דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה פ"ג | תיקון הברית

קובץ טקסט

 

הקדמה

אחד מן הנושאים בהם עוסק ר"נ באופן מיוחד, במגוון זוויות התייחסות, הוא נושא "תיקון הברית". במילים פשוטות אפשר להגדיר את ה"ברית" כמקור של ההתקשרות בין האדם לבין הדברים המצויים מחוץ לו. התקשרות זו נעשית בכמה רמות ומישורים, ברמה הבסיסית ביותר "תיקון הברית" הינו התיקון של חטאי התאווה הידועה, הניאוף, אך במהלך השיעור נראה שתיקון הברית הינו בעל משמעות וערך הרבה יותר רחבים ועמוקים מאשר רק השמירה על התקשרות נכונה.

כבר מדמותו של פנחס שומר הברית, ניתן לראות ששמירה זו של הברית איננה פשוטה כלל ועיקר. למענה, נדרשת קנאות חצי אנושית חצי מלאכית המושווית בידי חז"ל לדמותו של אליהו הנביא. בברית האדם צריך להגיע להתקשרות פנימית עמוקה ונצחית כל כך, שהיהי מוכן לצאת מיגדרו בשבילה, להיות קנאי לה, שכן הפיתויים בדרך הם רבים והדרך לעמוד בנסיון צרה ומפותלת, כפי שאפשר לראות גם בסיפורו של יוסף הצדיק. על דרך זו ותכליתה ננסה לעמוד במאמרינו זה.

אנו נלמד את תורה פ"ג בליקוטי מוהר"ן תניינא שהיא, כפי שכתוב בראשה, "לשון רבינו", זאת אומרת שזו תורה שנכתבה ע"י ר' נחמן בעצמו[1]. אפשר להרגיש שהתורה נכתבה על ידי ר' נחמן משום שהדברים מתומצתים ביותר (עד כדי כך שכמעט אפשר לומר שר' נחמן כתב לעצמו טיוטא שמטרתה להזכיר את מהלך הדברים ותו לא). נקדים ונאמר כי זו תורה מורכבת ומלאה בפרטים רבים, אך אנו נלמד רק את הקטע הראשון שלה.

התורה

"ע"י תיקון הברית שהוא קשת, יכול להוציא החצים, שהיא התפילה, שהוא חי ברכן דצלותא שהם תלת ווים, בחינת חצים, ומקומם בברית, בבחינת (תהלים פ"ט) "ובריתי נאמנת לו". אמונה זה בחינת תפילה, בבחינת (שמות י"ז) "ויהי ידיו אמונה". ואז התחלת צמיחת קרן משיח בבחינת (תהלים קל"ב) "אצמיח קרן דוד" בבחינת (חבקוק ג') "קרנים מידו לו". ידו זו בחינת תפילה, ותפילות הם שלושה, כי כלליות משיח באבות, היינו משיח שהוא הדבור, שבו מתפלל, בחינת משיח אילמים, והם מאש מים ורוח"    (ליקו"מ תניינא, פ"ג)

 

א. שמירת הברית – המתח הפורה

רבי נחמן פותח את דבריו באמירה "שע"י תיקון הברית שהוא קשת יכול להוציא החצים שהיא התפילה", תיקון הברית נמשל לקשת והתפילה לחיצים שלה. עצם ההשוואה של רבי נחמן בין תיקון הברית לבין קשת כבר מעוררת אצלנו מחשבה עמוקה על מהות תיקון הברית. תיקון הברית, בעצם הגדרתו, יוצר באדם סוג מסוים של מתח, בדומה לקשת הנמתחת, אולם במקביל יש בו אלמנט חיובי שכן דווקא מתח זה יכול לשלח את החץ למרחקים. במילים אחרות, כיוון שהאדם בטבעו רוצה להתקשר למציאות וזהו צורך בסיסי ועמוק בתוכו, הרי שתיקון הברית ושמירת הברית יוצרים אצלו מתח. אולם דווקא מתח זה הוא הנותן לברית את המעוף שלה, את הכח שלה להגיע אל מי שמעבר לה.

