תמורה | דף ח | מכירת בכור

דינו של בכור תמים הוא שהכהן מקריב אותו בבית המקדש ולאחר מכן הוא רשאי לאכלו בירושלים. לעומת זאת, אם הבכור בעל מום, הכהן רשאי לשחטו מחוץ לבית המקדש ולאכול את בשרו בכל מקום שירצה. הגמרא בסוגייתנו דנה בדברי המשנה ממסכת מעשר שני (א, ב):

הגמרא מסבירה שבזמן שבית המקדש היה קיים מותר היה לכהן למכור את הבכור בעל המום, בעודו חי, לכהן אחר כדי שהלה ישחט אותו ויאכל את בשרו. בזמן שבית המקדש אינו קיים, מותר לכהן למכור אף בכור תם והקונה (כהן או ישראל) ימתין עד שיפול בבכור מום, ולאחר מכן יוכל לשחטו ולאכלו בכל מקום.

למרות שבמקרה שבו יש לישראל בכור בעל מום עליו לתת אותו לכהן, לכהן מותר למכור בכור בעל מום לישראל על מנת שיאכל אותו, משום שמותר לישראל לאכול בכור בעל מום. יחד עם זאת, הגמרא בסוגייתנו מביאה את דברי רב חסדא, האוסר למכור בכור תם לישראל:

"אמר רב חסדא: לא שנו אלא כהן לכהן, אבל כהן לישראל – אסור.
מ"ט?
דלמא אזיל ישראל ושדי ביה מומא, וממטי לחכם, ואומר לו: בכור זה נתן לי כהן במומו".

הגמרא מסבירה שטעמו של רב חסדא הוא שיש חשש שמא הישראל שקנה את הבכור יטיל בו מום, כדי לזכות בהיתר לאכילתו על סמך מום זה, ולכן אסור למכור את הבכור לישראל, משום שאנו חוששים שהוא יטיל מום ובכך יעבור על איסור הטלת מום בקדשים. השוני בין כהן לישראל הוא בכך שהכהנים נחשדו על הטלת מומים בבכורות, ולכן כהן אינו נאמן לומר שהמום שנפל בבכור אירע מעצמו, אלא אם כן הוא מביא עמו עד, ואם לא – המומחה לא יתיר את הבכור.

על פי הסבר זה שואלים בעלי התוספות (ד"ה דלמא): אם רק כהנים חשודים על הטלת מום בבכורות, מדוע הגמרא חוששת שמא הישראל שקנה את הבכור יטיל בו מום? תשובתם היא שישראל אינו חשוד על הטלת מום בבכורות רק כאשר הבכור היה אצלו בעודו תם, והוא ירא מכך שאם יטיל בו מום – יחשדו בו, אולם במקרה בו ישראל מקבל את הבכור מכהן הוא אינו חושש שיחשדו בו, משום שהוא יכול לומר שהוא קיבל את הבכור במצב זה מהכהן.

לשון הגמרא מתאימה להסבר זה. הגמרא מדגישה שהחשש הוא שהישראל יטען שהכהן נתן לו את הבכור "במומו", ולא שיאמר סתם שנפל בבכור מום. דהיינו, כל החשש שישראל יטיל מום בבכור נובע מכך שהוא יכול לתלות את נפילת המום בכהן ממנו קיבל את הבכור.