תלמודו (ז') – תלמוד תורה ודרך ארץ – חלק א'

  • הרב ברוך גיגי

א. ואספת דגנך – מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י

בברייתא בברכות נאמר:

"תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו' "   (ברכות לה:)

הברייתא מציגה בפנינו שתי גישות ביחס שבין תורה לדרך ארץ.

רבי ישמעאל סבור שהנתיב הראוי הוא שילוב של תורה עם דרך ארץ: חורש וזורע בשעת חרישה וזריעה ולומד תורה בזמנים הראויים.

רבי שמעון בר יוחאי, לעומתו, רואה את האידיאל העליון בהתמסרות מוחלטת לתורה. גישה זו מבוססת על הכתוב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", שאותו מפרש רשב"י כ"דברים ככתבן"[1]. ממילא, ענייני העולם הזה ייעשו על ידי אחרים.

הפסוק "ואספת דגנך", המופיע במסגרת פרשיית "והיה אם שמוע", מתפרש לשיטת רבי שמעון בר יוחאי כמדבר על מציאות שבה אין ישראל עושין רצונו של מקום. זאת, לכאורה, בניגוד לפשט הכתוב. בצורה אחרת ניתן לומר, שלדידו של רבי שמעון בר יוחאי, עשיית רצונו של מקום[2] אינה מסתכמת ב"שמוע תשמעו אל מצוותי"[3], אלא מהווה דרישה להתמסרות מוחלטת ל-ה' ולתורתו.

 

ב. הסתירה מהסוגיה במנחות

אולם, העמדות המוצגות בסוגיה בברכות, מתנגשות לכאורה בעמדות ההפוכות, המובאות בשמם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל, בסוגיה במנחות.

כך נאמר שם, בשמו של רשב"י:

"אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ"   (מנחות צט:)

דברים אלו מנוגדים, לכאורה, להבנתו בסוגיה בברכות. בעוד שבברכות הבין את הפסוק "לא ימוש" כדברים ככתבן, שלא תמוש התורה מפיו, בסוגיה במנחות נאמר שכבר בקריאת שמע שחרית וערבית יש קיום של צו זה.

מן הצד השני, גם דברי רבי ישמעאל מתהפכים, לכאורה, בסוגיה במנחות:

"שאל בן דמה בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית"                   (מנחות שם)

אם כן, בעוד שבסוגיה בברכות שולל רבי ישמעאל את ההבנה של הפסוק "לא ימוש" כמשמעו ומסביר ש"הנהג בהן מנהג דרך ארץ", בסוגיה זו דורש לימוד כל היום וכל הלילה.

הגמרא במנחות הוסיפה והביאה ברייתא מבית מדרשו של רבי ישמעאל:

"תנא דבי רבי ישמעאל דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן"  (מנחות שם)

ופירש רש"י:

"לא יהיו עליך חובה - כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן"[4]    (רש"י שם)

פירוש זה תואם את העולה משיטת רבי ישמעאל בסוגיית מנחות, לפיה יש חיוב על האדם ללמוד תורה בכל שעה, ואינו רשאי להיפטר מחובה זו כלל.

 

ג. תירוצים שונים

התוספות הציעו שני פירושים המאפשרים צמצום מסוים למחויבות הטוטאלית הבוקעת מדברי רש"י:

  1. אין חובה ללמוד את כל התורה.
  2. שילוב עם דרך ארץ.

 

כך כתבו התוספות בהצעה הראשונה:

"לא יהו עליך חוב ללמוד כל התורה כדתנן במסכת אבות (ב', ט"ז) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל"    (תוספות שם ד"ה לא)

הדגש בגישה זו הוא, שחייב אדם לעסוק בתורה תדיר, אך אין עליו חובה ללמוד את כל התורה כולה, "לא עליך המלאכה לגמור".

מדבריהם לא ברור מהי מידת המחויבות של הלימוד מבחינת הזמן. האם, לשיטתם, צמצום היקף הלימוד נובע מהכרה שאי אפשר לאדם ללמוד כל היום, וממילא מכירים גם בצמצום מבחינת הזמן? או, שהאדם חייב אדם ללמוד כל היום אלא שאינו חייב לרוץ כדי להספיק הכול, כיוון שלא עליך המלאכה לגמור?

