תלמוד ומעשה (א)

  • הרב אוהד פיקסלר
קידושין מ:
המשנה האחרונה בפרק הראשון במסכת קידושין פוסקת כי יש לשלב בין לימוד מקרא, משנה ודרך ארץ. בעקבות כך, עוסקת הגמרא בשילוב בין לימוד תורה וערכים נוספים (כדוגמת דרך ארץ) ובהקשר זה גם דנה ביחס שבין הלימוד ובין המעשה:
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה...                         (מ:).
מסקנת הגמרא מותירה אותנו בשאלה לגבי היחס בין תלמוד ומעשה, מי יותר משמעותי ומתי יש להעדיף כל אחד מהם.
סוגיה מקבילה מצאנו בסוף פרק ראשון במסכת בבא קמא, שם הגמרא מספרת על חזקיה כי הוא קיים את כל מה שכתוב בתורה. כדרך אגב, הגמרא שם מזכירה את המתח שקיים בין הלימוד ובין המעשה הדתי:
והאמר מר: גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה! לא קשיא - הא למיגמר, הא לאגמורי. א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי, מאי דכתיב: 'אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור'? כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר: אשריכם זורעי, ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ואין מים אלא תורה...                                            (יז.).
הגמרא מבחינה בין לימוד תורה של האדם לבדו, עבורו המעשה גדול, ובין לימוד תורה לאחרים שאז הלימוד גדול (על פי רש"י).[1] בהמשך, הגמרא משבחת את המשלב עיסוק בתורה וגמילות חסדים.
הראשונים התעסקו ביחס שבין שתי סוגיות אלו.[2] בשיעור השבוע נעיין בעקרונות העולים מדברי הראשונים בסוגיות אלו, נבחן פירושים שונים בנוגע לשאלה מהו המעשה שעומד כנגד התלמוד, ונעיין בשאלה זו גם דרך סוגיות נוספות בש"ס ובהלכה. העיסוק בנושא זה יתחלק לשני שיעורים; בשיעור זה נעיין בפרשנויות שונות לסוגיה, ובשיעור הבא נרחיב את הדיון לאור סוגיות שונות שבהם עקרון זה בא לידי ביטוי.

