תמורה | דף יג | תמורה בוולדות קדשים

במשנה (יב עמוד א) הובא רצף של דינים שעניינם חולשתה של התולדה ביחס לאב. כך למשל נאמר שם שאין בית הפרס עושה בית הפרס ואין תמורה עושה תמורה וכדומה. בסוף המשנה הובאה מחלוקת תנאים ביחס לדין תמורה בוולד קדשים, המפורטת יותר בגמרא בסוגייתנו (יג עמוד א):

"ואין הולד עושה תמורה. דאמר קרא הוא - הוא ולא ולד.
ר' יהודה אומר: הולד עושה תמורה. דאמר קרא: יהיה - לרבות את הולד".

אפשר להבין שגם דין זה צריך להילמד על רקע שאר דיני המשנה. לפי הבנה זו, מסתבר שקדושת הוולד נמוכה (או שונה) מזו של ההקדש המקורי, ועל כן אין בה כוח ליצור דין של תמורה. אמנם, העובדה שדווקא דין זה נתון במחלוקת, וכן לשונם של חכמים במשנה, "הקדש עושה תמורה ואין הוולד עושה תמורה", יכולות ללמד על כך שדיון זה מבטא מחלוקת עקרונית ביחס לדין תמורה.

ניתן להבין שחכמים ורבי יהודה נחלקו האם התמורה נתפסת במעשה ההקדש או בחפצא של ההקדש. כלומר, האם האדם הממיר מבקש להחיל את מעשה ההקדש שלו על בהמה אחרת, או שמא הוא מנסה להעביר את הקדושה מן החפצא של בהמת ההקדש הקיימת אל בהמה אחרת. נפקא מינא לשאלה זו היא דין תמורה בוולד הקדש: אם האדם מנסה להעביר את הקדושה מן החפצא של ההקדש, אין חילוק בין קדושת האב ובין קדושת הוולד. אך אם האדם מנסה להחיל את מעשה ההקדש על בהמה אחרת, יש לכך מקום רק ביחס לבהמה שקדושתה נוצרה על ידי מעשה האדם ולא בוולד שקדושתו נוצרה מאיליה.

נראה שרבי יהודה הולך לשיטתו בנקודה זו, שהרי כבר בתחילת המסכת (ב עמוד א) למדנו שלדעת רבי יהודה, בניגוד לדעת רבי מאיר, יורש יכול להמיר. גם בנקודה זו רבי יהודה מכריע שעצם הבעלות על החפצא של ההקדש מאפשרת תמורה, גם אם הממיר לא היה זה שיצר את הקדושה. להלכה אנו פוסקים שיורש אינו ממיר (וכן שאין תמורה חלה על וולד הקדש), וכנראה שאנו מכריעים שהתמורה נתפסת במעשה ההקדש. הכרעה זו מתיישבת היטב עם הכרעת הגמ' (י עמוד ב) שמי שיכול לעשות תמורה הוא דווקא האדם שמקדיש את הקרבן ולא האדם שמתכפר בו.