ונסביר את הדברים. בשמירת הברית האדם צריך לשמור על הפנימי, על המהותי, על העמוק, על הנצחי, על האחד, על הנכון, על הישר, מפני הפיתוי והרצון להתקשר אל הזמין, אל החיצוני, אל החולף אל הגלוי ואל הקל. ממילא, שמירת הברית יוצרת סוג מסוים של מתח, בין עצם הצורך בהתקשרות לבין החובה לשמור על ההתקשרות בטהרתה, לשמור על הפנימי על אף שהוא נסתר. אולם, מתברר שהמתח הזה הוא מתח פורה במידה והוא מצליח לבוא לידי פורקן בתפילה. לאור זאת, ברור מדוע מכנה רבי נחמן את התפילה כחץ, משום שעל ידי העובדה שהאדם מצליח למתוח את עצמו, דהיינו להישמר מהתקשרות חיצונית, הוא יוצר אצל עצמו מתח – שהוא עצמו יוצר תנופה המאפשרת לתפילה להגיע רחוק.

את הדברים האלו אפשר להבין גם בצורה פשוטה, שככל שהאדם שומר על כלי האהבה שלו, הוא שומר שהאהבה שלו תגיע אל הנכון ואל הישר, הרי שיש לו יותר "אנינות טעם", יותר כוח ובטחון לחלוף על פני החיצוני ולחפש את העמוק, את הנצחי, את האחד, את הנכון, את הישר את האמיתי.

ב. החצי יוצר את התפילה

התפילה היא, אם כן, חץ שלוח. רבי נחמן משווה את התפילה לחץ משום שהתפילה באה לעורר אצל האדם את התודעה שהוא "חצי", שהוא לא כל התמונה כולה. את התודעה הזו מזכירים דרשנים רבים לגבי מצוות מחצית השקל, שמטרת נתינת מחצית השקל על ידי האדם הוא כדי להראות לו שהוא חצי. כך, אומר ר' נחמן, גם בתפילה יש הכרה של האדם שהוא לא הכל, שהוא חצי בלבד – ועל כן הוא נזקק ותלוי ב"חצי השני", ועל כן הוא צריך לפנות אליו בתפילה. תודעה זו, של ההבנה כי אני לא שלם אלא חצי, יוצרת הרגשה של צורך עמוק בהתקשרות, צורך עמוק בהשלמה וממילא הכרה בהזדקקות האדם אל מה שמחוצה לו.

חז"ל אומרים ש"אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א', פסוק י"ג ד"ה ונתתי"), ור' נחמן דורש (עיין לקוטי מוהר"ן קמא קמ"ה) כאילו כתוב "חיצי תאוותו בידו". רבי נחמן, אם כן, קושר בין החץ לבין החצי ( חצי = חיצי). כיצד? משום שהתאווה היא אותו מקום בו האדם מסרב לקבל את זה שהוא חצי, ומנסה בעצמו להשלים את החצי השני. התאווה היא, אם כן, מצב בו האדם מנסה בכח לייצר את החצי השני, מקום בו האדם מסרב לקבל את העובדה שהוא חצי, ומנסה לייצר את ההתקשרות הזו מעצמו -  במקום לחכות לנכון ולאמיתי שיבוא. על כן אומרים חז"ל ש"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", משום שבמובן זה המרדף אחרי החצי השני, המחשבה שאני בעצמי יכול, על ידי תאוותי, להשלים את מה שהוא בעצם החצי השני, הוא מרדף כושל, מרדף אחרי הזנב, שאין לו סוף ושאף פעם הוא לא יבוא על סיפוקו. על כורחו של אדם, אם לא בחייו אז במותו, הוא ייאלץ להיחשף לעובדת היותו חצי. "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", בסוף אדם ידע שהוא מת, שהוא חצי.

האדם, בסופו של דבר, לא יכול לברוח מהעובדה שהוא מוגבל, אבל יש בנו מקום שאינו מוכן לקבל את חוסר השלמות, את המוגבלות הזו, את המקום הקטוע והחצוי שבתוכנו. זו הסיבה שיש באדם באופן תמידי צורך פנימי בהתקשרות, בחיפוש השלמות. משעה ששלמות זו אינה מושגת, שכן אחרי ככלות הכל האדם הוא רק חצי, כדברינו, חלקו החצוי, המסרב לקבל את מוגבלותו, משחיז את קצהו להיות חד וקוצני כחץ.