מעשה מצווה ולימוד תורה

הפירוש המקובל למחלוקת התנאים לעיל הינה האם יש להעדיף לימוד תורה או עשיית מצווה. ניתן לנסח שאלה זו בצורה קונקרטית – האם עדיף ללמוד מסכת סוכה בעיון או ליטול את ארבעת המינים. ברם, ניתן למתן את ניסוח השאלה ולא לעמת בין האפשרויות באופן חזיתי – יתכן שהשאלה נוגעת לעדיפות, קדימות בזמן ורמת ההידור בקיום המצווה. ניתן להציע כדוגמה את הדלקת נרות בחנוכה בישיבה: האם תלמיד שלומד בבית המדרש צריך להפסיק את לימודו בדיוק בזמן שקיעת החמה (או צאת הכוכבים) וללכת לחדרו להדליק נרות, או שמא עדיף שימשיך ללמוד עד סיום הסדר ורק אז ידליק נרות בחדרו?[3] האם התלמוד דוחה את זמן עשיית המצווה, או שמא דווקא התלמיד שלומד בישיבה ראוי שיפסיק ממשנתו על מנת לקיים את מצוות היום ולאחר מכן ימשיך בלימודו.
כאופן השני שהצגנו, הבין המאירי בפירושו לקידושין:
תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו. וביאור דבר זה הוא שאם באה לידו מצוה ממצות שאין שעתן עוברת והוא צריך לתלמוד, ראוי להקדים את התלמוד למצוה ומכל מקום אם אינו צריך ללמוד אינו דוחה מצוה שלו בשביל ללמד אחרים...         (ד"ה תלמוד ומעשה).
אמנם במקרה זה אין מדובר על עימות חזיתי, אך עדיין עולה השאלה היסודית האם הלומד תורה פטור מן המצוות? בעניין זה נדון בפסקה הבאה.
הרמב"ם בפירושו למשנה באבות עמד על חשיבות קיום המצוות בהקשר של  דברי בן עזאי ששכר מצוה מצוה. הרמב"ם מזכיר שמשה הזדרז בהקמת ערי המקלט בעבר הירדן למרות שהם לא קלטו עד שהבדילו גם ערים בארץ ישראל. מהעובדה שאפילו משה הזדרז בקיום מצוה שאינה מלאה ניתן ללמוד:
ואם איש כמשה רבנו, משיג האמיתות, השלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצוות עשה לכל מעלותיו ושלימותו - מה ראוי לאשר נצטרעו נפשותיהם, ונתחזקה צרעתם ונושנה.             (פ"ד,משנה ב).
הרמב"ם הדגיש בכתביו את חשיבות ההתדבקות של האדם בקב"ה (לדוגמא מו"נ ג, נא). גם במקור זה, מדגיש הרמב"ם שקיום המצווה קודם להתדבקות בקב"ה גם למי שנמצא בדרגה הגבוהה ביותר כמשה רבינו. לאור כך נראה, כי וודאי שאנו מחויבים להזדרז אחר קיום כל מצווה ללא תלות בלימוד התורה שמדבק אותנו במושכלות. ואכן, יש שהסבירו שהשאלה על היחס בין לימוד תורה וקיום המצוות הינה הנחיה חינוכית של האדם. כך למשל מבארים התוספות בקידושין בהסברם השני:
וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד.[4]
לפי פירוש זה, יש כאן שאלה חינוכית על מה לשים את הדגש בשלבים שונים בחיי האדם. לא מדובר בהכרח בהתנגשות תמידית ומהותית בין לימוד תורה וקיום מצוות. בשלב ראשון על האדם ללמוד את התורה על מנת שיוכל לקיימה, אך לאחר שכבר מילא את כריסו בש"ס ובפוסקים עליו לחזור ולשים דגש על המצוות המעשיות.
המאירי בפירושו לבבא קמא, מוסיף נקודה נוספת: לימוד התורה מעצב את אישיותו של האדם כך שקיום המצוות שלו ייעשה בצורה שונה:
...אם הוא צריך ללמוד יקדים לתלמוד, שהתלמוד מיפה את המעשה ומשלימו והמצוה מהודרת יותר כשיוצאת מפי היודע ענינה, ואם הוא מאותם היודעים ואינו צריך ללמוד אע"פ שרוצה ללמוד לאחרים אינו דוחה את המצוה בשביל ללמוד אחרים.                         (ד"ה מי שיש)

העוסק בתורה פטור?

