תמורה דף ד – יסוד דין תמורה לאור סוגיית "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד"

  • הרב אביהוד שורץ
סוגיית הגמרא בדפים ד-ו זכתה לפרסום ולדיון נרחב בדברי ראשונים ואחרונים, בעיקר משום שהיא משלבת שאלה למדנית עדינה עם שאלה השקפתית עמוקה. במוקד הסוגיה עומדת מחלוקת אביי ורבא (ד ע"ב) בעניין "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד": לדעת רבא, אם התורה אוסרת פעולה מסוימת, הרי שלא ניתן לבצעה, ומעשיו של החוטא אינם מחילים חלות הלכתית כלשהי. אביי חולק, ולדעתו אף שהדבר אסור, סוף סוף ישנה כאן פעולה בעלת משמעות של החוטא, ועליה הוא נענש. ביסוד מחלוקת האמוראים נדון, בעזרת ה', בעיונים הבאים, אך כעת נבקש להצביע על הקשר הדברים במסכת תמורה.
הגמרא מביאה הוכחות רבות מתחומים הלכתיים שונים בניסיון להצדיק את אביי או את רבא. בין אותן ראיות מובא הנושא המרכזי במסכת – תמורה (ה ע"ב). הגמרא קובעת שהממיר הצליח במעשהו, וקידש את הבהמה השנייה. זו, כמובן, הוכחה לשיטת אביי, שמעשה האדם חל אף שהתורה אסרה אותו. הגמרא דוחה את ההוכחה, ומסבירה שישנו ריבוי מיוחד הקובע שהבהמה השנייה מתקדשת, וכאשר ישנו ריבוי כזה, גם רבא מודה.
הגמרא מוסיפה שאביי לומד מאותו פסוק את הדין המחודש בתמורה: אמנם הבהמה השנייה מתקדשת, אך הדבר איננו גורע מקדושתה של הבהמה הראשונה.
תבנית ייחודית זו, בה שתי הבהמות מתקדשות גם יחד, עשויה להסביר מדוע שילבו מסדרי הש"ס את מחלוקת אביי ורבא בפתח מסכת תמורה. מחד גיסא, תמורה מהווה הוכחה לדעת רבא: הממיר ביקש להפקיע את הבהמה הראשונה מקדושתה, ולא עלתה בידו – היא עודנה קדושה! מאידך גיסא, תמורה מהווה הוכחה לדעת אביי: הממיר ביקש להחיל את הקדושה על הבהמה השנייה, ובכך הצליח – היא אמנם מתקדשת.
משמעות כפולה זו של דין תמורה באה לידי ביטוי בסוגייתנו לעיל. הגמרא (ד ע"ב) קובעת שבתמורה ישנן שתי מצוות: מצות לא תעשה, האוסרת את עצם ההמרה; ומצות עשה, הקובעת כי הבהמה אכן מתקדשת. הרמב"ם, ובעקבותיו בעל ספר החינוך, אכן מנו כאן שתי מצוות נפרדות: איסור להמיר, ומצות עשה לקדש את התמורה.
מסתבר ששתי המצוות מבטאות את המימד הכפול שבתמורה: מצד אחד – התורה מתנגדת לדבריו של הממיר, ומונעת את הפקעת הקדושה מן הבהמה הראשונה; ומצד שני – התורה מתחשבת בדבריו, ומצוה לקדש את הבהמה השנייה. הסבר מעניין לכך הציע רש"ר הירש (ויקרא כז, י):
"אך הנה הממיר לוקח בהמת חולין – שאיננה איפוא אלא בהמה גרידא – ומעמיד אותה במקום בהמת קורבנות, ואומר: זו תחת זו; זו "הבהמה" תהא במקום זה "הקרבן". באותה שעה כבר נעלמה מעיניו כל התכלית המוסרית וכל המשמעות הסמלית של "הקרבן", ושוב אין הוא רואה בו אלא בהמה חיה...
אין התורה מסתפקת בכך שהיא אוסרת את מעשה התמורה... אלא היא מחזירה על כנו את האופי המוסרי של הקורבן, שנפגע על ידי חטא התמורה. לשם כך היא מגבירה את כוח הקדושה של בהמת הקורבן... ובמקום שבהמת הקורבן תעבור למצב החולין של בהמת התמורה, היא תרים את בהמת התמורה למעלתה... וכך, במקום שההמרה תבטל את הקדושה, היא תכפיל אותה".
למדנו, אם כן, שהתורה אוסרת את ההמרה, ושוללת את הפקעת הקדושה מן הבהמה הראשונה, אך אף על פי כן היא מעניקה משמעות למעשיו של הממיר, ומצוה במצות עשה להכפיל את הקדושה.