במצב זה אנו מפנים את הקוצים שלנו, את הרגשת חוסר השלמות, או כלפי עצמנו או כלפי המציאות, ודוקרים אותנו או את העולם כי אנחנו לא מקבלים את תמונת העולם החסירה, שאיננה עגולה ואחידה. אמנם, אותו החץ עצמו, אותו חצי, אותו מקום של חוסר שלמות, יכול להיות לא רק קוצים אלא גם תפילה. רבי נחמן מלמד אותנו כי אותו המקום בו האדם מוכן להכיר בזה שהוא חצי, הכרה שיוצרת מתח פנימי כפי שתיארנו, הוא המקום שיכול לבוא לידי ביטוי בתפילה. המתח אף ייתן לתפילה כוח להגיע רחוק כחץ שלוח, כח לחלוף על פני הזמין, המיידי, הנוכח והגלוי בעקבות ההכרה הפנימית שאני חצי ובתפילה ובבקשה להשלמה.

אם כן, עניינה של התפילה מתחיל במקום בו האדם יודע שהוא חצי ומכיר בזה שהחצי השני לא נמצא אצלו - וממילא הוא מתפלל להשלמה. לאור זאת, התפילה היא ביטוי של הזדקקות, של הכרה שחסר לי משהו, שאני זקוק למשהו, שאני מבקש השלמה שאני יודע שאינה נמצאת אצלי.

ג. ואו החיבור – והקשר לסיני

נמשיך בדברי רבי נחמן:

"ע"י תיקון הברית שהוא קשת, יכול להוציא החצים, שהיא התפילה, שהוא חי ברכן דצלותא שהם תלת ווים"

מסביר רבי נחמן שתפילת שמונה עשרה מגלמת בתוכה "תלת", שלוש, "ווין" (שלוש פעמים האות ואו בגימטרייא שווה לשמונה עשרה), ורבי נחמן אף מקשר בין האות ואו לבין החץ, הדומים מבחינה גראפית. נראה שהכרת האדם בכך שהוא חצי וההשלכה שיש להכרה זו על תיקון הברית ועל התקשרותו עם המציאות מגולמים באות ואו, היא ואו החיבור. האות ואו מייצגת את החיבור של האדם עם המציאות ומעוררת שוב את הדיון על קשיי חיבור זה ועל תיקון הברית בין שני חלקיה, שכן אותה ואו מחברת יכולה בכישלונה להפוך לחץ שלוח, חד ודוקר, הדומה לה מאוד.

פרשת משפטים פותחת בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כ"א, א'). רש"י שם תוהה למה הפסוק פותח ב"ואלה", מדוע יש צורך להתחיל פרשה חדשה בוו החיבור, ומסביר ש"מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני" (רש"י שם ד"ה ואלה) – כשם שפרשת יתרו הקודמת לה נאמרה בסיני כך פרשת משפטים, המפרטת הלכות רבות של בין אדם לחברו, נאמרה בסיני. אפשר לומר שפרשת משפטים כולה דנה בואו החיבור, משום שכולה מתארת את החיבור שלי עם המציאות. לדוג', מה קורה כשאני הולך ברחוב ו (ואו החיבור...) פתאום אני שובר לך את הכלים ששמת ברחוב, וכן מה קורה כשאני הולך ברחוב ו (ואו החיבור..) לפתע אני נופל בבור שהשני כרה, מה קורה כשאני נותן לך לשמור על משהו שלי ו (החיבור) פתאום הוא נאבד לך, כל אלו הם מקרים המופיעים בפרשת משפטים.

כל פרשת משפטים באה לתאר את ואו החיבור אבל גם את הכשלים, הקשיים והבעיות שנוצרות בחיבור הזה. כמה קשה ולא פשוט לחבר, איזה דרכים עקלקלות, כמה נפילות, כמה שבירות יכולות להיות במציאות בו אני ואתה נפגשים, בחיבור זה שאיננו פשוט כל עיקר.

