תורה כט | תיקון הדיבור

א. כִּי לא כָּל דִּבּוּר נִקְרָא דִּבּוּר. כִּי דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר, בְּחִינַת ''אֵין אמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם'' (תהילים יט, ד). ועִקַּר מַה שֶּׁנִּתְקַבֵּל הַדִּבּוּר הוּא מֵחֲמַת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ, כִּי טוֹב הַכּל חֲפֵצִים. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ טוֹב בְּהַדִּבּוּר אֲזַי הַדִּבּוּר נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֲבָל כְּשֶׁאֵין טוֹב בְּהַדִּבּוּר אֵינוֹ נִתְקַבֵּל. וְאֵיךְ עוֹשִׂין הַטּוֹב בְּהַדִּבּוּר, הוּא עַל יְדֵי שֶׁלּוֹקְחִין הַדִּבּוּר מֵהַדַּעַת, אֲזַי יֵשׁ בּוֹ טוֹב, אֲבָל כְּשֶׁהַדִּבּוּר בְּלא דַּעַת אֲזַי אֵין בּוֹ טוֹב, בבחינת: ''גַּם בְּלא דַּעַת נֶפֶשׁ לא טוֹב'' (מִשְׁלֵי יט, ב). נֶפֶשׁ הוּא הַדִּבּוּר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ''וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'' (בראשית ב, ז) וְתַרְגּוּמוֹ: לְרוּחַ מְמַלְּלָא.

ב. וּלהָקִים וּלְרוֹמֵם אֶת הַדַּעַת הוּא עַל יְדֵי שֶׁבַח הַצַּדִּיקִים, כְּשֶׁמְּשַׁבְּחִין וּמְפָאֲרִים אֶת הַצַּדִּיקִים עַל יְדֵי זֶה נִתְרוֹמֵם הַדַּעַת, בבחינת (דְּבָרִים ל''ב) : ''כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ'' נִשְׁרָא דָּא רוּחָא (כַּמּוּבָא בְּתִקּוּן ג מֵהַי''א תִּקּוּנִים), דָּא בְּחִינַת צַדִּיק בִּבְחִינַת: ''אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ'' (במדבר כז, יח). יָעִיר קִנּוֹ, שֶׁהוּא מְעוֹרֵר הַמּחִין מִתַּרְדֵּמוּתָן, מִבְּחִינַת מחִין דְּקַטְנוּת, מִבְּחִינַת שֵׁנָה קִנּוֹ דָּא ''קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִּינָה'' (מִשְׁלֵי ד) שֶׁהֵם הַמּחִין. וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִים כְּשֶׁרוֹצִים לַעֲשׂוֹת דִּבּוּר שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֶצְלָם, בִּבְחִינַת: עשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְבָרוֹ (תהילים קג, כ), אֲזַי הֵם מְשַׁבְּחִין וּמְפָאֲרִין אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תְּחִלָּה שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּחִינַת: ''צַדִּיק ה בְּכָל דְּרָכָיו'' (תהילים קמה, יח) וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הַדִּבּוּר, בִּבְחִינַת: לִשְׁמעַ וְכוּ' וזה (תְּהִלִּים ק''ג) : ''בָּרְכוּ ה מַלְאָכָיו'', הַיְנוּ הַשֶּׁבַח שֶׁמְּשַׁבְּחִין תְּחִלָּה אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאַחַר כָּךְ עַל יְדֵי זֶה: עוֹשֶׂה דְבָרוֹ לִשְׁמעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ שֶׁעוֹשִׂין הַדִּבּוּר שֶׁהוּא נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל.

את התופעה של דבור שאינה נשמע כולם מכירים. היום יש כל כך הרבה מלל ופטפטת באויר עד שכבר אף אחד לא שומע אם משהו מסתתר מאחוריהם, מלבד אינטרס לשבות את לבך או לפחות את כיסך. מה הופך דבור לדבור הנשמע? מסביר רבי נחמן: "הטוב שיש בו". ואנו שואלים: מהו ה"טוב" הזה עליו מדבר ר' נחמן? הרי יש כל כך הרבה הגדרות לטוב וכל כך הרבה קולמוסים נשתברו לאפיין מהו הטוב ולהגדיר זאת. מעבר לכך, מה עם דברים אחרים החשובים בדבור כמו תוכן, צורת ניסוח, אמת, הזדהות ועוד ועוד, האם אין הם גם עיקרו של הדבור או שמא הם נכללים בטוב הזה שעליו דבר ר' נחמן?

