תיאור טהרת העם ביחזקאל

1. פרק ל"ו

שיאו של תהליך גאולת ישראל בספר יחזקאל הוא טהרת העם על ידי האל. תהליך זה, על מרכיביו השונים, מופיע בצורה המקיפה ביותר בפרק ל"ו, ושיאו בפסוק: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טֻמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'' (ל"ו, כה).

מתיאוריה השונים של גאולה זו (בפרקים - י"א, כ', כ"ח, ל"ד, ל"ו, ל"ז, ל"ט), עולה כי התרחשות הגאולה אינה תלויה במעשי העם;[1] התהליך כולו נעשה על ידי ה'. אי-התלות במעשי העם בולט במיוחד על רקע התיאור המפורט של חטאיהם. אמנם, הנביא מבאר את הסיבה לכך - קיבוץ העם והבאתו לארץ נעשית אך ורק בגלל רצון האל לקדש את שמו לעיני הגויים (פרק כ', פסוקים - ט, יד, כב, מא; פרק ל"ו, פסוקים כ-כג). החורבן והגלות לא גרמו לשינוי מהותי ביחסו של העם לה', ולכן השינויים המיוחלים – הטהרה (ל"ו, כה; ל"ז, כג) והכפרה (ט"ז, סג) - יתרחשו מבלי שייכָּפו על העם תנאים כלשהם (י"א, יט; ל"ו, כו; ל"ט כט). מכיוון שהעם איננו שותף פעיל בתהליך ההיטהרות שלו עצמו, יחזקאל אינו מקדיש לכך מקום רב בנבואותיו: טהרת העם העתידית נידונה בשני פרקים ספציפיים בלבד - לעומת עשרות הפעמים, לאורך הספר כולו, שבהם הוא חוזר ומדגיש את היטמאותם.

מטרתו של פרק ל"ו ביחזקאל היא הכנת העם והכשרתו לשמירה על המקדש העתידי, המתואר בחזון פרקים מ'-מ"ח. מתוך הפרקים הרבים העוסקים בגאולה ובכלל זה בהחזרת העם לארצו, טהרת העם ביחזקאל מוזכרת רק שלוש פעמים. פעמיים מתוכם הן בפרק ל"ו - פרק הכולל תיאור מפורט של גאולת העם, ששיאו בחידוש הברית שבין ה' לבית ישראל. במרכז נבואה זו עומד מעמד הטהרה של העם. במעמד זה האל יזרוק מים טהורים על העם, ובכך ייטהר העם מטומאותיו ומחטאיו:

ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם (ל"ו, כד-כה)

'ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות  (ל"ו, לג)

מעמד כזה, של היטהרות העם כולו, הינו יוצא דופן במקרא. אף הצירוף ''מים טהורים'' הוא צירוף יחידאי, ואין במקרא תיאור נוסף, אף לא מטפורי, שבו האל מטהר את העם כולו, באמצעות זריקת מים או בכל דרך אחרת.

המקום הנוסף בו מצוינת טהרת העם בספר יחזקאל הוא בפרק ל"ז, ובו אין תיאור של תהליך הטהרה ''ולא יטמאו עוד... וטהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלוקים'' (ל"ז, כג). ר' אליעזר מבלגנצי פרש פסוק זה כך:

מי חטאת והזאה, משל הוא למירוק העוון והצירוף והבירור והליבון שייצרפו ויתלבנו בשבי ובביזה ימים רבים לכפר חטאת ולהתם פשע, כעניין "תחטאני באזוב ואטהר" (תהילים נא, ט), וכעניין "אם התרחצתי במי שלג" (איוב ט, ל). ואחרי שטהרתם מכל טומאותיכם – "ונתתי לכם לב חדש" שלא תחטאו חטאים גדולים כאלה ליענש כמו עתה...

בעיון זה נלך בעקבותיו של פירוש זה, אך ננסה להוסיף לו נדבך נוסף.