 

בהסברם השני כתבו התוספות:

"עוד יש לפרש לא יהו עליך חובה שלא תעסוק אלא בהן ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן שלא תעסוק בהן כלל אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"  (תוספות שם)

על פי גישה זו, יכול האדם לשלב דרך ארץ יחד עם לימוד תורה. גישה זו הולמת, כמובן, את דברי רבי ישמעאל בסוגייה בברכות, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

אולם, צריך עיון כיצד מתיישבים הדברים עם שיטת רבי ישמעאל בסוגיית מנחות, שאינו מוצא אפשרות ממשית לעיסוק בחכמות חיצוניות מפני ציווי התורה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".

היו שניסו לעקור את הקושיה מעיקרה. לשיטתם, רשב"י המופיע בסוגיה במנחות אינו רבי שמעון בר יוחאי, אלא רבי שמעון בן יהוצדק[5], רבו של רבי יוחנן. גם בשיטת רבי ישמעאל בדבריו לאחיינו הסבירו, שהכוונה בלמצוא שעה שאינה מן היום ומן הלילה כדי ללמוד חכמה יוונית נועדה לזרזו ללמוד תורה, ולא משום שכך צריך לפרש את חובת הלימוד[6].

לשיטה זו, עמדותיהם של רשב"י ורבי ישמעאל הן אלה המוצגות בסוגיית ברכות שם.

 

ד. הסבר הקרן אורה

הקרן אורה במנחות, האריך לטעון שאין כלל מחלוקת בין התנאים. לדידו, התנאים מתייחסים לקבוצות שונות הקיימות בין עובדי ה' בעולם, במציאות העכשווית.

האידיאה הא-לוהית המקורית, כפי שהייתה בבריאת האדם, היא שהאדם יעסוק בעבודת ה' בלבד, כשכל מזונותיו מזומנים לפניו. כך היה לאדם הראשון בגן עדן, שלא היה לו צורך בעיסוקים ארציים.

אולם, בעקבות החטא הקדמון נגזר על האדם להיות עסוק בהוצאת לחמו וצרכיו בעצמו. בשלב זה, מתחלקים בני האדם לשלוש קבוצות:

  1. "רובי השלמים", הצריכים למצוא איזון בין האידיאה הא-לוהית לצרכים הגשמיים.
  2. "בני עליה", העוסקים בעבודת ה' בלבד.
  3. "עמי הארץ", העוסקים בעיקר ב"דרך ארץ".

 

האתגר המוצב כיום בפני רוב בני האדם, הוא מציאת האיזון הנכון בין מימוש האידיאה הא-להית הראשונית של האדם לבין העיסוק ההכרחי בצרכים הגשמיים. על דברים אלו אמר רבי ישמעאל, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ".

כך כותב הקרן אורה:

"ומוכרח הוא לעבוד גם את עצמו מעט לחרוש ולזרוע, אך עם כל זה באפשרות גם בזה להגיע אל תכלית ושלימות, אם הוא אינו מרבה בעבודת הגשם אלא הכרחית הגדולה תתרצה בזה נפשו היקרה ג"כ, אם כי אין זה לפי כבודה, כי קדושה היא אצולה ממרום ואין לה חפץ בעבודת הגשם, אבל אחרי שלא יתפעל זאת כי אם בשביל חפצה הטוב למען יוכל להגות רוב העת בתורה ובעבודת שמים מחמת ההכרח תמחול על כבודה בזה, וכזאת היא הנהגת רובי השלֵמים טרם בא עת התיקון השלם, וזהו שאמר רבי ישמעאל הנהג בהם מנהג דרך ארץ"[7]  (קרן אורה מנחות צט:)

 

למרות זאת, גם במציאות שלנו יש מקום ליחידי סגולה. אותם יחידים יממשו גם בהווה את האידיאה הא-להית בשלמות, מבלי לעסק כלל בעניינים גשמיים. כל צרכיהם של אותם בני עליה ייעשו על ידי אחרים:

"אך גם זו אינו מן הנמנע גם עתה להיות יחידים ושרידים אשר יבאו בשלימותם אל שלימות האמת ורצון עליון, אשר יהי' חפשי' לגמרי מעבודת הגשם, ויעשה מלאכתן על ידי אחרים, אבל לא רבים הם, וזהו שאמר רבי שמעון אדם חורש כו' תורה מה תהא עלי', יכוין כי אם חס ושלום לא ימצא בקרב ישראל יחידים אשר הם בתכלית המעלה להיות מובדל וחפשי מכל עניני הגשם תורה מה תהא עליה, על ידי מה יעמוד התקשרות חבל אור התורה על ישראל, אם לא על ידי יחידים אלו אשר הם מקושרים ומדובקים באהבתה בכל עת, ועל ידיהם תשכון אורה גם על רוחי השלימים אשר אין אהבתם אליה גדולה כל כך, ונפרדים מאתה על רגעים הכרחים, עם כל זה תקשר גם עמם אהבה, אחרי מצינו לה משכן כחפצה בשרידים אשר המה לא יתפרדו מאתה גם על רגע קטן, ועל אלו אמר רשב"י (סוכה מ"ה ע"ב) ראיתי בני עליה והמה מועטים, כי הם יקראו בשם בני עליה, כי אין משכנם בעולם הזה ועניניו"           (שם)