רבי נחמן ממשיך את הדרכתו: "ואיך עושים הטוב מהדבור?" ועונה "על ידי שלוקחים הדבור מהדעת". גם כאן דורשים דבריו הסבר. מה הקשר בין הדעת והטוב? אמנם קשר זה ניכר לא רק בפסוק אותו מצטט רבי נחמן בעצמו "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי יט ב). אלא גם בעץ הדעת הקדום "עץ הדעת טוב ורע". אולם עליהם עדיין לא מובן לנו לחלוטין הקשר בין הדברים.

ייתכן שנוכל לענות על שתי שאלות עקרוניות אלה על מהות הטוב בדבור ועל הקשר שבין הדעת לטוב על ידי המשך דבריו של ר' נחמן המעמיקים בתיקון הדבור ומשווים אותו לתיקון הבגדים.

ג. וְזֶה בְּחִינַת בְּגָדִים לְבָנִים, הַיְנוּ תִּקּוּן הַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת. פֶּה הוּא בְּחִינַת בְּגָדִים לְבָנִים כִּי צָרִיךְ לִשְׁמר מְאד אֶת הַבְּגָדִים שֶׁלּא יְבַזֶּה אֶת הַבְּגָדִים רַק לְשָׁמְרָן כָּרָאוּי שֶׁלּא יָבוֹא עֲלֵיהֶם שׁוּם כֶּתֶם וּרְבָב. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל יוֹתֵר צָרִיךְ לִשְׁמר אֶת הַבְּגָדִים יוֹתֵר כִּי כָל מִי שֶׁגָּדוֹל יוֹתֵר מְדַקְדְּקִין עִמּוֹ יוֹתֵר, וְעַל כֵּן תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבָב עַל בְּגָדָי וחַיָּיב מִיתָה (שַׁבָּת קיד ע"א), כִּי עִמּוֹ מְדַקְדְּקִין יוֹתֵר כִּי הַבְּגָדִים בְּעַצְמָם הֵם דָּנִין אוֹתוֹ, בִּבְחִינַת דִּינָא דְּמַלְכוּתָא כִּי הַבְּגָדִים הֵם בְּחִינַת מַלְכוּת, כִּי רַבִּי יוֹחָנָן קָרָא לְמָאנֵהּ מְכַבְּדוּתָי (שַׁבָּת קיג ע"ב), שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת: ''מֶלֶךְ הַכָּבוֹד'' (תְּהִלִּים כד, ז), וְהֵם בְּחִינַת צֶדֶק מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא (פתח אליהו), שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַבְּגָדִים בְּחִינַת: ''צֶדֶק לָבַשְׁתִּי'' (אִיּוֹב כט, יד). וְהַמְבַזֶּה אוֹתָם נִמְצָא שֶׁהוּא כְּמוֹרֵד בְּמַלְכוּת, וְאָז דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דָּן אוֹתוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה עוֹשֶׂה פֵּרוּד בֵּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, בִּבְחִינַת נָחָשׁ מַשִּׁיךְ לָהּ לְגַבַּהּ וְאַטִּיל בַּהּ זֻהֲמָא (עיין זוהר אחרי מות, דף עט), בִּבְחִינַת דַּם נִדָּה, בִּבְחִינַת: ''מַדּוּעַ אָדום לִלְבוּשֶׁךָ'' (יְשַׁעְיָה סג, ב). וְזֶהוּ בְּחִינַת הַכֶּתֶם וְהָרְבָב שֶׁנִּמְצָא עַל בִּגְדוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִפְרֶדֶת בְּחִינַת הַמַּלְכוּת הַנַּ''ל שֶׁהִיא שְׁכִינַת עֻזּוֹ מִקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָז: ''שָׁאג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ'' (יִרְמְיָה כה, ל), עַל נָוֶה דִּילֵהּ (זוהר שם, דף עד), וְאָז שׁוֹלֶטֶת שִׁפְחָה בִּישָׁא שֶׁהוּא מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא, בבחינת: ''שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ'' (מִשְׁלֵי ל, כג) שֶׁהִיא אִשָּׁה רָעָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֵת רָעָה (עיין זוהר תרומה דף קנה ע"ב). כִּי יֵשׁ כ''ח [עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה] עִתִּים– עִתִּים לְטוֹבָה, עִתִּים לְרָעָה (קהלת ג), וְצָרִיךְ לְהַכְנִיעַ שִׁפְחָה בִּישָׁא שֶׁהִיא עֵת רָעָה בבחינת: ''בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים'' (קהֶלֶת ט, ח), בְּכָל עֵת דַּיְקָא. בְגָדֶיךָ לְבָנִים הַיְנוּ בְּלא רְבָב הַיְנוּ בְּחִינַת טָהֳרַת הַשְּׁכִינָה מִנִּדָּתָהּ בִּבְחִינַת דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב (בְּכוֹרוֹת ו ע"ב, נִדָּה ט ע"א) וְהָרְשָׁעִים בַּעֲווֹנוֹתֵיהֶם גּוֹרְמִין אַפְרָשׁוּתָא בֵּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ כִּי גּוֹרְמִין לָהּ דַּם נִדָּה וְאָז הִיא נִקְרֵאת עִיר הַדָּמִים (יחזקאל פרק כ''ב ועיין נַחוּם פרק ג) וְעַל שֵׁם זֶה רְשָׁעִים נִקְרָאִים אַנְשֵׁי דָּמִים (תהלים נה כד), כִּי שְׁסָ''ה לא תַעֲשֶׂה תְּלוּיִים בִּשְׁסָ''ה גִּידִים שֶׁשָּׁם תַּהֲלוּכַת הַדָּמִים, וּלְפִי בְּחִינַת לא תַעֲשֶׂה שֶׁעוֹבְרִים כֵּן, מְעוֹרְרִים דַּם נִדָּה לְהַשְּׁכִינָה. כִּי כַּמָּה מִינֵי דָּמִים יֵשׁ (נדה יט), בְּכֵן צָרִיךְ לְהַמְתִּיק אֶת הַדָּמִים הָאֵלּוּ, הַיְנוּ לְתַקֵּן הַלָּאוִין, שֶׁהֵם הַגִּידִין, וּלְהַמְשִׁיךְ לָהֶם לַבְנוּנִית בִּבְחִינַת: דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב וְזֶהוּ "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים" בְּגִידֶיךָ דַּיְקָא, לְהַמְשִׁיךְ לָהֶם לַבְנוּנִית.