 

2. "וזרקתי"

נתייחס כעת להיבט לשוני בתהליך הטהרה. ראינו כי הנביא אומר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים'. פעלים המתבססים על השורש זר"ק, כמו גם על השורש נז"ה, מופיעים בדרך כלל במקרא בהקשר של פולחן. ישנם קרבנות שבהם נאמר שזורקים את הדם על המזבח, ואילו באחרים כתוב שמזים אותו. אמנם, בפרשיית פרה אדומה (במדבר י"ט) ישנו ערבוב בין שני המושגים: הפעולה שנעשית במי הנידה (מים המעורבים באפר הפרה האדומה) - מתוארת לעיתים כהזאה ולעיתים כזריקה. ובכל אופן, נראה שבאופן בסיסי קיימת הבחנה עקרונית בין שני המונחים - הזריקה מתייחסת לכל הדם, ומטרתה היא להביא את הדם כולו למזבח, בעוד הזאה היא פעולה סמלית המתבצעת בחלק קטן מהדם ומובילה לחיטוי, טהרה וקדושה.

נעגן כעת את ההבחנה העקרונית בפרטי הפעולות, ובמקורותיהם במקרא. פעולת ההזאה נעשית בחלק קטן מהנוזל:

ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו, וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו (שמות כ"ט, כא)

והזה מדם החטאת (ויקרא ה', ט)

ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו (ויקרא ט"ז, יד)

הזאת הדם נעשתה, בדרך כלל, באמצעות האצבע (ויקרא ד', ו, יז; ויקרא י"ד, טו, כז; ועוד); ולעיתים, באמצעות חפץ אחר - דוגמת אזוב (ויקרא י"ד; במדבר י"ט). הן הנוזל והן יעד ההזאה (שעליו היזו) משתנים בהתאם למעמד. הנוזל כלל את הדם, שמן המשחה ומי הנידה; ויעד ההזאה כלל את הכוהנים, הלויים, הפרוכת, הכפורת, המזבח, בית, כלים או אדם טמא. המשותף לכל אלו הוא ההקשר הרעיוני של חיטוי, טהרה והתקדשות, ובכולם - ההזאה היא חלק מטקס המבטא, באופן סמלי, את ההתעלות, ההתקדמות ואולי אף מעבר לסטאטוס גבוה יותר.

בניגוד להזאה, מטרת הזריקה היא הגעת הדם למזבח (ויקרא א', ג', ח', ט', י"ז)[2], והיא נעשית בצורה כזו או אחרת בדם כולו. מסיבה זו, התורה אומרת שזורקים 'את הדם', ולא 'מן הדם': ''וזרקת את הדם'' (שמ' כ"ט, כ); ''וזרקו בני אהרון הכהנים את דמו'' (ויקרא א', יא); ועוד. הזריקה השתלבה בתהליך נורמטיבי של הקרבת קרבן, הכולל שלבים שונים (סמיכה, שחיטה, זריקת דם והקרבה) שבסופם נוזל הדם נזרק אל המזבח. בניגוד להזאה שם הסמליות של הפעולה קשורה לעולם רעיוני של טהרה או קדושה, זריקת הדם היא חלק מטקס הקרבת הקרבנות בלבד. את ההסבר לזריקת הדם על המזבח ניתן ללמוד, בין היתר, מויקרא י"ז, יא: "כי נפש הבשר בדם הִוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, כי הדם הוא בנפש יכפר". מכאן ניתן להסיק כי חלק חשוב בהקרבת הקרבן הוא הציווי לזרוק את הדם על המזבח, משום שמעשה זה יכפר על האדם.[3]

עם זאת, בחינת השורשים זר"ק ונז"ה בבמדבר י"ט מקשה על ההבחנה ביניהם. כדי לפתור בעיה זו, נציע כי הפועל העיקרי בהקשר זה הוא ההזאה ולא הזריקה - בפסוקים המרכזיים, פסוקי הציווי, מופיע הפועל ''והזה'' (פסוקים יח-יט), והאדם המבצע מכונה ''מזה'' (בפסוק כא); ואילו, השורש זר"ק מופיע (יג ו-כ) בצורה סבילה, בבניין פֻעל, ובמסגרת תיאור עונשו של הנכנס למקדש בטומאתו. ביסוס נוסף לראיית השורש נז"ה כמרכזי יותר בתיאור מעשה הטיהור הנידון, ניתן לראות גם בפרק העוסק בטהרת הלויים המציין שיש לעשות זאת באמצעות ''הזאת מי חטאת'' (במדבר ח', ז).