בסוגיה אחרת אנו מוצאים אפשרות שלימוד תורה אכן דוחה קיום מצוות מעשיות. ידוע הכלל של עוסק במצווה פטור מן המצווה (סוכה כו.; ברכות יא. ועוד). והראשונים דנו האם עקרון זה נכון גם כלפי העוסק במצוות תלמוד תורה. דוגמה ליישום הכלל גם כלפי לימוד תורה ניתן למצוא בתשובת המהר"ח אור זרוע:
וכפי זה בחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצות כל זמן שהם בבית רבם. כרב חסדא ורבה בר רב הונא שהיו פטורים כל זמן שלא שמעו הדרשה. ומ"מ אם ירצו לברך על הציצית ועל התפילין יכולין, מידי דהוו אנשים, שפסק ר"ת זצ"ל שהנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא...                                  (סימן קפג).
מדברי המהר"ח אור זרוע משמע שאין הבדל בין המצוות המעשיות ולימוד תורה, ובשניהם חל הכלל של העוסק במצווה פטור מן המצווה.[5]
מנגד, הגמרא במסכת מועד קטן (ט.) (וראה במאירי שם) קובעת כי כלל זה לא נאמר כלפי מצוות תלמוד תורה; אם ניתן לקיים את המצווה על ידי אחרים, האדם אינו מצווה להפסיק את לימודו, אך אם המצווה אינה יכולה להעשות על ידי אחרים צריך להפסיק מלימודו ולעשותה. לכן כל מצווה שמוטלת על גופו של האדם (כמו נטילת לולב) האדם צריך להפסיק את לימודו ולקיימה.
מקור נוסף לדברי המאירי הינה הברייתא במסכת שמחות פרק יא לגבי מצוות לוויית המת והכנסת כלה (הובא גם במסכת כתובות יז.). במספר מקומות בדברי תוספות משמע שאם מוטל על האדם חיוב אחר אין הוא מצווה כלל על לימוד תורה. כך משמע לגבי זמן שבו האדם עוסק בדרך ארץ או בענייני פרנסה ויתכן שלא מוטל עליו כלל חיוב של לימוד תורה.[6] כך גם ניתן להסביר, שבזמן שמוטלת על האדם מצווה, אין עליו חיוב של מצוות תלמוד תורה ולכן אין כאן בכלל גדר של 'ביטול תורה' (בדרך זו הסביר הרב עמיטל בשיעור כללי בנושא).
בשאלה זו מצאנו סתירה בפסיקת ההלכה ברמב"ם. בהלכות תלמוד תורה (פ"ג, הלכה ד) וכן בהלכות קריאת שמע (פ"ב, הלכה ה) ותפילה (פ"ו, הלכה ח) הרמב"ם אינו מיישם כלל זה כלפי מצוות לימוד תורה. ברם, בהלכות אישות (פט"ו, הלכה ב) כותב הרמב"ם לגבי האפשרות של דחיית מצוות פריה ורביה – "שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה".
בהסבר דברי הרמב"ם ישנם פירושים רבים, ונזכיר את דברי הרב רבינוביץ בפירושו 'יד פשוטה' על הלכות תלמוד תורה. הרב רבינוביץ טוען כי עקרונית הכלל 'עוסק במצוה פטור מן המצוה' חל גם על לימוד תורה. אולם, לא בכל זמן בו האדם לומד, יש בכך קיום מצווה. העובדה שיש לאדם אפשרות לקיים מצווה והוא לא מקיימה עשויה להפקיע את קיום המצווה שבלימוד. כמקור לכך הוא מביא את דברי הירושלמי המזכיר את דעת רשב"י שתלמוד תורה דוחה את המצווה:
ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב, ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא ואמר רבי יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שיליתו על פניו ולא יצא לעולם.                                                                     (ברכות א,ב).
וכותב על כך הרב רבינוביץ:
זאת אומרת, הלמד שלא לעשות אין כאן קיום מצוות תלמוד תורה כלל. ואיזהו הלומד שלא לעשות? כל מצוה שאינה יכולה להעשות בידי אחרים והיא מצוה עוברת- אם הוא לא יעשנה אין לך 'שלא לעשות' גדול מזה. מעתה במקרה כזה מופקעת ממנו מצוות תלמוד תורה לגמרי[7].

מהו המעשה?

