תלמודו (ד') – משה והשתלשלות התורה שבעל פה

  • הרב ברוך גיגי

א. פתיחה

בשיעור הקודם, עמדנו על שני החיצים אותם מכוון הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה.

חץ אחד מורה על החיבור של הלומדים בדורות האחרונים עם התורה שניתנה למשה בסיני מפי הגבורה. מטרת כיוון זה להציג כל לומד כמי שלומד ישירות מפי הגבורה, מתוך הדבקות בנותן התורה הבוחר בעמו ישראל באהבה.

החץ השני מורה על השתלשלות התורה דור אחרי דור, ממשה רבינו ועד רב אשי. בהתאם לכך אפשר להוסיף את העתקת השמועה מרב אשי דרך הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים עד ימינו.

חשיבותו של החץ הראשון ברורה, אך מהי חשיבותו של החץ האחרון? מדוע רואה הרמב"ם צורך לשרטט באריכות את מהלך השתלשלות מסירת התורה?

ב. תורת האדם

היסוד הראשון, והפשוט ביותר, נעוץ בעצם המשימה של העתקת השמועה. זהו עיקר התורה שבעל פה – אי אפשר לקיימה אלא על ידי העברתה במסירה נאמנה מדור לדור, מאב לבן ומרב לתלמיד. קטיעתה, חלילה, של מסירה זו, תשכח את התורה שבישראל. ברוך הוא א-להינו שמסר עולמו ותורתו לשומרים נאמנים, עמו ישראל שמשמרים ומוסרים התורה במסירות ובדבקות מדור לדור.

אולם, הדברים עמוקים יותר. אין הקדוש ברוך הוא חפץ בהעתקת השמועה גרידא. אם היה הדבר כן, היה ראוי לה לתורה להיכתר ולהימסר ללא שינוי לדורי דורות. אולם, אין זה חפץ שצריך לשמר אותו היטב מכל משמר ולהעבירו כמות שהוא ליעד הבא. ה' חפץ בתורת האדם הלומד בתורה שבעל פה, מבין ומחדש בה כפי עיונו והעמקתו, כפי דעתו וראות עיניו.

זוהי משמעותה וחשיבותה של התורה שבעל פה, המאפשרת לתורה לפרוח ולהתפתח, לפרות ולרבות. נקודת החיבור שבין התורה הכתובה לתורה המסורה היא כפטיש יפוצץ סלע. כדברי חז"ל במסכת חגיגה:

"ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין, תלמוד לומר משמרות אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין תלמוד לומר נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין בעלי אספות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר א-להים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין"    (חגיגה ב:)

ג. כתרי האותיות

חז"ל היטיבו לבטא רעיון זה במדרש המפורסם במסכת מנחות, בו נפגש משה רבינו עם רבי עקיבא (או ליתר דיוק, תורתו של רבי עקיבא). נביא את דבריהם, ונתעכב מעט על כמה נקודות:

"אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך. אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו ריבונו של עולם הראהו לי. אמר לו חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מנין לך אמר להן הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי. אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני..."     

                                                      (מנחות כט:)

מסתבר, שהעלייה המתוארת כאן היא המוזכרת בפרשת משפטים:

"ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם"

                                                 (שמות כ"ד, י"ב)

משה עולה למרום לקבל תורה, כדי להורידה ולמוסרה לבני ישראל. בעלייתו, מוצא משה את הקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות. להבנתי, משמעות קשירת הכתרים היא שהקדוש ברוך הוא מבקש בשעה זו ליתן למשה את התורה שבכתב. הכתרים ש-ה' קושר לאותיות הן סמל ויסוד לתורה שבעל פה, הם הרמזים וחוליות הקישור הנובעים מן התורה שבכתב. רמזים אלו הם המאפשרים את הדרשות ואת הלימוד והיצירה של תורה שבעל פה.

בשלב זה, הכתרים הם בבחינת סודות הצפונים בתוך התורה שבכתב. סודות רלו יפוענחו על ידי הלומדים לדורותיהם בהתאם לצרכי הדור והשעה, ובהתאם לידה המכוונת של ההשגחה הא-להית השוכנת בבתי המדרש של כל דור ודור. דברים אלו הם בחינת מה שנאמר:

"ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ועשית ככל אשר יורוך מן המקום ההוא"         (דברים י"ז, ט')

וכפי שאמרו חז"ל, "מלמד שהמקום גורם" (סנהדרין יד:). מן המקום ההוא שבו שכינתו שורה ומאירה את עיני החכמים בלימודם.