לדבריו, יש צורך בקבוצת בני העלייה הזו כדי לקשר ולדבק גם את שאר עם ישראל, גם את בני הקבוצה האחרת, לתורה ולקדוש ברוך הוא. גם האנשים הנוהגים מנהג דרך ארץ, במינימום הנחוץ לקיום הגוף, יזכו לקרבת א-לוהים ולהדבקות באידיאל העליון.

 

בקצה האחר של המתרס נמצאת הקבוצה השלישית, שגם לה יש מקום בין עובדי ה'. קבוצה זו היא קבוצת עמי הארץ, המשקיעה בענייני דרך ארץ מעבר למינימום הנחוץ לקיום האנושי. כלפי קבוצה זו אמר רבי שמעון בר יוחאי, שאפילו קורא קריאת שמע שחרית וערבית קיים "לא ימוש" ויש לו מקום בין עובדי ה':

"יש עוד חלק אחד בישראל יקראו בשם עמי הארץ, היינו בעלי עבודה בצרכיהם, לא על דרך ארעי, כי אם מבלין רוב ימיהם בזה, ולא זו בלבד הוי בכלל עמי הארץ... דאפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הוי עם הארץ, והענין כי עיקר שלימות התורה להביא אל אהבת ודביקות הבורא ברוך הוא... על כן בא רבי שמעון בר יוחאי ואמר בתקנתם כי באמת גם הם גידולי עץ החיים ונקראים עלי האילן, וכמאמרם ז"ל (חולין צב.) ליבעי רחמי אתכליא על עליא[8], ועליהם אמר אפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית, הכוונה כי על כל פנים ערב ובקר יקבלו עליהם עול מלכות שמים באהבה[9], ומזה יקבלו גם הם שפעת הטוב להתאחד העלה עם הפרי לינק מעץ החיים"   (שם)

לקבוצה זו יש חיבור עם לומדי התורה, מתוך הזיקה שהם משמרים לתורה, על ידי קריאת שמע שחרית וערבית. קריאת שמע זו היא כעין חיבור עם השורש והגזע, תלמידי חכמים.

 

דברים אלו נאים למי שאמרם. בכל זאת, לעניות דעתי נראה שהסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם פשט הדברים. מסתבר, שיש פה מחלוקת יסודית בדרכי הנהגת האדם בעולם הזה, כפי שנראה בשיעור הבא.

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

*

 

*

**********************************************************

*

 
 

[1] ראוי לשים לב לכך שעמדת רבי ישמעאל אינה מפורשת בדבריו, היא מוצגת כדרך שלא ראוי לנהוג בה לדעת רבי שמעון: חורש בשעת חרישה וכו'. דבר דומה מצינו גם בשיטת רבי שמעון, המוצגת כדרך הנשללת בעמדת רבי ישמעאל: "לפי שנאמר לא ימוש... יכול דברים ככתבן?".

באופן זה הגמרא מחדדת את העובדה ששני הצדדים מודעים מאוד לאלטרנטיבה. הם בוחרים בעמדתם לא רק מתוך סבירותה בעיניהם, אלא גם מתוך שלילת ההעמדה האחרת. במילים אחרות, כל אחת מהשיטות טוענת שהדרך האחרת פסולה היא.

[2] משמעות הדברים היא שאינה דומה עשיית רצונו של מקום בתפיסתו של רשב"י לעשיית רצונו של מקום בתפיסה הקלאסית.

כך מצאנו בירושלמי גם בנוגע לתלמוד תורה, שבמושגיו של רשב"י הוא עסוק בתורה והשאר אינם עסוקים בתורה:

"רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקין בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקין"      (ירושלמי שבת א', ב')

 כמובן, אין לחשוד ברבי יוחנן, שתורתו ממלאת את הש"ס הבבלי והירושלמי, כמי שאינו עסוק בתורה. אלא, שבהשוואה לדרישה הטוטאלית של רשב"י, אין זה נחשב עיסוק בתורה.