על כך אומר לנו רש"י "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", כאומר שאי אפשר שיהיה וו החיבור, דהיינו אי אפשר שתהיה ברית, בלי מחויבות ובלי התגלות. כדי שיהיה חיבור אמיתי צריך את סיני, משום שאין אפשרות להתמודד עם הקושי בלי ברית סיני. אי אפשר לעבור את הגשר הצר של ואו החיבור מבלי שנכרות ברית, מבלי שנחליט שיש ביני ובינך מחויבות, מבלי שנכיר בכך שאני ואתה מחויבים לטוב לישר ולנכון, כפי שפרשת משפטים מנסה לפרוש לפנינו. אמנם, על מנת שתהיה ברית צריך שתהיה מחויבות ובשביל שתהיה מחויבות צריך התגלות[2], "אף אלו מסיני". במילים אחרות, על מנת שלאדם תהיה מחויבות משמעותית אל המציאות, אל הנסתר הפנימי והנצחי שיש בה, צריך שתהיה פתיחת השמיים וגילוי של הנסתר מאחוריהם. ללמדנו ששני צדדי הברית, הן הארצי והן השמימי, שקולים, שניהם מסיני.

ד. אמונה זו תפילה זו ברית

אכן, בשביל שתהיה ברית צריך הרבה אמונה, כפי שמדגיש רבי נחמן על פי הפסוק "ובריתי נאמנת לו" (תהלים פ"ט), בשביל שהאדם ישמור את ההתקשרות שלו אל הפנימי, אל הנסתר ואל העמוק, מוכרח הוא שתהיה לו אמונה[3]. כך ממשיך רבי נחמן בתורה בה אנו עוסקים ואומר:

"אמונה זה בחינת תפילה, בבחינת (שמות י"ז) ובריתי נאמנת לו"

האמונה, אומר רבי נחמן, היא תחושה ממשית. האמונה איננה רק מפגש, "אני ואתה", נוסח בובר אשר דבר על ואו החיבור הנמצאת ביני לבינך, בין "אני" לבין "אתה", האמונה גם איננה רק הכרה, "אני והוא", נוסח רוזנצוויג, שדיבר בספרו על ואו החיבור בדומה לדברים שהעלנו[4]. אמונה איננה אפילו האני והאחר, הכרה של האני במה שמעבר לו, כמו שדיבר לווינס. אמונה זו תפילה! דבר זה הוא הרבה יותר מאשר מפגש ביני לבינך – אמונה זו הזדקקות, תחושה של תלות ממשית – זו תפילה לריבונו של עולם.

ממשיך רבי נחמן ומסביר שזה בחינת "ויהי ידיו אמונה" (שמות י"ז, י"ב), שנאמר על משה רבינו. על פי דבריו האמונה שנאמרה על משה היא בעצם תפילה, אך יש להסביר מדוע משתמש הכתוב בלשון אמונה ולא באחת מלשונות התפילה. על מנת להבין זאת, נעזר בתורה קצרה ויפה של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן בה הוא כותב:

"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. כי יש כמה מיני אמונה, יש אמונה שהוא רק בלב, והעקר שצריך להיות לאדם אמונה כל כך, עד שיתפשט בכל האברים... וזה שכתוב במשה ויהי ידיו אמונה, שהיה לו אמונה כל כך גדולה, עד שנתפשט בכל האיברים, שאפילו בידיו היה אמונה כל כך גדולה..."          (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה צ"א)

רבי נחמן מסביר ש"ויהי ידיו אמונה" מלמדינו שהאמונה הנעלה ביותר היא זו שמגיעה גם לידיים. האמונה איננה רק משהו שאני חושב, איננה אפילו רק משהו שאני מרגיש, אלא אמונה היא דבר שאני עושה. לחשוב דבר מסוים זו השקפת עולם אך זו איננה אמונה, להרגיש – גם זו איננה אמונה, שכן הרגש נשאר בסופו של דבר בתוככי עצמו. אמונה זה משהו שמקים אותך, שמנער אותך, שמזיז אותך ושמוציא אותך מגדרך, אמונה היא דבר שמפעיל אותך, שמגיע עד לידיים!