משה, שמבין שהקדוש ברוך הוא קושר כתרים מוצפנים בתורתו, אינו מבין מדוע אין ה' כותב הכול מפורשות, בלא סודות ובלא צפונות. על כן, שואל משה את הקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך?". כהסברו של רש"י:

"מי מעכב על ידך - מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עוד עליהם כתרים" (רש"י מנחות שם)

למה אינך נותן את התורה כולה על כל סודותיה וצפונותיה בגלוי? מדוע אינך כותב את הכל בצורה גלויה, ללא כתרים ורמזים.

ה' משיב לו, שישנו אדם אחד שעתיד לעמוד לסוף כמה וכמה דורות, והוא ידרוש תילי תילין של הלכות על כל קוץ וקוץ מן הכתרים הללו. משה רבנו מבין שמדובר באדם מיוחד במינו, שרק הוא רשאי וזכאי לקבל את התורה השלמה על כתריה וסתריה. לפיכך, מבקש משה לראות את האיש, את אישיותו ואת כשרונותיו הייחודיים.

ד. חזור לאחוריך

בתשובת ה' למשה, הוא דורש ממנו "חזור לאחוריך". משה רבינו צריך לחזור לאחוריו, על מנת לאפשר את המפגש עם רבי עקיבא.

חזרה זו לאחור רומזת, כנראה, לבקשת משה בעקבות חטא העגל, "הראני נא את כבודך" (שמות ל"ג, י"ח) ולתשובת ה' אליו "וראית את אחורי ופני לא יראו". משה מבקש ראיית פנים, ו-ה' מאפשר לו רק ראיית אחור ולא ראיית פנים.

פירושים רבים נאמרו בפסוק זה. אמנם לענייננו, נראה לי להציע דרך זו: משה מבקש לדעת את דרכי הנהגת ה' את עולמו. בקשה זו מפורטת בגמרא בברכות:

"הודיעני נא את דרכיך אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו"        (ברכות ז.)

לדעה אחת בסוגיה, הדעה המתאימה לכאורה לפשוטו של מקרא, משה לא קיבל מענה מלא לבקשה זו:

"דאמר רבי מאיר שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו שנאמר וחנתי את אשר אחן אף על פי שאינו הגון ורחמתי את אשר ארחם אף על פי שאינו הגון ויאמר לא תוכל לראות את פני תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה"                                               (ברכות שם)

ה' משיב למשה, שהאדם לא יכול לדעת דרכי ה'. הוא יוכל להבין אותן במבט לאחור, אך לא יוכל להבין אותן לפני התרחשותן. רק במבט רטרוספקטיבי יוכל האדם להבין. כדברי הנביא מלאכי, "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד א-להים לאשר לא עבדו" (מלאכי ג', י"ח). רק בבוא יום ה' הגדול והנורא יוכל האדם להבין את דרכי ה'.

על פי הדברים האלה, יש לפרש כך את בקשת משה רבנו לראות את רבי עקיבא. משה מבקש להבין את סוד הכתרים הניתנים לרבי עקיבא מראש. דהיינו, מבקש הוא להבין את המיוחד בכתרים הללו. בכל זאת, הקדוש ברוך הוא אומר למשה "חזור לאחוריך", תוכל לראות ולהבין את הדברים רק בראיית אחור ולא בראיית פנים, כפי שמתואר במפגש עצמו.

ה. בית מדרשו של רבי עקיבא

משה לא מגיע לבית המדרש למפגש ישיר עם רבי עקיבא. בשלב זה, אין שיח משותף בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.

כאשר משה מגיע לבית המדרש של רבי עקיבא, הוא יושב שם כאחרון התלמידים. משה שומע, אך אינו מבין את הנאמר. התורה ששומע נראית לו שונה כל כך, ואחרת כל כך, מהתורה שהוא קיבל בהר. משה מבין, שתורה זו עמוקה יותר ומשמעותית יותר מזו שהוא קיבל. לתורתו של רבי עקיבא קשורים כתרים ותילי תילין של הלכות, ומשה חש תשישות ואף יאוש.

לפתע, מגיע רגע בו מהדהדת קושייה בחלל בית המדרש של תורת רבי עקיבא. רבי עקיבא מחבר בתשובתו את תורתו עם תורת משה, ומסתבר שדברי רבי עקיבא הן "הלכה למשה מסיני".