ההשוואה של תיקון הדבור ל"בגדים לבנים" עם ההוראה שצריך לשמור מאד את הבגדים, מדגישה את הדבור כמקום שנמצא כל הזמן בנסיון מתמיד. אין לו לאדם רגע אחד ללא אינטראקציה וקשרי גומלין עם החוץ. האדם חייב את ה'בחוץ' בשביל קיומו הבסיסי. יש אף שיגדירו את החיים בתור יכולת ליצור אינטראקציה שכזו, בין הפנים לחוץ. עם זאת, כל אינטראקציה כזו טומנת בחובה ניסיון: איך אפשר הן לתקשר עם החוץ, אך מצד שני לשמור על האותנטיות הפנימית, הגם שזו מתקשרת עם החוץ. הבגדים מבטאים היטב את הדואליות הזו – מצד אחד הם שומרים על האדם שלא ייבלע בעולם החיצוני על חוקיו וכלליו, אך בד בבד, על האדם לשמור על בגדים נקיים, דבר המבטא את הכורח שלא להימנע מתקשורת עם העולם. מי שמצליח לעשות זאת עשוי מחומר שמלכים קורצו ממנו. מלך אמיתי יודע להתהלך בעולם מבלי להתערבב עימו, ומתוך כך הוא מנהיג את עצמו ואת הסובבים אותו. כמובן שכשר' נחמן מדבר על המלכות אין הוא מכוון את דבריו למלכים על עמים וארצות אלא להנהגה של כל אחד ואחד מאתנו.