בתורה שלנו אומר לנו רבי נחמן שכשהאמונה מגיעה עד לידיים זו התפילה. כל עוד האמונה לא הגיעה לידיים, למקום של הגוף, של המעשה, האדם לא מרגיש את ההזדקקות, הוא איננו חש שהוא באמת חצי, שהוא באמת לא שלם. רק כשהאדם מרגיש את ההזדקקות הזו של הבשר, הוא מרגיש ששם הוא קורא לקב"ה. כשהאמונה מגיעה לידיים, כשהאמונה מגיעה למקום המעשי המוחשי, כשהאדם מרגיש בידיים שלו, בבשר שלו ובמעשים שלו את האמונה, משם הוא מרגיש את ההזדקקות המוחשית להשלמה מבחוץ, לחצי השני, לתפילה לקב"ה. לכן התפילה היא מקום כל כך מוחשי, כל כך מעשי, כל כך יומיומי, כל כך נוכח, דווקא לשם האמונה צריכה להגיע.

זהו עצם תיקון הברית, המקום בו הפנימי, הנסתר, העמוק והרוחני הופך להיות ממשי, מוחשי, קשור אלי, עד כדי כך שאני קנאי לו. זה השלב בו אני מרגיש את הצורך העמוק שההתקשרות הרציפה שלי במציאות תהיה אליו, שאני מבין שהמציאות היומיומית החיצונית לא יכולה לקדם אותי, שאני חש סירוב פנימי לקבל את החצי השני ממה שהוא רק על פני השטח, כשאני יודע, עמוק בפנים, שהעולם הזה לא יכול לספק לי את החסר לי באמת - כשאני מגיע להכרה ששום דבר אחר לא מסוגל לגרום לי להגיע לשלמות. למרות שאני צורך אותו כל הזמן החצי השני באמת, בעומק, לא נמצא פה אלא במקום אחר, במקום פנימי ואינטימי שבשבילו צריך לכרות ברית.

ברית זו נכרתת על ידי התפילה, על ידי המקום שהאדם בעומק נפשו ופנימיותו פונה אל הנסתר, אל מה שמעבר למוחש ולגלוי, שעל ידי אותו המקום הוא מעורר בתוכו את נקודת הברית, את מקום ההשלמה שכה חסירה לו.

ה. צמיחת קרן משיח

רבי נחמן ממשיך ומסביר:

ואז התחלת צמיחת קרן משיח בבחינת (תהלים קל"ב) "אצמיח קרן דוד"          

אם אדם זוכה שבחייו יש לו אופק אחר, שהאופק שלו זה הפנימי, הנצחי, זה מה שמעבר לגלוי, אופק שנוצר על ידי התפילה שהוא מתפלל על המעשים שקורים בפועל בחייו, משם צומחת קרן. מהאופק הרחוק, הנסתר והעמוק, משם צומחת קרן צמיחת דוד, צמיחת קרן משיח. הביטוי מוכר לנו, כמובן, מתפילת שמונה עשרה, "את קרן דוד עבדך מהרה תצמיח" – קרן של צמיחה, קרן של תקווה, קרן של אמונה, זריחה.

ממילא,אם אדם מנכיח את הנצחי בחייו, צומחת לו ממנו קרן של אור, "אור" מכיוון שכל השאר זה חושך, "חושך" משום שכל האפשרויות האחרות זה בעצם אמירה פנימית שאני לבד בעולם, שאין לי התקשרות אמיתית בעולם, שאני נמצא בתוך עצמי.

המקום בו האדם מצליח לעורר בתוכו את נקודת הברית, המקום של ההתקשרות שלו עם מה שמעבר לו, עם העמוק והפנימי שבכל מציאות ובכל בן אדם ובסופו של דבר עם רבונו של עולם, המקום הזה הוא קרן אור של זריחה בחיים שהיו עלולים להיות חשוכים, זו קרן משיחית, זו בשורה של משיח, של אור, בחיים שלנו.