כמה שונה ראייתו של רבי עקיבא את הזיקה בין שתי התורות, מראייתו של משה רבנו! ראיית רבי עקיבא היא "ראיית פנים". הוא מכיר היטב את הדרך המובילה מתורת משה ועד תורתו שלו, את כל השלבים והגלגולים שעברה המסורה ממשה ועד אליו.

ראיית משה רבינו, לעומת זאת, היא ראיית אחור, "חזור לאחוריך". גם בשלב זה, אפילו כשהגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא, משה אינו מבין את הנאמר שם. אולם, הוא מבין שבדרך עלומה כלשהי, הדברים מחוברים אל תורתו, זוהי "הלכה למשה מסיני".

דעתו של משה מתקררת מעצם הידיעה שלא מדובר בתורה שונה ומנותקת מתורתו. תורתו שלו, מסתבר, לא נעלמה, אלא ממשיכה להתקיים בלבושים נוספים. למרות שלא ברור למשה התכנים, ולא ברורה לו הדרך המובילה מתורתו אליהם, מכל מקום נשענים הם ויונקים מתורתו של משה רבנו.

ו. כך עלה במחשבה לפני

אז, לאחר הבנה זו, שב משה אל הקדוש ברוך הוא ושואל: יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי?! זעקתו של משה היא כך: היה ראוי שרבי עקיבא, הרואה את התמונה המלאה ואת הזיקה שבין תורת משה לתורתו, יהיה נותן התורה לעם. זאת, כיוון שהוא זה שמבין ורואה את התמונה המלאה, את ההתפתחות וההשתלשלות מן התורה הכתובה אל התורה המסורה. התורה המסורה פרה ורבה בצורה מפליאה בבית מדרשו של רבי עקיבא. כדברי חז"ל במדרש אחר:

"וכתיב (ישעיהו מ"ב) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים אעשה אין כתיב כאן אלא עשיתים שכבר עשיתי לרבי עקיבא וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לבי עקיבא וחביריו (איוב כ"ח) וכל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא וחביריו"       (במדבר רבה פרשה י"ט)

תשובת ה' למשה היא: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני!". ב"ראיית האחור" שלך אינך עומד על סוד העניין, אך בראיית הפנים שלי, אומר ה', כך אמור להיות. "כך עלה במחשבה לפני", לפני ה', המגיד מראשית אחרית, וצופה אחרית דבר מראשיתו.

תכניתו של הקדוש ברוך הוא היא, שמשה יקבל וימסור לישראל את התורה שבכתב. זאת תכונתו האישית של משה, הדבקות ב-ה', והיא המכתיבה היצמדות מלאה לתורה הכתובה. לפיכך כשמתעוררים ספקות, משה אינו מכריע בהם כפי שכלו והבנתו אלא מבקש לשמוע את דבר ה' ישירות, "עמדו ואשמעה מה ידבר ה' אלי" (במדבר ט', ח').

התורה שבעל פה תתחיל להתפתח בדור שלאחר משה. כבר בדורו של יהושע אנחנו שומעים על הלכות שנשתכחו בימי יהושע, ועתניאל בן קנז השיב אותן בפלפולו. בהתפתחות הדרגתית יימשכו הדברים מדור לדור, עד הפריצה הגדולה של רבי עקיבא  ותלמידיו. הם שורש התורה שבעל פה, ומהם קורמת תורה שבעל פה עור וגידים, והופכת להיות מקיפה ומסיבית, כפי שנאמר בגמרא בסנהדרין:

"דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא"                                                     (סנהדרין פו.)

משה רבנו, הרואה עצמו כאיש התורה שבכתב, מבין שרבי עקיבא הוא איש התורה שבעל פה ומבקש שהתורה כולה תינתן על ידי רבי עקיבא. אולם ה', החפץ בתורת האדם לצד תורת ה', מעוניין שמשה יהיה נותן התורה שבכתב, ואילו רבי עקיבא יתפקד כמוסר ומפיץ התורה שבעל פה.