נראה כי הסיבה לכך שבשני הפסוקים בפרשיית פרה אדומה מופיע הפועל זרק הוא שבנוסף לקשר הקיים, כפי שראינו, בין זריקה לקרבנות - פועל זה יכול לשמש גם במשמעות כוללת, חסרת תוכן ספציפי (בניגוד להזאה שלהּ משמעות ברורה ומדויקת). לכן, כאשר דובר על הזאת מי הנידה בתוך הקשר דיני אחר, כגון עונשו של טמא שנכנס למקדש, נעשה שימוש בלשון הכללית והניטרלית של זריקה, בצורתה הסבילה, מבלי להידרש למונח הספציפי יותר - הזאה.

 

3. "מים טהורים"

טהרת העם מטומאותיהם ביחזקאל, באמצעות זריקת מים טהורים על העם, מקבילה לטיהור טמא המת (במדבר י"ט) - שם מזים מי נידה על טמא מת על מנת לטהרו. יש המוצאים דמיון אף בין זריקת המים ביחזקאל עם טהרת הלויים קודם הקדשתם (במדבר ח', ז) - שם מזים מי חטאת על הלויים על מנת לטהרם, ובכך מכשירים אותם לעבודה באוהל מועד. קיים אמנם דמיון בין טקסי טהרה אלה לטהרת העם ביחזקאל, אם כי בשונה מ'מי החטאת'' ו''מי הנדה'' המשמשים לטהרה בספר במדבר, נקט יחזקאל בביטוי חדש ויחידאי: ''מים טהורים'', כאשר רצה לתאר את זריקת המים המטהרת על העם. בשל ייחודו של צירוף זה, יש לדון כיצד לפרשו. ייתכן שתיאור המים כטהורים נועדה להדגיש כי מים אלו אינם מקבלים טומאה - בדומה לנאמר בספר ויקרא: ''אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור'' (י"א, ג); ואם כך, סביר להניח שהצירוף ''מים טהורים'' מתבסס על הצירוף ''מי נדה'', אך מרחיב ומיישם אותו. אך ייתכן גם כי המים מכונים 'טהורים' בגלל היותם חלק מטקס מטהר. הלשון בה משתמש יחזקאל עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית של הפרק, המתאר טקס טהרה ייחודי. לפי אפשרות זו, יש לראות כאן שינוי מכוון מהצירופים 'מי נדה', ו'מי חטאת'.[4]

 

4. במדבר י"ט

נראה כי טהרת העם מטומאותיהם בספר יחזקאל תובן  יותר על רקע טקס הטהרה של טמא מת באמצעות מי נידה בבמדבר י"ט. חטאי העם המתוארים בספר יחזקאל, דוגמת הגילולים, נמשלים לטומאת המת, וזריקת המים על ידי ה' מדומה לזריקת המים המטהרת הנעשית על ידי הכהן. חשיבותה של השוואה זו היא בהדגשה כי מצב טומאת העם הוא כה חמור עד שהוא מושווה לאחת הטומאות המרכזיות במקרא, המצריכה הליך הטהרה מקיף וארוך. ייחודם של שני מקרים אלו הוא בכך שאין האדם או העם יכולים להיטהר באופן עצמאי, אלא הם נזקקים לאדם אחר על מנת להיטהר.

אך למרות הדמיון, ישנו הבדל חשוב בגורמים לטומאה בכל אחד מן המקרים. בעוד שבספר יחזקאל חטאי העם המדוברים הם חטאים הקשורים בעבודה זרה - ובכלל זה עבודת הגלולים, השיקוצים והעברת הבנים באש; טומאת האדם בפרק י"ט בספר במדבר נגרמת כתוצאה מטומאת מת. המצב המתואר ביחזקאל, שבו טומאת העם נגרמה כתוצאה מעבודה זרה - ייחודי לספר יחזקאל. בנוסף להבדל זה, יש להבחין גם בדרך שבה מתוארת טהרת העם. הן בבמדבר (בפרקים ח' וי"ט) הן ביחזקאל הטקסים הם טקסי טהרה, והפעולה המטהרת כוללת מים; אך, עם זאת, משמשים שני פעלים שונים בעלי משמעות נבדלת לתיאור השלכת המים: בבמדבר השימוש במים נעשה באמצעות הזאת המים, ואילו ביחזקאל המים נזרקים על העם.

