דילוג לתוכן העיקרי

תלמודו | 1

קובץ טקסט

א. מהו "העיקר הגדול שהכל תלוי בו"?

לאחר שעסקנו באופן נרחב באהבת ה' ובנובע ממנה, נעבור לעסוק במצווה החשובה ביותר: מצוות תלמוד תורה. דרך מצוות תלמוד תורה אנו מתקשרים לקדוש ברוך הוא באופן עמוק ויסודי יותר מכל דבר אחר, כפי שיתבאר בדיוננו.

מצווה זו עומדת במרכז הפרשה הראשונה של קריאת שמע, והיא נוכחת באופן בולט גם בפרשה השנייה.

כתב הרמב"ם:

"ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו" (קריאת שמע א', ב')

לכאורה, "העיקר הגדול שהכל תלוי בו הוא "תלמודו", תלמוד התורה. אם כן, תלמוד תורה הוא המפתח להשגת יסודות עבודת ה', ובתוכם ייחוד ה' ואהבתו.

אמנם, בשיעורים קודמים הבאנו, במהלך הדיון במצוות הייחוד, את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, מהם עולה ש"העיקר הגדול שהכל תלוי בו" אינו לימוד תורה אלא ידיעת ה' וייחודו:

"המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' א-להיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו"   (יסודי התורה א', ה'-ו')

אם כן, פעם הרמב"ם נוקט כ"עיקר הגדול" את תלמוד התורה, ופעם את ידיעת ה' וייחודו. קשה לומר שהרמב"ם מבקש להעניק את התואר "העיקר הגדול" לשני דברים, ולכן נראה לפרש בצורה אחרת את דברי הרמב"ם: יחוד ה' הוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, אלא שיחוד ה' כולל בתוכו אהבתו ותלמודו. כיוון שמצוות ייחוד ה' כוללת את חובת ידיעתו, ואין ידיעה שלמה בלא אהבה ובלא תלמודו, ממילא זה חלק מחובת ייחוד ה'.

בנוסף, ניתן לטעון שהרמב"ם נוקט בעמימות בצורה מכוונת, כך שבמתכוון לא מכריע האם "העיקר הגדול" הוא ייחוד ה' או תלמודו.

לפי זה, קיימות שתי נקודות מבט עקרוניות. מצד אחד, יסוד חובתו של האדם בעולמו הוא ידיעת ה', פסגת שאיפותיו הוא להגיע לייחוד ה' ולידיעתו. בהתאם לכך, כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה[1] ובהלכות תלמוד תורה. אולם, ברור שהדרך שבה אדם צריך לצעוד כדי להגיע לפסגה זו עוברת דרך תלמוד התורה היסודי, שהוא העיקר הגדול שמביא את האדם לידיעת ה'.

אם כן, בבואנו לצעוד את צעדינו בביאור ערך וסגולת תלמוד תורה, נפתח בעיון בשורשי מצוות עבודת ה'.

 

כך כתב הרמב"ם בספר המצוות:

"והמצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (משפטים כ"ג, כ"ה) ועבדתם את י"י א-להיכם ואמר (ראה י"ג, ה') ואותו תעבודו... ואף על פי שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפילה. ואמרו גם כן ולעבדו זה תלמוד"                (ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ה')

עבודת ה', כוללת את כל המצוות כולן, כפי שמפורש בכתוב:

"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"

ציות לכל מצוות ה' הוא הכלי לאהבת ה' ולעבודתו. מכל מקום, נתייחדו שתי מצוות מכל התרי"ג בכך שזכו להיקרא בשם הכולל את כל התרי"ג. מצוות תפילה ומצוות תלמוד תורה קרויות "מצוות עבודה", עבדוהו בתפילתו עבדוהו בתורתו[2].

זאת ועוד. הרמב"ם מתמודד עם הקושי בהכנסת מצוות עבודת ה' למניין המצוות, בהיותה מצווה כוללת שאין ראוי למנותה. לפיכך, כתב הרמב"ם שציווי זה כפול ביסודו: ציווי כולל למכלול עבודת ה' של האדם, וציווי פרטי וייחודי למצוות תפילה[3].

וכאן הבן שואל: כיצד אותו הפסוק מדבר על הציווי הכולל, דהיינו ציות לכל אחת ואחת מתרי"ג המצוות, ובאותה שעה מצווה אותנו במצווה אחת ייחודית שהיא תפילה?!

על שאלה זו ננסה לענות לאור התבוננות במצוות עבודת ה' הכללית, וזיהוי השכבות השונות הקיימות בה.

 

ב. המצוות וההתקדשות במותר לך

הרובד הבסיסי ביותר הוא קיום המצוות. כך נאמר בגמרא:

"דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום"   (מכות כג:-כד.)

חובת ציות כולל למצוות ה', עשיית מעשה המצוות כולן וזהירות מכל הלאוין, זהו הדבר הראשון והיסודי הנדרש מן האדם.