ו. שלושת האבות, שלושה יסודות

רבי נחמן ממשיך וכותב:

ואז התחלת צמיחת קרן משיח בבחינת (תהלים קל"ב) "אצמיח קרן דוד" בבחינת (חבקוק ג') "קרנים מידו לו". ידו זו בחינת תפילה, ותפילות הם שלושה, כי כלליות משיח באבות, היינו משיח שהוא הדבור, שבו מתפלל, בחינת משיח אילמים, והם מאש מים ורוח."

רבי נחמן מסביר שקרן המשיח עליה דברנו עשויה משלושה חלקים כנגד שלושת האבות, שכן כבר אצל אבותינו היה ניצוץ של משיח, הייתה בשורה משיחית. רבי נחמן מציין כי שלושת האבות הם בעצם כמו שלושת היסודות, אש, מים ורוח. נוסיף מעט על מה שהוא לא כתב אבל ודאי התכוון לכך, שזהו גם בחינת שלושת ה"ואו" בהם נתקלנו לפני כן.

אפשר להעמיק ולומר שכל אחד ואחד מאבותינו בישר לנו בשורה מיוחדת של משיח, הפיק קרן אור ייחודית, קרן של תקווה:

  • התקווה הראשונה היא התקווה שבסוף יהיה דין, שבסופו של דבר מה שצריך לקרות אכן יקרה, אמונה שהיא תקווה לסוף נכון, כפי שצריך להיות. תקווה זו היא, כמובן, מידת הדין שהיא מידתו של יצחק אבינו.
  • התקווה השנייה היא התקווה שבסוף יהיה טוב, אמונה פנימית שכל דבר תכליתו לטובה. זוהי מידת החסד, מידתו של אברהם אבינו.
  • התקווה השלישית היא התקווה שבסוף יהיה אמת.  מה זו אמת? המשמעות של אמת היא שהאדם יכיר שכל הדרך בה עבר עד שהגיע למקום בו הוא נמצא היא דרך שהיה צריך לעבור אותה, שאף על פי שכל מה שהיה היה נראה פתלתול ומיותר, זו הדרך שהיינו צריכים לעבור אותה. זוהי האמת, מידתו  ובשורתו של יעקב אבינו[5]

רק האדם שיש לו את החץ השלוח, את התפילה, את האופק, יש לו אפשרות לקבל השלמה ממנה ניתן לראות את הבשורה כי בסוף יהיה דין (א), גם אם לא בחיי אלא במותי, כי בסוף יהיה טוב (ב), וכי כל הדרך הייתה אכן נצרכת (ג).

שלושת בשורות אלו, שלושת התקוות, הם כנגד אש, מים ורוח ובמקביל על מנת לזכות לתקוות אלו צריך לעבור שלוש התמודדויות שונות. כך כדי להגיע לכך שהאדם יראה שיש דין בעולם, הוא צריך לעבור טבילה של אש, שהיא דינים. עד שהאדם זוכה להגיע לדרגה בה הוא רואה בעיניים שלו שבסוף באמת קורה מה שצריך לקרות, המציאות הקלוקלת צורבת בו כאש. בנוסף, כדי להגיע לזמן בו האדם יפנים שבסוף יהיה טוב הוא צריך לעבור טבילה במים. משמעות הטבילה במים היא טבילה בתאוות, שהרי המים נמשלו לתאוות[6], שגם להם יש נטייה להתחברות מיידית, נטיה לרדת לנמוךכמה שאדם מחפש את הטוב יש גם סכנה שהמרדף אחרי הטוב יהפוך לתאווה. ולבסוף, על מנת שהאדם יגיע להכרה כי הדרך הזאת הייתה נצרכת, הוא צריך לעבור הרבה רוח. המשמעות של רוח זו ההרגשה של ההתפזרות, של הריקנות, משום שעד שהאדם זוכה להגיע להבנה הזו הוא חי בהרגשה מתמדת של פיזור, של ריקנות, של הליכה לאיבוד, של חוסר חיבור בין הדברים – עד שהוא זוכה לבשורה של יעקב, "ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מ"ה, כ"ז). יעקב אבינו זכה לרוח בהבינו שכל מה שעבר שם, בפרשת מכירת יוסף וירידתו למצרים, הכל אכן היה צריך לקרות[7].

