי "בקרב הארץ".                 

[3]    חוזק בני ישראל נוצל ללקיחת מס עובד ולא על מנת לבצע את צו ה'. ביטוי זה עומד מול התרפות שאר השבטים, ומנוגד לחוזקו של כלב, שנוצל לכיבוש הארץ על פי מצוות ה'

[4]    אמית י', שופטים, מקרא לישראל, ירושלים-תל אביב, תשנ"ט, עמוד 42.

[5]    רשימת השבטים בספר שופטים מצויה בקונטקסט ביקורתי מובהק. ביקורת זו כתובה במפורש במעמד המלאך בבוכים (שופטים ב' א-ה).

[6]    לדעת רבים הוא מתפרש כסיפור ביקורתי, וראו בהמשך.

[7]    דגמים אלו הוצגו בהרחבה בשיעור מספר 16.

[8]    בגלל מקומו המרכזי של סיפור כלב במעשה העריכה, נדון בו בכמה הקשרים בנפרד.

[9]    יוצא דופן בהקשר זה הוא פירושו של הוק, בעקבותיו נלך בעיוננו בסיפור Hawk L.D., Every Promise Fulfilled, Contesting Plots in Joshua, LCBI,  Kentucky, 1991, pp.103. לדעתו, מקומו של סיפור כלב בפתיחת החטיבה לא נועד אך ורק לפתוח בנחלת יהודה ולאפיין אותה. מטרת הסיפור היא להעניק לכל תיאורי ההתנחלות משמעות תיאולוגית, לפיה השבטים עומדים למבחן: באיזו מידה יתמסרו למשימות ההתנחלות ויצייתו לייעודים ולמצות החלוקה. נאומו של כלב בסיפור מנסח את מבחן הצייתנות ומימוש ההבטחה האלוקית לקבלת הנחלה לכל ישראל.

[10]   על מקומה של שיחה של אחת הדמויות כדרך להערכה ולשיפוט עסקנו בניתוח דברי רחב.

[11]   השוו, למשל, לסיפור הבקשה של בנות צלפחד (י"ז, ג - ד), ולסיפור התלונה של בני יוסף (י"ז, יד - יח).

[12]  הקשר התיאולוגי בין המציאות המתוארת מלפני ארבעים וחמש שנים, לבין המציאות העכשווית מולה עומדים יהושע וכלב, מהווה אחד מסימני ההיכר המובהקים של מעשה העריכה הנבואית של הספר.