 

גם בדברים אותם לא ציווה ה', יש לתת את הדעת על עשיית הישר והטוב, "קדש עצמך במותר לך". חובת עבודת ה' דורשת קביעת גבולות גם במרחבים המותרים.

על הפסוק "קדשים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא י"ט, ב') כותב הרמב"ן דברים יסודיים ביותר:

"לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט... וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט', ט"ז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו. באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו', י"ח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה (להלן כ"ג כ"ד) בעזרת ה' "  (רמב"ן ויקרא י"ט, ב')

את הציווי על הרחבת המבט המערכתי יישם הרמב"ן בשלושה תחומים:

  1. קדשים תהיו. תחום זה נסוב בעיקר על הנהגות בין אדם למקום וקביעת גבולות להנאות שאדם מפיק מן העולם.
  2. ועשית הישר והטוב. תחום זה מדבר בעיקר על דרכי התנהגות עם החברה הסובבת את האדם.
  3. מצוות השביתה בשבת ויום טוב. בדברים אלו, המגמה היא שימור צביונו ואופיו של יום השבת כיום שביתה ומנוחה לא יום עמל וטורח.

 

ג. בכל לבבך ובכל נפשך

בתורה נאמר:

"והיה אם שמע תשמעו אל מצותי... ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"     (דברים י"א, י"ג)

בפסוק זה הדרישה מן האדם רחבה הרבה יותר מעצם הצורך לשמוע ולעשות את כל מצוות ה'. מלבד הקיום המעשי, האדם נדרש גם לאיכות של עשייה: "בכל לבבכם ובכל נפשכם".

הרמב"ן היטיב לבאר את הדברים, בהשגותיו לספר המצוות:

"ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל יתברך בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת" (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ה')

שתי דרישות מציב הרמב"ן בפני עובד ה':

  1. עשיית המצוות בכוונה שלימה. לעשות את המצוות לא רק כחובת איברים, אלא בצירוף כוונת הלב.
  2. אמונה במצוות. עשיית המצוות מתוך אמונה בהן ובתועלתן, לא מתוך עמדת ספק ("אם לא יועיל-לא יזיק"). כיוון שציוונו ה' בהן, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו[4].

עוד כתב הרמב"ן שם בהמשך דבריו:

"והנה הם מצות כוללות. אבל מפני שצוה אותנו בפסוק בכל לבבכם בעניין חדש להיות כל לבבנו מיוחד אליו יתעלה בענין עשיית המצות כאשר פירשתי יתכן שתבא המצוה הזאת בחשבון רמ"ח מצות עשה. ומן הטעם הזה אצלו לא ימנו המצות הכוללות מפני שכבר נמנו בפרטן וכמו שלא נמנה הכפל מצוה מן המצות פעמיים שלש בפרט אלא אחת כן לא נמנה כפילן בכלל אלא לאחת. ואולם אם חדש בכפילן והוסיף בו עניין ראוי להמנות ימנו"  (שם)  (השגות הרמב"ן לספר המצוות שם)

הרמב"ן מתלבט האם ראוי למנות את מצוות עבודת ה' במניין המצוות, למרות היותה מצווה כוללת. הסיבה למנות אותה היא מצד היסוד שהתחדש בה, עבודה בכל לב ובל נפש. נראה, שנטייתו היא למנות משום כך את עבודת ה' כמצווה.

הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מונה את המצווה הכוללת של עבודת ה' כי אם את המצווה הפרטית של תפילה. אפשר, שלדעת הרמב"ם איכות העשייה איננה דבר חדש, אלא היא כלולה בעצם חובת העשייה.

 

ד. בכל דרכיך דעהו

הקומה העליונה בעבודת ה', היא המרכזת את כל הפעילות האנושית וכל כוחות הנפש סביב ציר אחד, מגמת אחת: בכל דרכיך דעהו. ויהיו כל מעשיך לשם שמיים. אין לצמצם את עבודת ה' למעשה המצוות בלבד, או למעשים בעלי זיקה מצוותית. יש לכוון את כל הפעולות, העיסוקים, הלימודים והדיבורים אל הדבקות בה'.

הרמב"ם הרחיב בעניין זה בהקדמתו למסכת אבות, "שמונה פרקים":

"ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי שהקדמנו בפרק אשר לפני זה, ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ה', יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם, רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו, מביאים אל זאת התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו בשום פנים דבר מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית. משל זה: שישים הכוונה באכילתו, ושתייתו, ובעילתו, ושנתו, ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו - בריאות גופו בלבד, והכוונה בבריאות גופו - שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לאחוז בחוכמות, ולקנות מעלות המידות והמעלות השכליות, עד שתגיע לאותה התכלית...  ודע, כי זאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וקשה, ולא ישיגוה אלא מעט, ואחרי הרגל גדול מאד. וכשתזדמן מציאות אדם שזה עניינו - לא אומר שהוא למטה מן הנביאים, רצוני לומר: שהוא ינהיג כוחות נפשו כולם, וישים תכליתם ה' יתעלה לבד, ולא יעשה מעשה גדול ולא קטן, ולא ידבר מלה, אלא אם זה המעשה או זה הדיבור יביאו אל מעלה, או אל מה שיביא למעלה, והוא יחשוב ויתבונן בכל מעשה ותנועה, ויראה המביא הוא אל התכלית ההיא או אינו מביא, ואז יעשהו. וזה הוא אשר דרש ממנו יתעלה שנכוון אליו, באומרו: (דברים ו', ה') "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך", רצונו לומר: בכל חלקי נפשך, שתשים תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא: לאהבה את ה'. וכבר זרזו הנביאים עליהם השלום גם כן על זה הענין, ואמרו: (משלי ג', ו') "בכל דרכיך דעהו", ופירשו החכמים ואמרו: "ואפילו בדבר עבירה", כלומר: שתשים לפועל ההוא תכלית כלפי האמת, אפלו היתה בו עבירה בצד מן הצדדים. וכבר כללו החכמים עליהם השלום זה הענין כולו בקצר שבאמרים, והקיפו הענין הקפה שלימה עד מאד, עד שאתה, אם תבחן קוצר אותן המילים, איך הביעו זה הענין הגדול והעצום אשר כבר חברו בו חיבורים ולא הכילוהו - תדע שנאמר בכח אלוהי בלא ספק. והוא אומרם בציווייהם: וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ה')

כפי שכבר כתבנו בראשית הדברים, תכלית הכול היא ידיעת ה' עד קצה גבול היכולת האנושית. המסילה העולה בית אל היא הפניית המעשים כולם לשם שמיים.

 

ה. התפילה

לאחר שהגענו למדרגה זו של עבודת ה', המבוססת על הכוונת כל פעולות האדם לשם שמיים, מבוארת גם מצוות התפילה. יסוד מצוות תפילה, כפי שמשתקף ממשנתו של הרמב"ם, הוא בעמידת האדם לפני ה'.

בתחילת הלכות תפילה מציג הרמב"ם את יסודות התפילה מן התורה, הרמב"ם קובע שמצוות התפילה מאפשרת לאדם להפגש עם הקדוש ברוך הוא, אך לא קובעת את התכנים, הזמנים וכמות התפילה. במילים אחרות, הכול לפי מה שהוא אדם, הכול לפי רצונו צרכיו ושאיפותיו.

בכל זאת, הרמב"ם מעמיד את המסגרת הכללית של התפילה על שלוש נקודות:

  1. תדירות החיוב: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' א-להיכם" (תפילה א', א').
  2. מבנה התפילה[5]: "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו" (שם ב').
  3. כיוון התפילה: "והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה" (שם ג').

מדברים הללו ניתן ללמוד, כי הדבר החשוב ביותר בתפילה הוא עצם קיומה מדי יום, בפנייה אל ה'. התכנים המדוייקים נתונים לשיקול דעתו ומצב רוחו של כל אחד. עיקר עניינה של התפילה הוא בעמידת האדם לפני ה' ובהתייצבותו לפניו מידי יום. זהו הבסיס לעבודת ה', ריכוז כל הרצונות והשאיפות של האדם אל ה'.

התפילה היומיומית מכווננת את האדם לעמידה לפני ה' לא רק בשעת התפילה, אלא מואצלת ממנה לכל היום ולכל מרחבי העשייה של האדם.

בשיעור הבא נגיע, בעזרת ה', אל הנקודה המרכזית: כיצד משתלב תלמוד התורה במערכת זו של עבודת ה'.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

[1] עיין רמב"ם ד', י"ג, וראה עוד שם ז', א', הלכות תלמוד תורה א', י"ב, ועיין עוד הלכות תשובה י', ו' ודו"ק.

[2] לענייננו, אין משמעות לויכוח שהתעורר בשאלה האם יש פה מחלוקת תנאים (מהי עבודה שבלב: תפילה או תורה), או ששתיהן נכללות ונקראות עבודה. מכל מקום לא מצאנו שהוזכרה מצווה אחרת כלשהי כעבודת ה' מלבד שתי המצוות הללו. מצוות עבודת ה' במקדש אינה חלק ישיר של דיוננו, אבל בתוך דברינו נתייחס גם אליה, עיין להלן.

[3] קושי זה לא קיים במצוות תלמוד תורה, כי המקור למצווה הייחודית של תלמוד תורה נלמד מפסוק אחר "ושננתם לבניך". אמנם, עדיין דורש הסבר היחס לתלמוד כעבודת ה' באופן ממוקד, למרות היות הצו, בעיקרו, ציווי כולל.

[4] כך נאמר מפורשות בתורה:

"ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' א-להינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-להינו כאשר צונו"   (דברים ו', כ"ד-כ"ה)

[5] יש לשים לב שהכוונה כאן רק למבנה של שבח בקשה והודאה, שנלמד בגמרא מפסוקים, כמבנה יסודי הנוגע למהות התפילה. אין כאן מגבלה בתכנים, אלא הם נתונים כולם לבחירתו ולרצונו של המתפלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)