דילוג לתוכן העיקרי

תמורה דף ג | לאו שאין בו מעשה

סוגייתנו עוסקת בחיוב מלקות על לאו שאין בו מעשה. בדרך כלל אדם העובר על לאו לוקה, אולם יש לאוים מיוחדים, שלפי חלק מהדעות אינם מחייבים מלקות, כגון לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, לאו שבכללות, לאו שניתק לעשה ולאו שאין בו מעשה.

הגמרא קובעת שיש מחלוקת תנאים לגבי חיוב מלקות בלאו שאין בו מעשה: לדעת חכמים אין לוקים עליו, ולדעת רבי יהודה – לוקים. להלכה נפסק כחכמים, שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה.

מעמדו הייחודי של לאו שאין בו מעשה נובע מכך שהוא מנתק בין שני מרכיבים שבדרך כלל כרוכים זה בזה: לרוב, הדרך שבה אדם עשוי לעבור על מצות עשה היא ב"שב ואל תעשה", ואילו הדרך שבה הוא עלול לעבור על איסור לאו היא "קום עשה".

אולם לאו שאין בו מעשה חורג מכלל זה. מבחינת מעמדו זהו לאו, אולם הדרך לעבור עליו היא הימנעות מעשיית מעשה כלשהו.

[לכלל שהצגנו יש חריג נוסף, הפוך – לאו הבא מכלל עשה. איסור זה נחשב כעשה מבחינת מעמדו, אולם הדרך לעבור עליו כרוכה בעשיית מעשה.]

ההסבר המקובל הוא שלאו שאין בו מעשה אינו מחייב מלקות מפני שמדובר בעבירה פחות חמורה. הסבר זה ניתן להבנה בשתי דרכים:

א. מעשה העבירה של האדם פחות חמור – אדם שאינו עושה מעשה ממשי הוא פחות רשע ופחות מתריס כלפי הקב"ה.

ב. הציווי על לאו שאין בו מעשה הוא ציווי קל יותר, מעין ההבדל בין מצות עשה למצות לא תעשה.

בין שתי הבנות אלו עשוי להיות הבדל לגבי מעמדם של לאוים שניתן לעבור עליהם גם בעשיית מעשה וגם בלא מעשה. לפי ההבנה הראשונה עלינו לבחון כל מקרה לגופו – האם האדם עבר את העבירה במעשה או ב"שב ואל תעשה". לעומת זאת, לפי ההבנה השניה עלינו לבחון את האיסור עצמו ולקבוע אם הוא נחשב כלאו שיש בו מעשה או לא (גם כאן ניתן להכריע בשתי דרכים: אפשר לקבוע שכל לאו שאינו כרוך בהכרח בעשיית מעשה הוא לאו שאין בו מעשה, ואפשר לקבוע שרק לאו שאין שום אפשרות לעבור עליו ללא עשיית מעשה נחשב לאו שאין בו מעשה. הדעות השונות מובאות במנחת חינוך מצוה ח).

הבנה שונה עולה מדבריו של רבי דוד הכוכבי, בעל 'ספר הבתים', שחי בפרובנס במאות ה-13 וה-14 (הדברים לקוחים מספרו 'מגדל דוד' עשה רכ"ה):

"והמלקות היה בעברות שיש בהן אזהרה לבד ויש בהן מעשה, וזה מבואר, שהעושה מעשה בגופו הוא שראוי לרדותו ולהכותו להכניע חומרו, כי המעשה הוא תכלית העברה והחלק אשר יקשה הסרתו".

ר' דוד הכוכבי מזכיר שתי סיבות לפטור את העובר על לאו שאין בו מעשה ממלקות: הנימוק האחד הוא "המעשה הוא תכלית העבירה" – נימוק זה דומה לנימוק שהעלינו, שעל פיו עבירה בלא מעשה היא עבירה חלקית. אולם על פי הנימוק השני, שהמעשה הוא "החלק אשר יקשה הסרתו", ניתן לומר שלאו שאין בו מעשה אינו פחות חמור, אולם מטרת המלקות היא לייסר את החוטא ולהשיבו מדרכו הרעה, ואם החוטא לא עשה מעשה – עדיין יש תקוה להשיבו למוטב גם בלא מלקות.

ההבדל בין שתי ההבנות הללו הוא בשאלה אם ניתן יהיה לצפות שלאו שאין בו מעשה יהיה קל יותר גם בתחומים נוספים, או שדינו יהיה שונה רק לגבי חיוב המלקות. נפקא מינה אפשרית היא פסולו של העובר על לאו שאין בו מעשה לעדות, על פי שיטת הרמב"ם (הלכות עדות י, ב) שמי שעבר עבירה שלוקים עליה פסול לעדות מדאורייתא:

"אי זהו רשע, כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע, שנאמר 'והיה אם בן הכות הרשע'".

בעקבות זאת התלבטו מספר אחרונים לגבי מעמדו של מי שעבר על לאו שאין לוקים עליו (עיקרי הדברים הובאו בפתחי תשובה חו"מ לד, ה), והיו שחילקו בין לאוים שהעדר המלקות בהם מלמד שהם פחות חמורים מלאו רגיל, ובין לאוים שהעדר המלקות נובע מסיבה אחרת (כגון לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ולאו הניתק לעשה).

נראה שהדברים עשויים להיות תלויים גם בשאלה שהעלינו: אם לאו שאין בו מעשה קל יותר מלאוים אחרים – יתכן שהעובר עליו לא ייפסל לעדות, אולם אם לאו שאין בו מעשה אינו קל יותר, אלא שיש בו פטור מיוחד ממלקות, מפני שאינן נחוצות בלאו כזה, הרי שגם העובר על לאו כזה עשוי להיות מוגדר כ"רשע" הפסול לעדות.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)