תלמודו (ג') – ללמוד וללמד

  • הרב ברוך גיגי

א. ללמוד על מנת ללמד

כתב הרמב"ם בספר המצוות:

"והמצוה הי"א היא שצונו ללמוד חכמת התורה וללמדה וזה הוא שנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך. ולשון ספרי לבניך אלו תלמידיך וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרוים בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים. ושם נאמר ושננתם שיהו מחודדין בתוך פיך כשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם לו אלא אמור לו מיד"      (ספר המצוות, עשה י"א)

לדברי הרמב"ם, מצוות תלמוד תורה כוללת שני חלקים:

  1. המצווה המוטלת על האדם ללמוד תורה בעצמו.
  2. המצווה המוטלת על האדם ללמד את בניו או את תלמידיו.

יש ממוני המצוות שמנו את שני החלקים של המצווה כשתי מצוות נפרדות. כך, רס"ג מנה את מצוות "ללמוד תורה" ומצוות "ללמד תורה" כשתי מצוות נפרדות, ובהתאם לכך גם הסמ"ק מנה זאת כשתי מצוות נפרדות (סימנים ק"ה-ק"ו). גם היראים מנה אותם כשתי מצוות (סימנים רנ"ד[1], רנ"ו[2]).

אם כן, יש להתבונן מדוע לא מנה הרמב"ם אף הוא את שני חלקי המצווה כשתי מצוות נפרדות, ללמוד וללמד.

לכאורה, ניתן להסביר את הדברים על פי מה שעולה מדברי היראים, שכתב:

"ושננתם. כבר פירשתי במצות ללמוד ובמצות ללמד את בנך תורה ומצות (סימן רכ"ה) ומשננתם למדנו גם שמצוה על האדם ללמד עצמו. כדתניא בקדושין פ"א (ל.) ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם לא תגמגם ותאמר אלא אמור לו מיד שנאמר אמור לחכמה אחותי את"  (יראים רנ"ח)

היראים מדגיש, שלכאורה אין חידוש בסימן זה, שהרי כבר מנה את המצווה ללמוד ואת המצווה ללמד, והוא אף אינו מחלק בין המצווה ללמד בנים למצווה ללמד תלמידים (כמבואר בסימן רנ"ו). לפיכך, כתב שיש בפסוק זה של ושננתם חידוש בגדרי המצווה של לימוד התורה העצמי של האדם.

לדבריו, לא די בכך שהאדם לומד תורה, אלא עליו ללמוד תורה באופן זה שיהיו דברי התורה מחודדים בפיו, למען יוכל ללמדם לאחרים בכל עת שיידרש לכך. מצוות הלימוד והשינון לעצמך, כדי לאפשר לימוד לאחרים, היא החידוש בסימן זה.

היה נראה להציע, שזוהי הסיבה שהרמב"ם אינו מחלק בין המצווה ללמוד למצווה ללמד. כיוון שהחיוב ללמוד הוא באופן שיוכל ללמד, כיוון שדברי התורה צריכים להיות מחודדים בפיך כדי שתוכל להעבירם הלאה, עולה שיסוד החיוב ללמוד הוא על מנת ללמד. יתירה מזאת, בוקע ועולה שמצוות ללמוד ומצוות ללמד אינן עומדות בפני עצמן, אלא שתיהן יחד יוצרות מציאות שלמה של תלמוד תורה, של הלומד המשנן ומחדד לעצמו, ומשנן לבניו ולתלמידיו בבהירות.

אם כן, למרות ששאר מוני המצוות הבינו שמדובר בשתי מצוות שונות, הרמב"ם סבור שיש לחברן למצווה אחת, כיוון שעניינן אחד. הלימוד של האדם לעצמו משועבד בהיקפו ובעצמתו ללימוד לאחרים.

נראה שיש מקום להביא ראיה להסברנו, מדברי הרמב"ם דלעיל בספר המצוות. כפי שראינו, הרמב"ם הביא את הדרשה של הלימוד לאחרים מהפסוק "ושננתם לבניך", וגם את הדרשה של הלימוד לעצמו הביא מהלימוד "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך", המבוסס על המילה "ושננתם" (על פי קידושין ל.). במילים אחרות, חובת הלימוד לעצמו בשינון ובבהירות מאפשרת את ושננתם לבניך ולתלמידיך.

 

ב. החיבור לנותן התורה

על אף שהצעתנו ברמב"ם, לפיה לימוד התורה של האדם לעצמו משועבד ללימוד התורה של לאחרים, מסתברת, נראה שאין להסתפק בה. בשורות הבאות ננסה לבנות קומה נוספת, שתעמיק את הזיקה שבין ללמוד לבין ללמד.

