תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה

  • הרב משה ליכטנשטיין
 

תלמוד גדול, שתלמוד מביא לידי מעשה*

שירת הבאר מופיעה בפרשתנו:
"אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה:  באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה:  וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:  ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על  פני הישימן."
(במדבר כ"א, יז-כ)
במדרש רבה על אתר (י"ט לג) מובא ששלושה דברים 'לימד' משה את הקב"ה והודה לו:
"ד"א אז ישיר ישראל זה אחד מג' דברים שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא וא"ל למדתני:
אמר לפניו רבש"ע מנין ישראל יודעין מה עשו לא במצרים נתגדלו וכל מצרים עובדי עבודת כוכבים הם וכשנתת את התורה לא נתת אותה להם ואף לא היו עומדין שם שנאמר (שמות כ) ויעמד העם מרחוק ולא נתת אותה אלא לי שנאמר (שמות כ"ד) ואל משה אמר עלה אל ה' וכשנתת את הדברות לא נתת להם לא אמרת אני ה' א־להיכם אלא (שמות כ') אנכי ה' א־להיך לי אמרת שמא חטאתי אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך יפה אמרת למדתני, מכאן ואילך אני אומר בלשון אני ה' א־להיכם.
השניה כשאמר לו הקדוש ברוך הוא פוקד עון אבות על בנים אמר משה רבש"ע כמה רשעים הולידו צדיקים יהיו נוטלין מעונות אביהם תרח עובד צלמים ואברהם בנו צדיק וכן חזקיה צדיק ואחז אביו רשע וכן יאשיה צדיק ואמון אביו רשע וכן נאה שיהו הצדיקים לוקין בעון אביהם אמר לו הקדוש ברוך הוא למדתני, חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנאמר (דברים כ"ד) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר (מלכים ב' י"ד) ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' וגו'.
השלישית כשאמר לו הקדוש ברוך הוא עשה מלחמה עם סיחון אפי' הוא אינו מבקש לעשות עמך את תתגר בו מלחמה שנאמר (דברים ב') קומו סעו ועברו את נחל ארנון ומשה לא עשה כן אלא מה כתיב למעלה ואשלח מלאכים א"ל הקדוש ברוך הוא חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך שנא' (דברים כ') כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום."
זהו מדרש נועז ביותר שטומן בחובו קושי לא מבוטל – איך יתכן שמשה ילמד משהו את הקב"ה, הרי הוא יודע הכל?
ישנו מדרש על הפסוק "צדק צדק תרדף", האומר שיש צדק שמימי, א־להי וצדק ארצי, אנושי. נראה שזהו המפתח לפתרון שאלתנו. משה לא חלק על נכונות הדברים כשלעצמם כאידאות תיאורטיות, אלא על הישום שלהם בעולם המעשה האנושי. נסקור בקצרה את הדוגמאות השונות המובאות במדרש:
ראשית, אכן בעולם האמיתות המוחלטות צריך לומר "אנכי ה' א־להיך", שהרי הנמען הוא העם כולו כגוף אחד. משה כמובן מסכים עם כך, אולם הוא טוען שלמעשה, זה יוצר בעיה חינוכית, והיה ראוי לומר "אני ה' א־להיכם". העם עלול להבין מכך שהציווי הוא למשה בלבד. ה' מקבל עמדה זו, ומקבל את נקודת המבט האנושית.
כך, באמת ראוי לפקוד עוון אבות על בנים. אולם מצב כזה עלול לגרום לבעיה פסיכולוגית. אנשים שנולדו להורים רשעים עלולים להתייאש, מאחר שהם מתחילים בעמדת נחיתות, ולכן משה טוען שאין לנהוג כך למעשה. גם לכך ה' מודה, ומקבל את נקודת המבט האנושית.
הדברים נכונים גם לגבי הדוגמא השלישית, של סיחון. סיחון היה שליט עריץ ואכזר וכבש שטחים בלי חשבון. מצד האמת בטהרתה היה מגיע לו שבני ישראל ילחמו בו, אולם משה טוען שזה עלול להביא לבעיה חינוכית-פסיכולוגית – לגרום להם לחשוב שזוהי דרך הפעולה האופטימלית בכל מצב, בעוד שזה כמובן אינו נכון – יש לקרוא לשלום בהתחלה. גם כאן ה' מקבל את נקודת המבט האנושית.
מכאן ניתן ללמוד מסר כללי. על מפקד, מחנך או רב, להיות קשובים לצרכים ולבעיות של חניכיהם. בהתאם לעקרון זה, ה' שומע את טענות משה במקרים אלו, ואף מודה לו.
בהקשר זה, ישנו פער בין ההלכה לבין המציאות. ב'איש ההלכה', מובא שאיש ההלכה עוסק הרבה פעמים בהלכה עצמה, בלי לגלות עניין רב במציאות, שאותה הוא תופס לכל היותר כישום של עולם האידיאות.
