סנהדרין | דף צז | מחשבי קיצין

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא" (צז ע"ב).

גינויו החריף של רבי יונתן מפתיע, שהרי במהלך העמוד שקדם לו מובאים חישובי קצין מפי כמה וכמה חכמים. האם גם עליהם יאמר רבי יונתן "תיפח עצמן"?!

אחת התשובות לשאלה זו מצויה באיגרת הרמב"ם לארץ תימן, וליתר דיוק: לרבי יעקב ברבי נתנאל בן פיומי "נגיד ארץ תימן". האיגרת נועדה לעודד את היהודים היושבים בתימן, אשר סבלו ממצוקה כלכלית קשה ביותר ומגזרות דת. מתוך צרותיהם נתפתו כמה מהם להאמין ליהודי שהיה מוחזק כירא שמים, והכריז על עצמו שהוא המשיח. מלבד דברי תנחומים והסבר לתופעות של גזרות שמד ושנאת ישראל, ייחד הרמב"ם דברים גם לאותו משיח שקר, ובין שאר דבריו הוא כותב כי אין לסמוך על חישובי קצין כגון אלו שמהם הסיקו יהודי תימן כי בא זמן הגאולה. לאחר הביאו את דברי רבי יונתן בסוגייתנו (עמוד קמד במהדורת הרב שילת), הרמב"ם מסביר מדוע בכל זאת חישב רב סעדיה גאון את הקץ:

"ואנחנו ננצל רבנו סעדיה ז"ל, ונאמר שלא הביאו לזה, עם דעתו [=היותו יודע. הרב שילת] שאסור לעשות, רק היות אנשי דורו רבי ספקות באמונה ונפסדים בה, וכמעט שאבדה דת ה'... וראה מכלל השתדלותו לקבץ המון בני אדם בחשבון הקצים, לחזק תוחלתם לאמת, והוא ז"ל כל מעשיו לשם שמים".

והנה, לאחר הדברים הללו הרמב"ם מביא חשבון קץ משל עצמו (עמ' קנב):

"אך יש בידי קבלה נפלאה, קיבלתיה מאבי ומזקני שקיבלו מאבותיהם ומזקניהם ז"ל, עד תחילת גלותנו מירושלים..."

הרב שילת מבאר (בהערה שם) שהרמב"ם עובר כאן על האזהרה שלא לחשב את הקץ ולא לגלות את חישובו מאותה סיבה שייחס לרב סעדיה גאון – "לחזק תוחלתם לאמת", והכול לשם שמים.

תשובה שונה הציע הרב מרגליות (מרגליות הים על סוגייתנו). לדעתו, איסור חישוב הקץ הוא רק באומרים "כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא",

"אבל המאמינים אמונת אומן בשרשי ויסודי דת קדש, שמהם כי גאולת ישראל בוא תבוא, אם שתתמהמה, הם הרשו לעצמם חשוב מחשבות לצרף אחת לאחת רמיזות יעודי הנביאים למצוא חשבון התחלת תשועת עולמים ומלכות ש-די למען החיות לב אסירי התקוה ולחזק ברכים כושלות".

אמנם בסוף דבריו הרב מרגליות מזכיר את נימוקו של הרמב"ם, אך מתחילת דבריו משמע שנימוק זה אינו ההיתר לחישוב, אלא רק המוטיבציה לו. נראה שלדעתו, לא נאסר חישוב הקץ אלא משום הרחקה, שמא יביא לידי ייאוש, ועל כן אין האיסור נוהג במי שיודע שלא יתייאש.

דבר זה הוא דלא כעולה מן הרמב"ם, שיש איסור בעצם החישוב, וההיתר הוא מעין "עת לעשות לה' הפרו תורתך". כך משמע מדברי הרמב"ם באיגרת תימן, וכך משמע מדבריו ביד החזקה (הלכות מלכים פי"ב ה"ב):

"ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים: תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו".

מלשון הרמב"ם נראה, שאין כאן הרחקה מחשש לייאוש, אלא הדבר אסור מפני שהוא חסר תוחלת: אין ייעודו של האדם לחשב מתי ייגאל, כי אם להגיע ליראת ה' ואהבתו. אם כן, כיצד יסביר הרמב"ם את המילים "שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא"? ייתכן שהבין שאין זו סיבה, אלא סימן. מדוע מתייאשים מחשבי הקצין בהגיע זמן הקץ לפי חשבונם? מפני שהם רואים את הגאולה כאירוע שעיקר חשיבותו בטובתם הפרטית. הניסיון לקבוע את זמן הקץ משמעו תרגום האמונה בגאולה לאמונה ש'יהיה לי טוב', ומכאן האכזבה והייאוש כשאין הדברים מתנהלים 'כמתוכנן'. המאמין האמִתי אינו עוסק בחישובי הקץ, אלא מאמין בבואו בכל עת שיבוא. אין הוא מצפה לרווח אישי; די לו בעצם האמונה שהקב"ה יגאל אותנו. בכך עשה הרמב"ם את הציפייה לגאולה ליסוד אמוני כללי: האמונה בכוחו של הקב"ה ובצדקת דינו, שיתגלו בעת הגאולה – יהיה הדבר מתי שיהיה.