בתלמוד אנו מוצאים במספר רב של פעמים את שאלת היחס בין לימוד תורה וקיום מידות טובות.[8] בפסקה זו לא נדון על לימוד תורה מול מעשה מצוות כמו תפילין, אלא על מעשה מצווה של גמילות חסדים. כך למשל במסכת שמחות וכתובות דנים בשאלת ביטול תורה לצורך גמילות חסדים (לווית המת והכנסת כלה).[9] הגמרא בנדרים מספרת על ר' עקיבא:
אמר להו: לא כך היה מעשה? בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה! א"ל: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים.                               (מ.).
תלמידי רבי עקיבא לא רצו לעזוב את בית המדרש על מנת לבקר את החבר החולה. הם הניחו שהחבר מבין למה הם לא באים, שהרי ברורה לו החשיבות של לימוד תורה. בעקבות כך ר"ע יוצא ומכריז על החשיבות הגדולה שיש במעשה זה, ומודיע שמדובר על דיני נפשות ממש ויש ללכת ולבקר את החולה.
אותו ר"ע שסובר שתלמוד גדול על פני המעשה, מבין שיש מעשים שחייבים להחריג מכלל זה. גמילות חסדים כמו הכנסת כלה וביקור חולים דוחה את לימוד התורה ועל תלמיד הישיבה לשמוע את קולו של מי שבוכה וזקוק לו.
בגמרא בעבודה זרה ((יז ע"א) ר' חנינה בן תרדיון חושש לחלקו לעולם הבא, ועל כך נאמר  שם שמי שיש לו גם תורה וגם מעשים טובים וודאי שיזכה לעולם הבא. כך מובא גם בגמרא בסוטה שיש להלך אחר מידותיו של הקב"ה שגומל חסדים (מצוות 'והלכת בדרכיו'), ודבר זה רמוז בעיקרה של התורה -
דרש ר' שמלאי: תורה - תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם'; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא'.                                                                     (יד.).
יתכן, ושאלה דומה עולה גם ביחס שבין לימוד תורה והוראת ההלכה. חלק מהחכמים פחדו מהוראת ההלכה, היות ויש בכך ביטול של זמן של לימוד תורה. ניתן להביא דוגמה הקרובה לכך מדברי הגמרא במסכת נדרים:
ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש. ר' יהודה טעים, אמר: ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו - אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני - על אחת כמה וכמה. ר"ש לא טעים, אמר: ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו.              (סו:).
ר' יהודה בא להציל את אותה אישה,[10] אך רשב"י לא היה מוכן לזוז ממקומו, שהרי לא עזב את לימודו גם לקיום מצוות. בסוגיה זו עולה גם העקרון של כבוד חכמים, אך נראה כי מרכיב משמעתי לא פחות הוא ביטול הזמן הכרוך בפעולה למען ההמון.
שאלה דומה עולה גם בנוגע לעיסוק בצרכי ציבור, הגורר גם הוא ביטול זמן של לימוד תורה. בדברי הגמרא במגילה עולה  שאלה זו באופן מפורש:
'מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו' - לרוב אחיו - ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות. דמעיקרא חשיב ליה למרדכי בתר ארבעה ולבסוף בתר חמשה...
                                                                           (טז:).
נראה כי בהרבה משאלות אלו אין כללים ברורים כיצד יש לנהוג. עיסוק בדברים אלו גורם למיעוט זמן הלימוד, אך לעיתים דבר זה נצרך ואף הכרחי והלימוד אינו שלם בלעדיו.

