תיקון וקלקול בשחיטה בשבת

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

פסחים דף ע"ג, תיקון וקלקול בשחיטה בשבת

הקרבת הפסח דוחה את השבת. הסוגיה בדפים ע"א-ע"ג עוסקת בהרחבה בהקרבה שלא כדין, וקובעת שאם הזבח פסול, השוחט מתחייב בחטאת, שכן חילל את השבת שלא לצורך. הגמרא בדף ע"ג עמוד א' מתקשה להסביר חיוב חטאת זה:

"לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור ... מה תיקן?".

השחיטה אסורה בשבת רק אם יש בה תיקון המתיר את הבשר באכילה. הגמרא מניחה, ששחיטה פסולה אינה יוצרת כל תיקון, ועל כן אין לחייב עליה חטאת. בתשובה לכך נאמר בגמרא:

"תיקן, אם עלו - לא ירדו ... תיקן ... שמוציאו מידי אבר מן החי".

ובכן, השחיטה לא השיגה את מטרתה המקורית, ואולם הובילה לתועלת מסוימת: א) אם הזבח יעלה על המזבח ניתן יהיה להשאירו שם, ב) הבהמה שוב איננה אסורה באיסור איבר מן החי. די בתועלות אלו כדי להגדיר את הפעולה כתיקון ולא כקילקול, ולחייב עליה קורבן חטאת.

סוגיית פטור מקלקל מחטאת היא סוגיה נרחבת ומסועפת, ודעות הראשונים בה רבות מאוד - ראה שבת דף ק"ו עמוד א' בתוספות, ברמב"ן, בבעל המאור ובשאר ראשונים. עם זאת, קיימת השלכה משמעותית של סוגייתנו על העניין, והראשונים שם התחבטו בה.

בעל המאור (שבת, לח. באלפס) כבר מעיר:

"אפילו בתיקון משהו היה חייב, דאמרינן בפסחים" "לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו חייב מה תקן? תקן אם עלו לא ירדו"
.

בעל המאור עומד על כך, שבסוגייתנו מפורש שאפילו "תיקון משהו" מספיק כדי לומר שאין זו פעולת קילקול אלא פעולת תיקון. אלא, שהסבר זה אינו הולם את השיטה הרווחת בראשונים בעניין זה. התוספות (שבת קו ע"א, ד"ה חוץ) קבעו:

"ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו".

לדעת התוספות, תיקון בעל משמעות הוא רק תיקון המוגדר כחשוב יותר מן הקלקול. כאשר הקלקול גדול והתיקון קטן ומזערי, הרי שסוף סוף הוי קלקול ולא תיקון. אם צודקים דברי בעל המאור במסקנה שהסיק מסוגייתנו בפסחים, נמצא שישנה סתירה חזיתית בין דברי התוספות (וכך נקטו הרא"ש, הרמב"ן וראשונים נוספים) לסוגייתנו.

ביישוב סתירה זו מצאנו שתי גישות. הגישה האחת קובעת שיש בדבר מחלוקת תנאים. נבהיר: הסוגיה בשבת עוסקת במחלוקת בין ר' יהודה ור' שמעון בעניין מקלקל, ובראשונים מצאנו שלל דעות בהגדרת הנקודה המדוייקת שבה נחלקו. מהתוספות בפסחים משתמע, שתיקון פעוט מועיל לדעת ר' שמעון, הנוטה לחייב בדרך כלל את המקלקל, בעוד שהיסוד שחידשו במסכת שבת, בדבר קלקול גדול מן התיקון, הוא דווקא לדעת ר' יהודה, המחייב רק כאשר ישנו תיקון של ממש.

ניתן לומר אם כך, שסוגייתנו היא כדעת ר' שמעון ואילו הסוגיה בשבת כדעת ר' יהודה.

תירוץ עקרוני יותר מצוי ברשב"א בבבא קמא (לד ע"ב, ד"ה ועכשיו נחלקו):

"ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים ... אלמא אפילו לר' יהודה בתיקון כל דהו מחייב?! יש לומר דשאני התם דיש תיקון בגוף הבהמה, ולר' יהודה תיקון חשוב בעלמא או תיקון כל דהוא בגוף הדבר נפקא ליה מידי מקלקל".

הרשב"א מסביר, שיש להבחין בין שני פירושים של המונח תיקון. ניתן להבין, שתיקון פירושו תועלת הצומחת מן המלאכה. כאשר בתועלת עסקינן, יש צורך בתועלת ממשית וניכרת, ולא בתועלת שהקלקול גדול הימנה. מאידך, יש מקום לפרש תיקון כפשוטו - תיקון החפץ אשר בו עסקינן. במצב שבו ישנו תיקון כזה, הרי שאפילו תיקון קל שבקלים יספיק. לשון אחרת, יש להבחין בין תיקון פיזי-מציאותי, ובין תיקון תועלתני. היסוד להבחנה זו ברור: כאשר עוסקים במציאות הפיזית, אפילו תיקון כלשהו מורגש ומוחשי, וניתן לראותו כתיקון. כאשר עוסקים בתועלת כללית יותר, על כורחנו לבחון את התמונה הרחבה, וכאשר הקילקול גדול על התיקון, כלל לא צמחה תועלת!

נעיר, לסיום, שדברי הרשב"א מתיישבים היטב עם חלק מן האוקימתות בסוגייתינו, כגון בהמה שאיננה נבילה או שפקע ממנה איסור איבר מן החי. לגבי התיקונים ההלכתיים בסוגיה, כגון שאם עלתה לא תרד, ישנו חידוש גדול יותר בכך שאף הם נתפסים כתיקון ממשי בגוף החפץ.

הרב אביהוד שורץ