תכלית ותהליך

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

תכלית ותהליך*

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'... וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס... וַיִּסְעוּ... וַיַּחֲנוּ..."        
(במדבר ל"ג, א-מט)
 
בפרשה זו יש תימה גדולה: מדוע מפרטת התורה את כל מסעות בני-ישראל? איזו חשיבות יש לדבר זה? כלום לא עדיף היה לכתוב את נקודת המוצא ואת נקודת הסיום בלבד? הלא ממילא אין אנו יודעים מה קרה בכל אחד מן המקומות המוזכרים בפרשה, ומדוע אפוא מפרטת התורה כל מסע ומסע?
רש"י מסביר:
"למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה... נמצא שכל שמונה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות." 
(רש"י במדבר ל"ג, א)
כלומר, פרשתנו נכתבה כדי ללמדנו אודות חסדי ה', שלא טילטל את בני ישראל במשך ארבעים שנה שהיו במדבר.
הרמב"ם במורה נבוכים מביא טעם אחר:
"ומזה סדר זכר המסעות, יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל!... ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד... אפשר שיכזיבם השומע... וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד כמו שמפקפקין בשאר הספורים... מפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עניני אלו המופתים כלם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה."
(חלק ג' פרק נ', ד"ה 'יש כאן')
בדבריו מבאר הרמב"ם, שהיו עלולים לומר שמסעי בני ישראל במדבר היו במקומות בהם "מטבע המן לרדת", ושהיו שם בארות מים. כדי להבהיר באופן חד-משמעי שאין הדבר כן, כתבה התורה את שמות המקומות בהם הלכו בני ישראל, כדי שיוכלו לבדוק שאין המדובר ב'נווי-מדבר', אלא בארץ ציה וצלמות, אשר רק בחסדי ה' עברו בה ישראל בשלום.
רש"י מביא דרשה נוספת, שנותנת מקום להסבר נוסף:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו.'"
(רש"י שם)
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא, שהאב רוצה להראות לבנו, שבנוסף לתוצאה החשובה שהושגה, והיא החלמת הבן, הרי שגם הדרך והתהליכים שעברו בני-המשפחה בעלי משמעות: "כאן ישנּו, כאן הוקרנו". ודבר זה רצתה התורה ללמדנו בכתיבת המסעות.
ישנה גישה האומרת, ש'היום' חשוב רק בכך שהוא מקדם לקראת ה'מחר'. אין חשיבות עצמאית ליום עצמו, אלא רק למה שיבוא בעקבותיו. גישה זו עלולה להביא לתפיסה לפיה "המטרה מקדשת את האמצעים" – העיקר הוא המטרה, וניתן לדרוס ולרמוס כל מה שנקרה בדרך אליה, באשר היא לעצמה איננה חשובה.
בדרך זו צעדו תנועות רבות, ביניהן גם תנועות משיחיות, החיות למען העתיד, תוך שלילת כל ערך שבהווה.
אנו דרכנו אינה כן. אמנם אנו מצפים לקראת יום המחר, הצופן בחובו גאולה, אך אנו מאמינים כי גם ליום הנוכחי יש משמעות עצמאית, המנותקת מחשיבותו כסולל-הדרך לקראת העתיד.
חז"ל אומרים:
"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא."
(אבות ד', יז)
עם כל החשיבות העצומה של העולם הבא, טובה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואם כך הדבר, בוודאי טובה היא משעות הבאות-לעתיד בעולם הזה.
חז"ל מתארים דו-שיח בין דוד לבין הקב"ה:
"אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, 'הודיעני ה' קצי!' (תהלים ל"ט, ה) אמר לו: 'גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם'... 'ואדעה מה חדל אני!' אמר לו: 'בשבת תמות'. [ביקש דוד:] 'אמות באחד בשבת!' אמר לו: 'כבר הגיע מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא'. [ושוב ביקש:] 'אמות בערב שבת!' אמר לו: 'כי טוב יום בחצריך מאלף' (תהלים פ"ד, יא): טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח."  
(בבלי שבת ל ע"א)
נשער בנפשנו: כמה זמן אורך טקס בו מקריבים אלף עולות? מדובר בטקס רוחני אדיר. לעומתו, מעדיף הקב"ה לימוד תורה של "יום אחד". וכי לימוד של יום אחד לפני מיתתו יהפוך את דוד לתלמיד חכם גדול יותר? וגם אם כן – מה תועלת בכך? וכי עדיף לימוד זה על פני אלף קרבנות?
התשובה היא, שאכן – הקב"ה מעדיף שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה, יותר מכל חיי העולם הבא. ערך ההווה גדול הוא עד מאד, וללימוד התורה ישנה חשיבות לא רק בשביל העתיד, בשביל להיות תלמיד חכם, אלא גם בשביל הלימוד כשלעצמו.
אנשים מבחוץ שיבואו לבתי כנסת בין מנחה למעריב, יסתכלו בתימהון על התופעה: קבוצת אנשים עסוקים, בעלי מלאכה, הבאים ללמוד גמרא או משניות, עוסקים בסוגיות הרחוקות מעולם המעשה ומחיי היומיום שלהם, וספק אם יזכרו מחר מה שקראו היום. האם ניתן לדמיין אנשים יושבים ומשננים ספרי משפט או רפואה, בידיעה שלא יהיה להם עיסוק עתידי בנושאים אלו, בידיעה הברורה כי דברים אלו יישכחו מליבם בעוד ימים מספר?
"לא עליך המלאכה לגמור" קובעים חז"ל (אבות פ"ב מט"ז), אך מיד מוסיפים: "ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". אדם צריך ללמוד תורה גם אם זה לא יקדם אותו בדרך המהירה לקראת עתידו הלמדני, גם אם ברור לו שהוא לא יהיה תלמיד-חכם ופוסק-הדור. החשיבות נמדדת בהווה, בעצם הלימוד, ולא בתוצאה העתידית.
אמנם, חשוב שאדם יתכנן את עתידו; אך בכתיבת המסעות המרובים באה התורה להדגיש: גם אם האדם נפטר בדרך בין דיבֹן גד ועלמון דבלתים, ולא נכנס לארץ, לא השיג את המטרה הנכספת – עדיין יש למסעותיו חשיבות רבה, בעצם הנסיעה. החשיבות והמשמעות לא נמצאות רק בנקודת ההתחלה ובנקודם הסיום, אלא בכל נקודה ונקודה בקו המחבר ביניהן.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
עורך: אלישע אורון תשע"ט
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
 
                                                                
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
*     השיחה הועברה בליל שבת-קודש פרשת מסעי שנת תש"ן, וסוכמה ע"י הרב יוסף-צבי רימון. פורסמה בעלון-שבות 140-141.