 

5. שמות כ"ד

אבחנה זו, כי דווקא הפועל זרק הוא שמשמש את יחזקאל, חושפת בפנינו מקבילה מקראית נוספת, שההשוואה בינה לבין נבואת יחזקאל, עשויה להיות מרתקת. ישנם שני מקומות במקרא בהם הפועל זרק אינו מתייחס לזריקה על המזבח: בפרקנו בספר יחזקאל, ובפרק כ"ד בספר שמות -  בו נזרק דם הברית על העם. בשני האירועים מתוארת זריקה של נוזל על העם על מנת לטהרו. בשמות זהו טקס כריתת ברית בין העם לבין הא-להים, ונעשה בו שימוש בדם ולא במים - בשונה מספר יחזקאל:

ויקח משה חצי הדם וישם באגנת וחצי הדם זרק על המזבח. ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה   (שמות כ"ד, ו-ח)

 

נראה כי בטקס זה השימוש בשורש זר"ק ביחס למחצית השנייה של הדם (הנזרקת על העם), נובע מהשימוש באותו השורש ביחס למחצית הראשונה; השימוש בפועל הזהה מחדד את הקשר ביניהם. בחינת המשותף לשני המקרים האלו מלמדת על זריקת המים הטהורים ביחזקאל, ומדגישה את המניע לשימוש שעשה יחזקאל בפועל זר"ק בהקשר זה. בשמות - מרכז הטקס היה המעמד בו חילק משה את דם זבח השלמים לשניים; מחציתו נזרקה על המזבח, המייצג את הצד של ה',[5] והמחצית השנייה נזרקה על העם, באופן חריג ויוצא דופן. דם זה מכונה מעתה ''דם הברית''.

במקומות שונים במקרא ניתן לראות כי כריתת ברית מלווה בטקס בו מובעת השותפות בין שני הצדדים: בברית בין הבתרים הבהמות בותרו ותנור עשן ולפיד אש עברו ביניהם (בראשית ט"ו, י); ובימי צדקיהו מוזכרת ברית לשחרור העבדים שכללה כריתת עגל לשניים ומעבר בין בתריו (ירמיהו ל"ד, יז-כב). המתואר בספר שמות בהחלט דומה - בטקס זה חולק הדם לשניים, מחציתו נזרקה לעבר הא-ל (המיוצג במזבח) ומחציתו נזרקה על העם.[6] בכל הטקסים הללו מחולקים עצמים לשניים; אלא - שבעוד בִּתְרי הבהמות משמשים למעבר אחד הצדדים הבאים בברית ביניהם, הדם נזרק על שני הצדדים הבאים בברית, ובכך מועצמת הסמליות של השותפות בין הצדדים. לאור זאת, נבין את השימוש בפועל ''זרק'' ביחס לעם. כפי שראינו, זריקת דם היא חלק מתהליך קורבני. אלא, שכאן יש דגש על ההדדיות – כשם שהקרבן נזרק על המזבח, המייצג את הקב"ה, הוא נזרק אף על העם, הצד השני בברית. כעת, מסתבר כי זריקת נוזל על העם במסגרת הברית שימשה כמודל עבור פרקנו ביחזקאל – בו מים טהורים נזרקים על העם במסגרת חידוש הקשר עם הקב"ה.

אמנם, טקסי-הברית בשני המקומות אינם זהים. ההבדל המרכזי הוא שביחזקאל נזרקים מים טהורים על העם, ואילו בשמות נזרק דם. ייתכנו סיבות רבות ומגוונות להבדל זה. ראשית, נראה כי בספר שמות מדובר בדם, משום שבמישור המעשי הברית בשמות הייתה כרוכה בהעלאת עולות וזביחת שלמים, ונעשתה לאחר זריקת הדם על המזבח – דבר שאינו קיים בפרקנו ביחזקאל. כמו כן, הזריקה בספר שמות אינה כוללת מרכיב של טהרה, משום שטהרת העם הוא תנאי מקדים להקרבת הקרבנות המתוארת שם. אך מעבר לכך, נראה כי קרבנות אינם גורם הטהרה האידאלי; אך בספר יחזקאל נזרקים מים, גורם טהרה מובהק, על העם. מלבד זאת, תיתכן גם סיבה טכנית למדי - הפרק דן על מצב בו אין מקדש, כך שהעלאת קרבנות ושימוש בדם איננו רלוונטי.[7]