בהקדמתו לספר משנה תורה, כותב הרמב"ם את סדר לימוד התורה על ידי משה רבינו לבני ישראל, ואת מסירתה מדור לדור עד חתימת התלמוד. מפאת חשיבות הדברים נצטט את רובם:

"כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'. והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו'. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה. אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע. וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס. ושמואל קיבל מעלי ובית דינו. ודוד קיבל משמואל ובית דינו,ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה ולוי היה ושמע ממשה והיה קטן בימי משה והוא קיבל מדוד ובית דינו. ואליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו. ואלישע קיבל מאליהו ובית דינו... ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך בן נריה ובית דינו. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה והם חגי זכריה ומלאכי דניאל וחנניה ומישאל ועזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל והרבה חכמים עמהם תשלום מאה ועשרים זקנים. האחרון מהם הוא שמעון הצדיק והוא היה מכלל המאה ועשרים. וקיבל תורה שבעל פה מכולם והוא היה כהן גדול אחר עזרא. אנטיגנוס איש סוכו ובית דינו קיבלו משמעון הצדיק ובית דינו. ויוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קיבלו מאנטיגנוס ובית דינו... רבן גמליאל הזקן קיבל מרבן שמעון אביו בנו של הלל הזקן. ורבן שמעון בנו קבל ממנו ורבן גמליאל בנו קבל ממנו ורבן שמעון בנו קיבל ממנו ור' יהודה בנו של רבן שמעון זהו הנקרא רבינו הקדוש והוא קיבל מאביו ומר' אלעזר בן שמוע ומר' שמעון חביריו. רבינו הקדוש חיבר המשנה.

ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות... וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.

ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים. ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבינו הקדוש וקיבלו ממנו. שמעון וגמליאל בניו. ורבי אפס. ור' חנינא בן חמא. ור' חייא ורב ורבי ינאי ובר קפרא ושמואל ור' יוחנן ור' הושעיא. ואלו הם גדולי החכמים שקיבלו ממנו ועמהם אלפים ורבבות משאר החכמים. אף על פי שאלו הי"א קיבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו. ר' יוחנן קטן היה ואחר כן היה תלמיד לר' ינאי וקיבל ממנו תורה וכן רב קיבל מר' ינאי. ושמואל קיבל מרבי חנינא בר חמא. רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה. ור' חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה. וכן ר' הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה. ור' יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחר חרבן הבית בקרוב שלש מאות שנה. ומגדולי החכמים שקיבלו מרב ושמואל רב הונא ורב יהודה ורב נחמן ורב כהנא. ומגדולי החכמים שקיבלו מר' יוחנן רבה בר בר חנה ור' אמי ור' אסי ורב דימי ור' אבין. ומכלל החכמים שקיבלו מרב הונא ומרב יהודה רבה ורב יוסף. ומכלל החכמים שקיבלו מרבה ורב יוסף אביי ורבא. ושניהם קיבלו גם מרב נחמן. ומכלל החכמים שקיבלו מרבא רב אשי ורבינא. ומר בר רב אשי קיבל מאביו רב אשי ומרבינא:

נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן: א) רב אשי מרבא. ב) ורבא מרבה. ג) ורבה מרב הונא. ד) ורב הונא מר' יוחנן ורב ושמואל... יח) ושמעון הצדיק מעזרא. יט) ועזרא מברוך... לב) ואלישע מאליהו. לג) ואליהו מאחיה. לד) ואחיה מדוד. לה) ודוד משמואל. לו) ושמואל מעלי. לז) ועלי מפנחס. לח) ופנחס מיהושע. לט) ויהושע ממשה רבינו. מ) ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם מ-ה' א-להי ישראל"   (הקדמת הרמב"ם למשנה)

דברי הרמב"ם הללו מעלים תמיהה גדולה. לשם מה מתאר הרמב"ם את תהליך המסירה פעמיים, בראשונה ממשה רבינו ועד רבינא ורב אשי, ובשנייה מרבינא ורב אשי ועד משה רבינו?!

נראה, שהרמב"ם מדגיש בדבריו את החשיבות של החץ הכפול: מחד, מסירת התורה והתפתחותה מני קבלתה מסיני ועד הדור האחרון. מאידך, הזיקה בין לומד התורה האחרון לדור הראשון, למשה שקיבל תורה מסיני.

בשלב זה, נעמוד על החץ השני שהרמב"ם מסמן, מרב אשי ועד משה רבינו מפי הגבורה. כפי שהרמב"ם מציין בסיומו, "נמצא שכולם מ-ה' א-לוהי ישראל".

הרמב"ם מדגיש, שמסירת התורה מדור לדור, בשרשרת ארוכה של חוליות שאינן יכולות להינתק, יוצרת את החיבור של לומדי התורה לדורותיהם עם "חדר הלימוד" של משה רבנו והקדוש ברוך הוא בהר סיני.