הוראה מתלמוד וממעשה

ממו"ר הרב יעקב מדן שמעתי הסבר שונה למחלוקת ר' טרפון ור"ע, האם תלמוד גדול או מעשה גדול.[11] בספרי לספר דברים אנו מוצאים מחלוקת בין תנאים אלו בנוגע לשאלה האם כהנים בעלי מומים רשאים לתקוע בחצוצרות:
הכהנים, בין תמימים בין בעלי מומים דברי ר' טרפון, ר' עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומים, נאמר כאן 'כהנים' ונאמר להלן 'כהנים', מה כהנים האמורים להלן תמימים ולא בעלי מומין, אף כהנים האמורים כאן תמימים ולא בעלי מומין. א"ל רבי טרפון עד מתי מגבב ומביא עלינו, עקיבא איני יכול לסבול, אקפח את בניי אם לא ראיתי שמעון אחי אימא שהיה חגר ברגלו אחת שהיה עומד ומריע בחצוצרות. אמר לו הין רבי שמא בהקהל ראית שבעלי מומין כשרין בהקהל וביום הכיפורים וביובל? א"ל העבודה שלא בידיתה אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא, טרפון ראה ושכח עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה, הא כל הפורש ממך כפורש מחייו.                    (פסקה עה).
ר"ע דורש מהפסוקים שבעלי מומים פסולים בתקיעה בחצוצרות. ברם, לר' טרפון ישנה ראיה חזקה שכהנים בעלי מומים תוקעים בחצוצרות – דודו שהיה חגר ברגלו תקע בחצוצרה. בעקבות כך ר"ט תוקף בחריפות את ר"ע, ברם, למסקנה ר"ע שלמד מהפסוקים צדק, והראה שיש לבחון בדיוק איך אירע המעשה ואין ללמוד ממעשה זה הלכה כללית. במקרה זה ר"ט סבר שהמעשה עיקר בהוראת ההלכה, ור"ע סבר שהעיון התלמודי עיקר בפסיקת ההלכה. בסיום כולם הודו לר"ע ואמרו כי התלמוד מביא לידי הבנה נכונה של המעשה.
שאלה זו הנוגעת לדרך פסיקת ההלכה, עומדת במחלוקת במהלך כל הדורות. בתחילת תקופת הראשונים, הורה הר"י מיגאש שיש לפסוק הלכה לאור תשובות הגאונים ולא לפי סוגיות הגמרא:
שאלה מה יאמר אדוננו באיש שלא קרא מעולם הלכה עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל וספרי הדינים... ואם איש שעיקר ידיעתו בתשובות אלו ואינו מבין הצדק מהם מבלתי הצדק אם יוכל להורות בענין אחד או בנדון אחד ויפסוק הדין בו...
תשובה: דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי' אחד משני דברים אלו רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם ואע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו...                                         (סי' קיד).
דברים דומים כתב בימינו הרב עובדיה יוסף בהקדמתו לשו"ת יביע אומר:
וראיתי לנכון להעיר כאן ולהתריע על תקלה חמורה, אודות כמה מצעירי הצאן, בחורי ישיבה, שלא הגיעו להוראה, ולא הוסמכו מגדולי הדור, ומעיזים פניהם לכתוב כמה מאמרים בהלכה, וחולקים על רבותיהם, אע"פ שלא הגיעו לקרסוליהם, ולא ירדו לסוף דעתם. ומפרסמים את דבריהם ברבים, באיזה ירחון ["אור תורה"] להלכה ולמעשה, ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ואין הכרעתם מכרעת, כי יסוד כל דבריהם ע"פ סברת הכרס, ללא הוכחות מדברי הפוסקים אשר מדבריהם אנחנו חיים. וישנם טועים וחושבים שדבריהם הלכה למעשה, וילכו אחרי ההבל ויהבלו... ואלו התלמידים הצעירים שלא הרבו תורה "כראוי" ומבקשים להתגדל בפני עמי הארץ וקופצים ויושבים בראש להורות לישראל, הם המחריבים את העולם ומכבים נרה של תורה, ומחבלים כרם ה' צבאות, ועליהם נאמר, אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים.
בדרך שונה כתבו הרמב"ם (תשובות הרמב"ם סימן ריז) והרא"ש (סנהדרין ד,ו) כי ראוי להורות מתוך עיון בתלמוד, ולא לאור פסיקות קודמות. דברים כעין אלו כותב המהר"ל מפראג בנתיב התורה:
כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו בחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו... והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיור בדרך.                                           (פרק טו).[12]
ישנה חשיבות גדולה לפסיקת ההלכה על פי המעשה היות ובדרך זו נוצר הקשר הרציף בין הפסיקה בדורות השונים. המסורת בנויה על הכרת המעשה והעברתו מדור לדור[13]. פסיקה לאור פלפול מתוך המקורות הראשוניים יוצרת אפשרות של חדשנות מחד, אך טומנת בחובה אפשרות לניתוק מהעבר. משיקולים אלו ישנה עדיפות כי ראש הבית דין יהיה אדם המשמר את המסורת כדי שלא יווצר נתק בין הדורות. דוגמה לדבר מצינו במינויו של הלל לנשיא:
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. (פסחים סו.).
הלל הזקן עלה מבבל וחידש דרך חדשה בלימוד תורה, כאשר הוא אינו רק יודע את הדין על פי מסורת, אלא מכריע על ידי פלפול בשכלו מהי ההלכה. אך אף על פי כן, הלל יודע להשתמש גם בדרך המוסרתית לפסיקת ההלכה, כאשר לאור ראיית המעשה הוא נזכר במסורת ששמע ופוסק לאור כך את ההלכה. השילוב בין החדשנות ובלימוד ובין שמירת מסורת הפסיקה היא המאפשרת את שמירת שושלת ההלכה ויוצרת איזון ראוי בהוראת ההלכה. מצד שני, אין בית מדרש ללא חידוש, ויש צורך בדינמיות של ההלכה. התלמוד הוא המאפשר את החידוש ההלכתי גם אם המעשה בדורות הקודמים אינו בהכרח מהווה תקדים לכך.
 