על כן מקשר רבי נחמן את תיקון הדבור והבגדים למלכות, כמו שגם ב"פתח אליהו" מקושרת ספירת המלכות עם הפה. הדבור והפה הם הכלי בהם משתמש המלך במלכותוכשהוא מצווה על נתיניו. מלך המולך בכוח איננו מלך אלא רודן. הישמעות הנתינים לדבר פיו של המלך הינה ביטוי לנאמנות שלהם אליו ולדברו. אלא שהמדבר, מהלך כאן על חבל דק . מצד אחד רוצה הוא ליצור אינטראקציה עם הסובב אותו, אולם מצד שני, הוא רוצה שלא להיבלע או להתלכלך מאינטראקציה זו. לא להתלכלך בחנופה, או ברדיפת כבוד, כוחנות וכדומה. לא לשווא בגדים תופסים מקום נכבד אצל המלך, וכמו שמציין ר' נחמן, הם קשורים באופן מהותי למלכות. הן הבגדים והן הכבוד הם ביטוי של אותה אינטראקציה משני צידיה. הבגדים מצידו של המלך פונים אל העם, והכבוד מצידו של העם פונה אל המלך בחזרה. כך גם ביזוי הבגדים משמעתו הוא הורדה מכבודו של המלך. אין אפשרות להפריד בין השניים. האינטראקציה מתמדת. כמו שגם המדבר מלים מן הפה ולחוץ, הנושא בו פתח רבי נחמן, פוגם באינטראקציה זו. אי אפשר להסתתר מאחורי "סתם אמרתי" בלי שיש לכך מחיר. לא רק מחירו של הקהל המתרחק אלא מחיר אישי – לא רק שאין לך את ה"חוץ" גם אין לך את עצמך! אכן גשר צר מאד.

המלכלך את בגדיו, פוגם באינטראקציה זו עם העולם שבחוץ, עם המלכות, הן במישור של הדבור, והן בלכלוך הבגדים כפשוטו ממש. אדם זה נמשל על ידי רבי נחמן כמכתים את בגדיו בדם נידה. השוואה זו באה אולי לרמז על חוסר האפשרות שלא 'להתלכלך' בהתנהלות לא אידיאלית בכל קשר המתקיים בין שני אנשים. חוסר היכולת להימנע מערבוב בצורה לא נכונה, בין החוץ של הדיבור והבגדים לבין הפנים. הרי כמעט שאין אפשרות שלא למעוד בגשר הצר הזה, המנסה לקשר בין שני קצוות, מבלי שיבוא האחד על חשבון השני, אפילו יהיו השניים הקרובים ביותר כזוג נשוי. מקום תהלוכת הדמים הללו בדברי ר' נחמן הוא בשס"ה הגידין, המקבילים כידוע לשס"ה מצוות לא תעשה. ללמדנו שאי אפשר שבין השניים לא יהיה גם מרחב של "לא" ושל שלילה, על מנת לשמור על גבולות הקשר, המרחב האישי והנפרדות של השניים. שניים, גם הקרובים ביותר לעד יישארו שניים נפרדים בסופו של דבר. המעגליות של מחזור האישה מכין את בני הזוג לריחוק שכזה מלכתחילה.

השאלה איננה, אם כן, האם יהיו מעידות וחריקות בקשר, אלא מה נעשה לכשזה יקרה. כפי שמצטט ר' נחמן מספר קהלת – יש לפעמים עתים 'לרעה', שאין אפשרות למנעם. השאלה איננה איך נהיה טהורים, אלא איך "תיטהר השכינה מנידתה" ואיך יהפוך הדם לחלב, ויחזיר את הבגדים להיות לבנים. המשימה המוטלת על האדם היא "להכניע את השפחה בישא שהיא עת רעה". "להמתיק את הדמים האלו" ולהמשיך לבנונית לגידים בהם זורם הדם ולהופכם לבגדים לבנים. אך כיצד עושים זאת?