עיון לאורך ספר יחזקאל עשוי ללמד על אפשרות משמעותית נוספת להבדל בין שמות ליחזקאל בהקשר זה. בספר יחזקאל, הדם מייצג על פי רוב את מעשי העם שגרמו לחורבן המקדש ולהגלייתם - כך גם בתיאור מעשי העם בפרק זה: "ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ" (ל"ו, יח); וכך לאורך כל פרקי הספר (ז', כג; ט', ט; ט"ז, לח; כ"ב, ב-ו, כז; ל"ג כה; ועוד). אם כן, סביר כי באין מקדש תיעשה טהרת העם תוך שימוש במים בלבד, שהנביא הדגיש כי הם טהורים לחלוטין, ומעשי העם – על כל חומרתם – אינם יכולים כלל לטמאם.

אם כן, השוואת מעמד ההיטהרות ביחזקאל עם טקס כריתת הברית בשמות - בנוסף לשימוש המשותף בזריקת נוזל על העם, ולמרות ההבדל בסוג הנוזל הנזרק, מעלה כי קיים ביניהם דמיון ניכר. בשני המקרים נוכח כל העם במעמד: בשמות זהו העם היוצא ממצרים, ואילו ביחזקאל מדובר על העם המקובץ מכל הארצות (ל"ו, כד). ובנוסף לכך, בשני המקרים מדובר בטקס של כריתת ברית: בשמות יש שימוש מפורש במילה ''ברית'', וביחזקאל אנו מוצאים ניסוח הנפוץ בהקשר של התקשרות הדדית בין ה' ועמו: ''והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים'' (ל"ו, כח).

 

6. סיכום

תמציתו של מעמד ההיטהרות של עם ישראל נמצא בפסוק: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'' (יחזקאל ל"ו, כה). הרקע המקראי למעמד זה הינו כפול. מחד, עומד ברקע טקס הטהרה של טמא מת באמצעות מי נידה (במדבר י"ט), בו החטאים של העם נמשלים לטומאת מת, וזריקת המים על ידי ה' מדומה לזריקת המים המטהרת שנעשית על ידי הכהן. מאידך, עומד ברקע כריתת הברית בשמות שבמרכזה ''טקס הדם''. בדרך זו, העמיק יחזקאל את חשיבותו של טקס זה בו ניטהר העם, והדגיש את חומרת מעשי העם על ידי השוואתו לטומאת מת – טומאה חמורה המצריכה הליך טהרה מקיף וארוך. עם זאת, יחזקאל מדגיש כי טהרת העם בעתיד, כמו הברית בחורב, היא בעלת משמעות היסטורית, ותגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין האל לעמו.

אם כך, ראינו כי בפרק ל"ו מצויה נבואת הגאולה המפורטת ביותר ביחזקאל. היחידות הנבואיות בהן מצויות פרקי התקומה ביחזקאל ככלל כוללות מרכיבים משותפים והם: הוצאת העם מבין העמים על ידי ה'; קיבוץ על ידי ה'; הקידוש שם ה' לעיני הגויים כתוצאה מההוצאה והלקיחה; הבאת העם לאדמתם על ידי ה'; ידיעת העם את ה' בעתיד.

אמנם, מבט כולל על תוכן נבואותיו לעתיד של יחזקאל מראה שהן חסרות מרכיבים קלאסיים - ישועה והצלחה מחד, ומאידך מילות צער, פיוס או נחמה - כל אלו חסרים בנבואות אלו. על ייחודם של נבואות אלו והרקע המקראי שלהם נעמוד בעזרת ה' בשיעורים הבאים.

 

בשולי הדברים נזכיר כי נבואה זו שהיא הפטרת פרשת פרה קשורה אליה הן בשל הדמיון ללשונות הגאולה הקיימים בשמות (פרק ו'),[8] והן משום שנבואה זו מסתיימת בתיאור ירושלים: "כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה", פסוק זה תרגם יונתן: "כעמא קדישא, כעמא דמדכן ואתן לירושלים בזמן מועדי פסחא"  (כעם הנטהר ובא לירושלים בעת מועד הפסח).