[1]    ואולם, יש מהראשונים שפירשו בצורה הפוכה – ללמוד לעצמו עדיף  ממעשה, שכן במקרה כזה הלימוד מביא באופן ישיר לידי מעשה (שלולא כן אינו יודע כיצד לנהוג), לעומת זאת ללמד הוא פחות ממעשה. ראה תוס' ב"ק יז ע"א ד"ה והאמר בשם השאילתות; מאירי שם, ד"ה מי שיש; ריטב"א בקידושין מ ע"ב ד"נ קיים בשם רבו.)
[3]    בהנחה שתלמיד זה אינו חושש לשיטת הרמב"ם, ומבין שהמצווה מתקיימת לכתחילה בימינו גם בזמן מאוחר יותר.
[4]    וראה גם ביתר אריכות בדברי ר' ישעיה בשיטה מקובצת בבא קמא יז,א.
[5]    יש לציין שבסימן קסא מובאת דעת האור זרוע שחולק, וסובר שרק בזמן ההליכה הם טרודים ופטורים אך- "...התלמידים שכבר באו לבית רבם תו לא טרידי ואפשר להם לקיים את שניהם". אך יש לשים לב שהטעם נובע מכך שאפשר לקיים את שניהם (עקרון כללי בדין העוסק במצווה) ולא היות ומדובר על מצוות תלמוד תורה.
[6]    תוספות ישנים יומא פה,ב ד"ה תשובה; תוספות מסכת מנחות דף צט וכך מבין הרב אלחנן וסרמן בקובץ הערות הוספה א.?
[7]    הרב עובדיה יוסף מתבטא בחריפות נגד תלמוד תורה שאינו מוביל למעשה במספר מקומות. כך לדוגמה בהקדמתו לשו"ת יביע אומר ח"א או"ח:
"ומה מאד יש להצטער בראותינו כמה מבחירי בחורי ישראל המבלים כל זמנם רק בפלפולים של הבל, מבלי להבחין אם יכונו דבריהם על פי ההלכה והסברה הישרה, וחבל מאד על כשרונותיהם המזהירים, שהיה אפשר לנצלם לידיעת וליבון הלכות ובעיות אקטואליות, ותחת זאת משקיעים את כל מרצם בפלפולי סרק, המקנים חדות נפש בת חלוף, ועליהם יאות להמליץ, עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה..."                                                                 (אות ו).
      בניגוד לכך, עומדת גישתו המפורסמת של ר' חיים מוולוזין שיש משמעות ללימוד התורה כהתחברות לה' וללא קשר לידע. וראה באריכות לגבי שיטתו של הרב ליכטנשטיין כפי שמובא במאמרו של הרב חיים נבון- "תלמוד תורה בתורתו של הרב אהרון ליכטנשטיין", אקדמות יז.
[8]    לסיכום המקורות בנושאים אלו ראה בספרו של פרופ' א.א. אורבך, 'חז"ל פרקי אמונות ודעות עמודים 535-553.
[9]    ראה שם.
[10] וראה גם לגבי ר' מאיר בירושלמי סוטה פ"א ה"ד.
[11] ניתן לשמוע את ההסבר בסיום שנעשה למסכת הוריות לקראת סוף השיעור שמופיע באתר קש"ת.
[12] וראה בעניין זה במאמרי- 'שגגת תלמוד עולה זדון', דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון גליון 943.  . גם בספרות השו"ת בימינו אנו מוצאים את הגישות השונות: יש אחרונים שתשובותיהם קצרות ובנויות בעיקר מעיון בגמרות ובראשונים, ויש פוסקים שסומכים יתדותיהם בפסיקות קודמות.
 
[13] הדמות הבולטת בתנאים הפוסקת לאור המעשה הוא רבי אליעזר הגדול שאמרו עליו שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. דרכו בפסיקת ההלכה שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו ושימר את ההלכה הקדומה, ואכמ"ל.