עתה אפשר לחזור לתחילת דברינו ולשתי השאלות שהצגנו בתחילה. לפי דברינו עד עתה, ברור מדוע ר' נחמן מדגיש את הטוב שבדבור. אם ברור שכל מי שמדבר נכנס ל"שדה מוקשים", ברור גם מלכתחילה שיטעה. כמו שראינו בכל מערכת יחסים, הרי שמה שיקבע אם דבורו יצליח לעבור את ה'גשר צר מאד' הזה מבלי למעוד ולפול לחיצוניות לא יהיה תוכן דבריו, אלא הטוב שבהם, ומתוך כך גם המוכנות בכל פעם שימעד לתקן ולהטות אל הטוב. אם אין את הטוב הזה הבסיסי שמניע את הדבור, בידוע שבאיזה שהוא שלב ייכשל.

לפי דברנו, הגדרת הטוב איננה פונקציונלית, כמו שנכנה למשל פטיש 'טוב', אלא מוסרית. מבחינה זו הטוב הינו תמיד מצוי בתוך בחירה וממילא מתמודד תמיד עם הערבוב שבין הטוב לבין הרע. ככזה, הטוב הוא יותר 'תנועה' מאשר מצב. תנועה החותרת אל הטוב. מכאן גם אפשר להסביר את נימוקו של ר' נחמן למשמעותו של הטוב בדיבור: "כי טוב הכל חפצים ועל כן כשיש טוב בהדיבור, אזי הדיבור נשמע ונתקבל". לו היינו מחפשים מכנה משותף רחב אחר בדיבור, ספק אם היינו מוצאים. על האמת יש שיתווכחו, כך גם על הצדק וגם על אופי הדברים וניסוחם וודאי שיש דרכים רבות. אבל על דבר אחד כולם יסכימו, על שהכיוון צריך להיות אל הטוב. ספק אם יסכימו מהו הטוב ומה לא, על כך יש וויכוחים כל הזמן, אך על הכיוון והתנועה וודאי יסכימו.

לכן, צריך "דעת" בכדי להוציא דבור טוב. שכן הדעת היא היכרות בלתי אמצעית עם החיים כפי שהם והיכולת לנווט בתוכם.ב'ראש' הכל מוסבר וברור מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור, מה כדאי ומה לא כדאי. תפקידה של ה"חכמה" הוא לסווג כך את הדברים באופן מופשט. שנדע אותם באופן עקרוני. לעומתה, תפקיד ה"בינה" הוא להבין את המציאות כפי שהיא, ללא הפשטות אלו. תפקידה של ה"דעת" -  השלישית בשלישית חב"ד, חכמה בינה ודעת - הוא לנווט בתוך המציאות כפי שהיא. המציאות, המעורבת בטוב וברע ושאינה מסודרת. אך על הדעת לעשות זאת כפי שהחכמה המופשטת מסדרת את הדברים.

איך אפשר למצוא פה בעולם המעורבב הזה את הטוב ולנווט אליו? הדעת מדברת לא מתוך מה שצריך להיות – כפי החכמה, וגם לא מתוך קבלה של המציאות כפי שהיא – כמו הבינה. הדעת מדברת מתוך רצון טוב. מתוך ידיעה ברורה של הכשלים במציאות אך מתוך רצון להתמודד עימם. מה שעוזר לדעת הוא ניסיון החיים וההיכרות עם פיתוליה של המציאות. על כן ממליץ לנו ר' נחמן להסתייע בניסיונם של גדולים מאתנו על מנת לרומם את הדעת שלנו, ולספר בשבח הצדיקים. מי שרוצה את הטוב אך גם יודע בד בבד עד כמה העולם הזה מעורבב בטוב ורע, ידע להעריך סיפורי צדיקים אלה. הוא גם ידע שבאנו לעולם לא להיות מתוקנים אלא על מנת לתקן.

בהמשך דבריו מדבר רבי נחמן על ה"תיקון הכללי", אך נראה שסעיפים ראשונים אלה בתורה שלפנינו הינם הקדמה לגייס אותנו לעולם התיקון, למלא אותנו בהרבה טוב על מנת שנוכל להתמודד עם העולם שמעורבב בטוב ורע. נראה שהגשר הצר שתיארנו בדיבור נמצא גם בתיקון הברית עליו מדבר ר' נחמן בהמשך התורה בה אנו עוסקים ואפילו בקשר עם הקב"ה ובעצם בכל תקשורת שהיא. בכולם מבקש מאתנו רבינו להצטייד בהרבה טוב והרבה דעת על מנת לצלוח גשר זה.