"כשאיש ההלכה נתקל במעיין המפכה חרש, הרי יש לו יחס אפריורי קבוע לתופעה ריאלית זו: הלכות מעיין בנוגע לטבילת זב, טהרה בזוחלים, מטהר בכל שהוא, כשרותו למי-חטאת וכו', וכו'. הוא מסתכל במעיין, מתחקה על טיבו, שורשו ומהותו. ישנם בידו כללים וחוקים אפריוריים, אידיאליים, הקובעים את אופי המעיין, והוא משתמש בדינים הללו, כדי להסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אם המעיין הריאלי מקביל לדרישות ההלכה האידיאלית או לא."
(הגרי"ד סולובייצ'יק איש ההלכה, 28).
מתח זה, שבין האידאה ההלכתית לבין המציאות הארצית, בא לידי ביטוי במקרים נוספים. כך לדוגמא,  ישנה מחלוקת בין הרמב"ן לבין בעלי התוספות לגבי פטור ממוני במקרה של אונס. הרמב"ן הוא בעל שיטה יותר עקרונית ויש לו חילוק למדני ברור. הוא כמעט ואינו פוטר מתשלומים במקרי אונס. לעומת זאת, בתוספות מובא חילוק מציאותי, שבעקבותיו, מורחב מאוד הפטור הממוני באונסין.
באחת הפעמים שבהן בבא קמא נלמדה בישיבה, בסוף הזמן, הזמנתי חבר, מומחה למשפט עברי, להרצות בפנינו על יישום פרטי הדינים השונים בבתי הדין בימינו. הוא לא הסכים לבוא מתוך חשש שהמציאות תאכזב את התלמידים. טענתו הייתה שבתחום הנזיקין, להבדיל מתחומים אחרים, הפערים בין עולמו של בית המדרש לעולמו של בית הדין גדולים מדי. במסגרת הדיון איתו הוא הזכיר את שיטת התוספות אך טען ששיטת הרמב"ן אינה קיימת. הוא הסביר שגם אם קיימת שיטה כזאת בתוך הישיבה, הרי שמעולם לא הייתה אפילו הו"א להביא אותה להלכה, מפני שחברה לא מסוגלת להתקיים אם תנהג לפיה. דוגמאות נוספות לקיומו של המתח מגולמות בכללי פסיקה מסוימים, שעת הדחק, הפסד מרובה, ועוד. בכל זאת צריך להדגיש ששיקולים אלה אינם מהווים היתרים לוותר על ההלכה במקרים מסוימים, והם שיקולים פנים-הלכתיים גרידא.
כך, יש מסורת ארוכת שנים לגבי הקלות בענייני עגינות. כמו כן, בשו"ת נודע ביהודה (קמא, אה"ע סימן ע"ב) מובאים מספר נימוקים אפשריים להתרת אשה מסוימת, אולם משכולם נדחים – היא נאסרת. מסופר שהנודע ביהודה הלך לאחר שנים לבקש סליחה על קברה של אותה אשה, אף שהוא כמובן צדק הלכתית. מקרה נוסף מובא בשו"ת הרמ"א (סימן קכ"ה), כאשר תחת חסותו נערכה חופה של יתומה בשבת. הוא מבאר שם, לאחר התנצלות, מדוע זה מותר מבחינה הלכתית. מכל אלו ניתן לראות את הישום של תפישת המתח האמורה לעיל – עולם הפסיקה מתחשב במציאות, אך זאת דרך משקפיים הלכתיים בלבד.
בהקשר זה, בנוגע למעשה תנורו של עכנאי, ההבנה המקובלת היא כי המסקנא שם היא שחכמי הדור הם בעלי סמכות הפסיקה. לרב עמיטל זצ"ל היה פשט נפלא בכך. הוא ביאר שתנורו של עכנאי היה בעצם תנור שהיה בנוי טלאי על גבי טלאי. הוא הורכב מגיבוב של חלקים לא קשורים. רבי אליעזר, בהסתכלות אידאית, לא יכול להכיר בו ככלי. רק תנור הבנוי לתלפיות יכול להיחשב ככלי. לעומתו, חכמים סוברים שיש להתחשב בכך שבני אדם מתייחסים לתנור זה כאל כלי ומשתמשים בו ככלי. להלכה נפסק כחכמים.
בתמצית, ניתן לומר כי ההלכה היא מקדם החיכוך שבין עולם האידאות לבין המציאות. האידאה ההלכתית אינה יכולה להתממש במציאות החומרית באופן מלא. המציאות היא חומרית, ובשל כך בעלת חסרון מובנה. ההלכה היא זו שמורידה את האידאות הטהורות לעולם הזה ומישמת אותן במציאות. בהקשר זה, של חסרונו המהותי של החומר, ניתן לבאר את הרעיון של פרה אדומה.
כאמור, החומר פגום באופן מובנה בהיותו נידון למוות, המבטא את חדלון החומר באופן הבסיסי ביותר. עם זאת, ישנו תיקון מסוים אפילו למוות – פרה אדומה. פרה אדומה היא החומר המושלם ביותר – היא "פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על". הקב"ה מצווה על כך שהתיקון של החולשה החומרית היסודית – המוות, טומאת מת – יהיה על ידי החומר המושלם ביותר. אכן, גם בעולם הבא יש תיקון לעולם החומר, אולם פרה אדומה היא תיקון מתוך עולם החומר. זהו הרעיון של פרה אדומה.
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטשנטיין
 
עורכת: הודיה אורון, תש"פ
 
 
 
 
 
*     השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת קודש פרשת חקת ה'תשע"ז, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. השיחה לא עברה את ביקורת הרב.