[3] והנה, ראיתי דבר חדש בשיטת רשב"י, לפיו אין פרשת והיה אם שמוע עוסקת במי שאינם עושים רצונו של מקום (שזהו כמובן הסבר קשה), אלא רק מתפרשת בדרך אחרת. עיקר כוונת רשב"י היא, שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום מתקיים הפסוק ואספת דגנך על ידי אחרים, כדכתיב ורעו זרים צאנכם, וכשאין עושים רצונו צריך האדם בעצמו לעסוף באיסוף הדגן.

עיקר העניין הוא שהפסוק "ואספת דגנך", תקף בכל מקרה, ואם עושים רצונו אדם אוסף על ידי אחרים.

עיין קובץ כרם שלמה (שנה טו גליון ג עמוד לה), בדבריו של הגאון הרב יעקב שור זצ"ל, שכתב דמה שכתבו בגמרא כאן בדברי רבי שמעון, "מלאכתו נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך" וגו' הוספת תלמיד טועה היא, שלא הבין כוונת דברי רבי שמעון:

"וראיתי גם גן בספרי פ' עקב, שהיא מקור ברייתא זו, דליתא תיבות אלו, וכוונת דברי רבי שמעון שהוא מחולק עם רבי ישמעאל בפירוש המקרא ואספת דגנך, דרבי ישמעאל מפרשהו כפשטי', אבל רבי שמעון מפרש דואספת דגנך אין הכוונה בדיוק על ידי עצמו, דלשון זה יתכן גם בהיות הכוונה שנעשה במצותו על ידי אחרים, כמו ואת המשכן עשה משה, אף שנעשה על ידי אחרים, וכן מפרש הש"ס בעבודה זרה (כג.) ותכרת את ערלת בנה, שהכוונה על ידי אחר, שציותה לכורתו, וכן מפרש בש"ס שבת (קכז.) את הלשון דתניא ועימר רבי את השדה, דאטו רבי בנפשיה עימר, אלא על ידי אחרים, והכא נמי ואספת דגנך מפרש רבי שמעון דבזמן שעושין רצונו של מקום אין צריכין להתבטל מדברי תורה, כי יתאספו תבואתן על ידי אחרים, וכן יהי' נעשה כל מלאכתן, כמפורש בנביאים ועמדו זרים ורעו צאנכם, אבל בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, אז לא לבד שמלאכתן נעשה על ידי עצמן, כי גם בזה לא יספיק להם פרנסתן כדי צורכן, ויצטרכו להיות גם מלאכת אחרים נעשית על ידן" (כרם שלמה שנה ט"ו גיליון ג', עמ' ל"ה)

[4] ראה גם פירוש רבנו גרשום שם.

[5] עיין ש"ך יורה דעה רמ"ו, א' שנראה שזו הייתה גירסתו בסוגיה, וכן הוא בשאילתות דרב אחאי שאילתא קמג (לפנינו בשאילתות הנוסח הוא רבי יהושע בן יהוצדק).

[6] החיד"א בברכי יוסף (יורה דעה רמ"ו) הביא דברים אלו בשם "אחד קדוש" שאמר כך. בדבריו שם דן החיד"א בטענה זו, ודחאה.

[7] מתוך זה ברורה תשובתו של רבי ישמעאל לבן אחותו דמא בן נתינה, שמלבד התורה, אין מקום לשום עיסוק אחר בעולמו של אדם, אלא הנחוץ לקיומו האנושי בלבד.

[8] עיין חולין שם:

"ליבעי רחמים איתכליא על עליא דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא, דהיינו שהאשכולות [=תלמידי החכמים] צריכים לבקש רחמים על העלים [=עמי הארץ], שבלא העלים אין האשכולות מתקיימים, ופירש רש"י שם: 'עלין - שבגפן סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלים"   (חולין צב.)

[9] בסוגיית מנחות שם נחלקו האם את פסק הדין שקרא רק את קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש, אסור לאומרו בפני עם הארץ או מצווה לאומרו. והסביר הקרן אורה שם:

"כי באמת הדבר שקול, כי מי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים ערב ובוקר באהבה מצוה לו לאומרו, אבל יש חשש בזה כי פן יעלה על לבו כי יצא בזה, וכל היום יהיה חפשי לעשות מה שלבו חפץ, וישרים דרכי ה' "   (קרן אורה שם)