תמורה | דף ב | קטן מהו שימיר

בשעה טובה אנו פותחים את מסכת תמורה, העוסקת באיסור להמיר בהמת קודש בבהמת חולין ובתוצאותיו – הקדשת בהמת החולין בנוסף, ולא במקום, בהמת הקודש.

בדף ב ע"ב מעלה רמי בר חמא שאלה:

"קטן מהו שימיר?...
כי קמבעיא ליה בקטן שהגיע לעונת נדרים – מי אמרינן כיון דאמר מר... לרבות מופלא הסמוך לאיש דקדשו קדוש, מדאקדושי מקדיש אמורי נמי ממיר, או דלמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפיס?"

רש"י על אתר מסביר ששאלת הגמרא תלויה ביחס בין האיסור להמיר לתוצאה – הקדשת בהמת החולין: האם יש לדרוש את הפסוק "לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר... וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ" כהיקש המלמד שהתוצאה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" נאמרה רק לגבי מי שנאסר בלאו של "לא יחליפנו", או שהדברים אינם תלויים זה בזה.

לכאורה נראה ששאלה זו תלויה בשתי דרכים שבהן ניתן להבין את תוצאת ההמרה – הקדשת בהמת החולין:

א. נסיון ההמרה הצליח חלקית. אמנם בהמת הקודש לא התחללה, אך בהמת החולין כן התקדשה, משום שהאדם התכוון להקדיש את בהמת החולין, ואכן הצליח בכך. על פי הבנה זו קטן שהגיע לעונת נדרים יוכל להמיר, שהרי ביכולתו להקדיש בהמה, ולעניין זה הוא נחשב כגדול.

ב. נסיון ההמרה נכשל לחלוטין, אולם התורה קבעה עונש על הניסיון. מעיקר הדין גם בהמת החולין היתה אמורה להישאר במצבה המקורי, אולם התורה קנסה את האדם שניסה להמיר וקבעה שהוא יאבד גם את בהמת החולין, שמתקדשת גם היא. על פי הבנה זו קטן, אף שהוא יכול לנדור, אינו יכול להמיר, שהרי הוא אינו בר עונשין, ולכן התורה אינה קונסת אותו על נסיון ההמרה ואינה מקדשת את בהמת החולין.

כמובן, יתכן שישנו שילוב מסוים בין שני הגורמים – העונש שקבעה התורה הוא שהאדם יצליח, במידה מסוימת, להחיל את החלות שהתכוון לה, וכך יצא קרח מכאן ומכאן.

אפשרות נוספת היא שגם בהמת הקרבן נשארת בקדושתה מחמת גזירת הכתוב, ואלמלא קבעה התורה כך – יתכן שהיא היתה יוצאת לחולין. כך עולה מדברי אביי בדף ה ע"ב:

נראה שכך הבין גם בעל ספר החינוך (מצוה שנב):

"מצות הממיר בהמת קרבן בבהמה אחרת שתהיינה שתיהן קודש...
ועובר עליה והמיר ולא נהג קדושה בשתי הבהמות כלומר בראשונה ובתמורתה, ביטל עשה, מלבד העונש שיש בדבר שמועל בקודש".

על פי הבנה זו ניתן היה להעלות אפשרות נוספת לגבי קטן שהמיר – בהמת ההקדש תצא לחולין, משום שהתורה אינה מענישה את הקטן, וממילא חזרנו לעיקר הדין – שחילול הבהמה מועיל.

אמנם, אין חובה להבין כך את דברי ספר החינוך, ויתכן שכוונתו היא שבהמת הקרבן נשארת בקדושתה מעיקר הדין, וחידושה של התורה הוא שיש עליה איסור נוסף, וכאשר אדם משתמש בה – הוא עובר על שני איסורים:
א. איסור הנאה מן ההקדש.
ב. ביטול מצות עשה הקובעת שיש לנהוג קדושה בשתי הבהמות.