תמורה | דף ה | כל מילתא דאמר רחמנא

בעיון הקודם עמדנו על הקשר המהותי שבין מחלוקת אביי ורבא בעניין "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד" לבין מסכת תמורה. בעיון זה נבקש לברר את יסוד המחלוקת:

"אמר אביי: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד – מהני; דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי?
רבא אמר: לא מהני מידי, והאי דלקי – משום דעבר אמימרא דרחמנא הוא".

רבא מניח שתי הנחות:

א. כאשר אדם מבקש להחיל חלות הלכתית הסותרת את מצוות התורה, היא איננה חלה. הנחה זו עשויה להתפרש בשתי דרכים:
דרך א' – כדי להחיל חלות הלכתית כלשהי יש צורך בכוח ובסמכות. הפועל כנגד רצון התורה משולל כל סמכות, ועל כן המעשה שביקש לעשות לא חל. כמובן, דרך זו מבוססת על קביעה ערכית מרחיקת לכת, ולפיה כל מעשה שעושה האדם בעולם יונק את כוחו וסמכותו מרצון הקב"ה, וניתוק יניקה זו נוטל מן האדם את כוחו.
דרך ב' – באופן עקרוני, אדם מסוגל לבצע פעולות שונות בכוחות עצמו, ואיננו זקוק לאישור ולסמכות של מצוות התורה, אולם התורה קנסה את העובר איסור שלא יועילו מעשיו כדי שלא יהא חוטא נשכר, או כדי שלמעשים מתועבים לא יהיה קיום בעולם.

ב. הרצון לעבור על מצוות התורה מחייב מלקות, גם במקום שבו לא חלה חלות כלשהי. גם כאן, משלבת ההנחה קביעה ערכית משמעותית, ולפיה מוקד העבירות שבתורה הוא באי-קיום רצון ה'. לשון אחרת, העבירות כשלעצמן אינן נושאות תוכן שלילי, שהרי בלאו הכי הן אינן פועלות כל פעולה ואינן מחילות כל חלות. עם זאת, כאשר אדם עובר עבירה, נמצא שהוא מורד במלכות שמיים, ועל כך יש לחייבו מלקות.

רבי עקיבא איגר (בשו"ת, חלק א סימן קמט) עוסק בהרחבה בביאור דעת רבא, ומציע הבחנה יסודית. לדעתו ישנן פעולות הלכתיות "טהורות", כגון איסור תמורה שבו עסקנו בעיון הקודם, וביחס אליהן ניתן לומר שמעשה האדם מבוסס על הכוח והסמכות שמעניקה תורה, והעובר עבירה איננו זכאי לאותה סמכות, ואיננו מסוגל להחיל את החלות ההלכתית המבוקשת.

עם זאת, ישנם איסורים שאינם מבוססים על חלות הלכתית, אלא על חלות מציאותית. כך, למשל, אסרה תורה לטעת עץ בשבת. האם ניתן לומר שהנוטע עץ בשבת כביכול לא עשה דבר, והעץ אינו נטוע?! פעולת הנטיעה היא פעולה מציאותית גרידא, וברור שמצד עצמה היא חלה. בהקשר זה יש לומר שהמעשה מצד עצמו שריר וקיים, אלא שיש להעניש את האדם על עצם העובדה שהפר את מצות התורה.

ומכאן, לדעת אביי. מסתבר שאביי חולק על שתי ההנחות שהניח רבא. ראשית, הוא קובע שניתן לחייב מלקות אך ורק על מעשה שהועיל, והחיל חלות הלכתית בפועל. בכך דוחה אביי את ההנחה השנייה, וממאן להכיר בחיוב מלקות כעונש על המראת פי ה' בלבד.

מתוך כך חולק אביי גם על ההנחה הראשונה, וקובע שאם מצאנו חיובי מלקות על עבירות למיניהן – על כורחנו להניח שבכוחן להחיל חלויות, והן המחייבות את הענישה.

ראשונים ואחרונים נחלקו בהכרעת ההלכה במחלוקת בין אביי ורבא (ראה סיכום הדעות, ועניינים רבים נוספים ביחס לסוגיה זו, בערך "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד", באנציקלופדיה התלמודית, כרך כח). כמובן, הכרעה נחוצה הן במחלוקת ההלכתית הצרופה, והן במחלוקות ההשקפתיות הנלוות. כך, למשל, רבים מבעלי המחשבה והסוד דנו בשאלה האם עבירות פועלות פעולות שליליות בעולם ובעולמות, ועל כך יש להענש; או שמא הפגם שבעבירות מבוסס אך ורק על המראת רצון ה'. שאלה זו, והשאלות המשיקות לה, נרחבות ביותר, וקצרה היריעה מלדון בהן כאן.