סיום – משיח אילמים

"...היינו משיח שהוא הדבור, שבו מתפלל, בחינת משיח אילמים..."

ראינו היום את מה שהאדם עובר כשהוא צריך לתקן את הברית. תיקון הברית זו קשת, זה קושי, זה מתח פנימי, שבו האדם עובר דרך דינים, דרך תאוות ודרך הרגשה של התפזרות ושל הליכה לאיבוד. כל הפיתויים וההרגשות הללו יכולים לבוא לפתחו של האדם כשהוא נמצא בניסיון של תיקון הברית. על מנת לזכות לקרן האור, לתודעה של תקווה, למקום של יכולת לצאת מגדר הרגיל על מנת לשמור על נקודת הברית משום שהיא אינטימית ויש בין האדם לבינה ברית – האדם צריך להתחזק בתפילה. כדברי רבי נחמן שמשיח זה "בבחינת משיח אילמים".

מה ילמד אותנו המשיח? הוא ילמד אותנו להשיח, הוא יסביר לנו איך לדבר אל הקב"ה. מי שמנסה לדבר עם הקב"ה בהתבודדות, במילים שלו, כפי שממליץ רבי נחמן, יודע עד כמה אנו אילמים, כמה אנו עילגים, כמה שאין לנו מילים, כמה שאנו חצי, כמה שואו החיבור הזאת היא קשה, וכמה שהקשת שלנו חלשה. כל אחד כפי מידתו וכפי מקומו, יודע בדיוק עד לאן הקשת שלו מגיעה ויודע איפה הוא צריך לתקן, להתגבר. ככל שהאדם מתקן יותר את הברית שלו ככה החץ שיוצא ממנו יותר שלוח, מגיע יותר רחוק, וכן ככל שהאדם מתחזק בתפילה, שולח את חצי תפילתו רחוק יותר מאירה לו ממרום קרן אור, קרן של משיח, קרן של תקווה, להאיר לו ולחזק אותו בדרך המפותלת של תיקון הברית.

בכל המצבים, בכל המקומות בהם האדם יודע שקיים הפיתוי להתקשר ולהשתלם במצוי, ביש, במיידי, בקל ובכל התאוות שלידו, אם יש לאדם את התקווה הזו, על שלושת חלקיה, אש מים ורוח, הוא יכול לשמור על ההתקשרות הזו אל הישר והנכון בלי להתבלבל או ללכת לאיבוד, הוא יכול להיות מקושר לחי העולמים. 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

 

* * * * * * * * * *

 

 

 

[1] בניגוד לרוב ליקוטי מוהר"ן שנוצרו ע"י עיבוד של ר' נתן מנעמרוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן ומפיץ תורתו.

[2] כך כותב הרמב"ן (שמות י"ג), וכן בספר כוזרי לריה"ל בו מסביר החבר מדוע הציג את אמונתו בקדוש ברוך הוא שהוציא את עם ישראל ממצרים (מאמר ראשון, י') דווקא, ואומר "וכן פתחתי אני בהשיבי לך שר הכוזרים כאשר שאלתני לאמונתי, בהודיעי אותך מה הוא הדבר המחייב אותי והמחייב את כל עם ישראל..." (מאמר ראשון, כ"ה) ובמקומות רבים.

[3] ראה בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ל"א, שכותב על פי הפסוק הזה ש"אין קיום אמונה אלא על ידי בחינת ברית".

[4] לדבריו ואו החיבור היא ההכרה ביסודות השונים במציאות וביכולת המפגש ביניהם, ואין כאן מקום להאריך בשיטתו. ראו בכוכב הגאולה, עמ' 200 והלאה.

[5] כמאמר הפסוק "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז', כ'), וכפי שמוכר שליעקב היו את הייסורים הגדולים מבן כל האבות.

[6] כפי שכתוב בתניא, ליקוטי אמרים, פרק א'.

[7] כדברי יוסף עצמו לאחיו: "ואתם חשבתם עלי רעה א-לוהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב" (בראשית נ', כ').

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)