נדמה, שאין זו רק מגמה לראות את הלומד כלומד ישירות מפי הגבורה, באמצעות השרשרת הרציפה של המסירה והעתקת השמועה מדור לדור. לדעתי, מדובר בעיקרון יסודי ושורשי יותר. מוקד החשיבות והעוצמה של לימוד התורה היא בדבקות שבין הלומד לבין דבר ה' בתורתו. כפי שנאמר בשם הזוהר[3], שעם ישראל, התורה והקדוש ברוך הוא חד הם.

הרצון לחבר את הלומד ל-ה' א-להי ישראל, לא נובע רק מהשאיפה שהלומד ילמד ישירות מהמקור. אלא, בעיקר, על מנת ליצור זיקה מהותית של הלומד עם נותן התורה, על מנת להגיע לדבקות בו.

 

ג. מוקד ברכות התורה

נראה, שבדרך זו יש להבין את המיקוד של ברכות התורה העיקריות ביחס בין עם ישראל לבין הקדוש ברוך הוא.

על פי הגמרא בברכות (יא:), הברכה המעולה שבברכות התורה היא ברכת "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בברכה זו אנו לא מסתפקים בהודאה על כך ש-ה' נתן לנו את תורתו, אלא מדגישים במטבע הברכה את הבחירה בנו, ואת הזיקה לנותן התורה הבאה מתוך הבחירה והאהבה.

יסוד האהבה בקשר לנתינת התורה מודגש בברכת התורה היסודית[4], ברכת אהבה רבה / עולם. ברכה זו מדגישה את אהבת ה' העצומה לעמו, שמתוכה זיכה ה' אותנו בתורתנו. מתוך בחירתנו באהבה הוא נתן ונותן לנו את תורתו.

כך פירש המהר"ל בהקדמתו לתפארת ישראל, את דברי הגמרא בנדרים:

"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי [ולא שמעו בקולי] ולא הלכו בה. היינו "ולא שמעו בקולי" היינו "ולא הלכו בה", אמר רב, שלא ברכו בתורה תחלה"  (נדרים פא.)

כתב על כך המהר"ל:

"ודבר זה מן התימה שיהיה חרבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחלה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון... ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחלה לומר 'ברוך נותן תורה לישראל', והיה אהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה ענין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב השם יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה. ואז היה זה סבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל. שהיה השם יתברך נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים. אף אם היו עוברים לפעמים מצוה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים. וזה היה מן השם יתברך, אשר הוא סבה לתורה, והוא גם כן סבה שלא תתבטל. דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא, חוזר וגורם גדולו מן השרש, אשר היה סבה לגדול שלו שיצא. ובלא השורש אין קיום לאילן כלל. ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחלה, מה שהוא יתברך סבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, ומצד הדבקות הזה היה השם יתברך סבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ"      (מהר"ל, הקדמה לתפארת ישראל)

אם כן, יסוד תלמוד תורה נעוץ בדבקות האדם בנותן התורה בבחירה ובאהבה.  

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 


[1] כך כתב בסימן רנ"ד:

"תלמוד צוה הקדוש ברוך הוא שיִלְמדו ישראל את התורה ויעמלו בה דכתיב בפרשת ואתחנן ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם ואמרינן בקדושין פ"א (כט:) היכא דלא אגמריה אבוה מחייב איהו למיגמר נפשיה דכתיב ולמדתם לעשותם"                      (יראים רנ"ד)

[2] כך כתב בסימן רנ"ו:

"ללמוד וללמד לשמור ולעשות. צוה הקדוש ברוך הוא שיְלַמדו תורה לחבריהן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וכתיב ושננתם לבניך ולא בניך דוקא אלא כל תלמידים קרוים בנים"

גם בסימן רכ"ה, המתייחס לאותה מצווה (כפי שמבואר בדבריו בסימן רנ"ו), כתב:

"לַמד בנך תורת ה' ומצותיו צוה יוצרנו בפ' ואתחנן ושננתם לבניך ודברת בם וגו' וכתיב בפרשת והיה עקב ולמדתם אותם את בניכם ולא בניו דוקא קאמר קרא אלא כל מי שילמוד אדם תורה הרי הוא מקיים ושננתם לבניך כדכתיב ושננתם לבניך אלו תלמידך" (סימן רכ"ה)

[3] "אורייתא, ישראל וקודשא בריך הוא, חד הם" (פירוש הרמח"ל לאידרא).

[4] כך הוא בירושלמי פעמים רבות. ברכת התורה היא ברכת אהבה רבה [או אהבת עולם]. בירושלמי לא נזכרה ברכת תורה אחרת, ואף בבבלי ברור שברכה זו ברכת התורה היא, כפי שציינו בשיעורים קודמים.