חולין | דף עו | תיקון נקב

בהלכות טריפות יש מחלוקת ראשונים (אותה הזכרנו בדף סח ובדף מו לעיל) - האם במקרה שבו נחתכה בהמה בצומת הגידים והיא נעשתה מעצם כך טריפה יהיה ניתן לתקן את מצבה על ידי כך שיחתכו את רגלה למעלה ממקום זה, שאם הייתה נחתכת שם מלכתחילה היא הייתה כשרה?

הרשב"א, הר"ן ועוד ראשונים כתבו שאין אפשרות להכשיר בעל חי שכבר הוגדר כטריפה ואילו הרמב"ן כתב שניתן להכשיר בצורה זו (בתנאי שהיא תחיה י"ב חודש לאחר התיקון כהוכחה לכך שהיא לא טריפה).

נראה שדיון זה רלוונטי גם ביחס למקרה אחר שבו אדם נעשה פצוע דכא על ידי שנעשה לו חור בגיד (יבמות דף עו עמוד א).:

"ת"ר: ניקב - פסול, מפני שהוא שותת, נסתם - כשר, מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשירו. זהו למעוטי מאי? למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום."

כלומר, אדם שיש לו חור בגיד נעשה פצוע דכא ואסור לו לבוא בקהל. אולם, במקרה שבו החור חוזר ונסתם, למרות שנפסל מלבוא בקהל בעבר, כעת הוא נעשה כשר לבוא בקהל. יוצא שעצם היכולת של אותו אדם להזריע זרע היא המכרעת לגבי ההיתר או האיסור שלו לבוא בקהל בדומה לדברי הרמב"ן בעניין יכולת בעל החיים לחיות.

לכאורה, היינו יכולים להשליך מכאן לדיון בנוגע לטריפות בבעלי חיים אלא שהגמרא אומרת במפורש שכוונת המילה 'זהו' באה למעט טריפה בבהמה – שאם יש נקב בריאת הבהמה היא טריפה אף אם יעלה קרום על מקום הנקב ויסתום אותו. קביעה זו מחזקת את דברי הגמרא בחולין (סח, ב) שטריפה אין לה היתר.

ניתן ליישב זאת על פי מה שהצענו להסביר בדעת הרמב"ן. הסיבה שהתיקון מתיר את בעל החיים, על אף שבגמרא נאמר שטריפה אין לה היתר, הוא מכיוון שבמצב בו ניתן לתקן את הטריפה חלות שם טריפה לא נקבע מיד אלא רק למפרע. כלומר, אם תיקנו את מקום החתך אז יוצא שבעל החיים מעולם לא נעשה טריפה, זאת בדומה לנקב בריאה – שמידה ונקב זה עתיד להיסתם לחלוטין, אין הוא נחשב לטריפה כלל ורק לגבי נקב שלא עתיד להיסתם לחלוטין נאמר בגמרא ש'קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום'. כך גם במקרה של פצוע דכא, במצב בו ניתן לסתום את החור שבגיד, אין הוא נחשב כפצוע דכא שאסור לו לבוא בקהל.

בגמרא מגבילים את יכולת הריפוי רק בחור קטן, אולם, יתכן שבימנו שניתן לרפא אף חורים גדולים יותר (וכן בנוגע למקרים רפואיים נוספים), מעצם כך שבסופו של דבר ביכולתו של האדם להזריע הוא יהיה כשר לבוא בקהל.