ז. ואומרים "הלכה למשה מסיני"

דברים הללו באים לידי ביטוי נוסף במדרש אחר, אותיות דרבי עקיבא, כיוון שעולים ממנו כיוונים נוספים, נציג את עיקרי המדרש:

"...ובשביל שאמר משה כי כבד פה וכבד לשון אנכי ולא איש דברים אנכי זכה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו (פ' בהעלותך) וזכה שאמר אלה הדברים. ובשביל שאמר משה ואנחנו מה (פ' קרח) זכה שאמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אומר כי כבד פה וכבד לשון אנכי חייך אני נותן לך פתחון פה ומענה לשון יותר מכל באי עולם. שכל חדרי תורה וכל גנזי חכמה שיש לי במרום לא יראו אלא על ידיך שנאמר ואנכי אהיה עם פיך והורתיך, אם נאמר אהיה עם פיך למה נאמר והורתיך ואם נאמר והורתיך למה נאמר אהיה עם פיך? אלא מלמד שזה שאמר אהיה עם פיך זו פתיחת פה ומענה לשון, וזה שאמר והורתיך זה גנזי חכמה שגלה לו הקדוש ברוך הוא כדי שיהא רואה בחכמתו כל סדרי בראשית שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (פ' שלח), בביתי לא נאמר אלא בכל ביתי, מלמד שהפקידו הקדוש ברוך הוא למשה על כל ישראל ועל כל גנזי התורה, ועל כל גנזי חכמה ועל כל גנזי תבונה ועל כל גנזי מזימה ועל כל גנזי מדע, ועל גנזי גן עדן ועל כל גנזי חיים, והראהו כל חמודות שבעולם הזה וכל חמודות שבעוה"ב. וכיון שראה משה בפרגוד של כתות, כתות של סופרים כתות של סנהדרין בלשכת הגזית ודורשין ספר תורה נביאים וכתובים במ"ט פנים, שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים (תהלים י"ב) ומהו שבעתים אלו מ"ט פנים משנות בתורת משה, ואם תמה אתה על הדבר צא מנה שבע פעמים של שבע שבע הרי ארבעים ותשע. באותה שעה ראה משה מזלו של רבי עקיבא בפרגוד של מקום שהיה יושב ודורש אותיות של תורה, על כל תגי כל אות ואות אומר עליו ג' מאות וששים וה' טעמי תורה. מיד היה מפחד ומזדעזע ואומר אין לי עסק בשליחותו של מקום ואין לי עסק בדברי תורה שנאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (פ' שמות). גלוי היה לפני הקדוש ברוך הוא מה בלבו של משה, מה עשה הקדוש ברוך הוא שיגרו לסנגזאל שר של כל החכמה והתבונה. מה עשה תפשו למשה והוליכו למקום אחר והראהו בפרגוד של מקום רבוי רבבות של מזלות של חכמים ושל נבונים ושל סנהדרין ושל סופרים שיושבין ודורשין טעמי תורה ומקרא ומשנה ומדרש הלכות ואגדות ושמועות ותוספות ואומרים הלכה למשה מסיני, מיד נתקררה דעתו" (אותיות דרבי עקיבא אות צ')

ממדרש זה עולה, שהקדוש ברוך הוא ביקש לתת למשה גם את התורה שבעל פה. אלא, שמשה מתבונן בכיתות הסנהדרין הדורשות את התורה ואינו מצליח להשתלב במהלך זה. משה אמר לפני ה': "אין לי עסק בדברי תורה... שלח נא ביד תשלח". דהיינו, ביד רבי עקיבא.

הקדוש ברוך הוא מרגיע את משה באותם סנהדרין הדורשים במרחבי התורה שבעל פה כולה, ומבססים דבריהם על הלכה למשה מסיני.

*

כפי שפתחנו, חץ זה המוביל ממשה רבינו לרב אשי ועובר דרך רבי עקיבא הוא חץ יצירת התורה. הקדוש ברוך הוא חפץ בתורה שבניו מחדשים בכל דור ודור, והוא עצמו יושב במרום ועוסק בתורת בניו, מה בני זה אומר ומה בני זה.

שני החיצים יחוברו איש אל אחיו. החץ מרב אשי לכיוון משה מפי הגבורה, המחבר את הלומדים לדורותיהם לדבר ה' שבסיני, והחץ ממשה רבינו לרב אשי, המפתח את דבר ה' בתורה שבעל פה לתורת האדם הפרה ורבה מן המקור שבתורה שבכתב, ומפענחת את כתרי האותיות בכל דור לפי צרכיו. שניהם יחדיו מחוברים כדי ליצור חיבור ודבקות של כל לומד עם תורת ה' ועם דבר ה' שבכתב ושבעל פה.

כלשון השגורה בפי המתפללים:

"ובהתחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה שמאלו תחת לראשה וימינו תחבקנה..."