תמורה דף יז | שוגג כמזיד

הגמרא בסוגייתנו לומדת שהמקור לכך שהתורה השוותה דין שוגג למזיד בתמורה הוא ייתור בפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כז, י):

"לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ".

אפשר היה לכתוב רק 'והיה הוא ותמורתו קודש', והמילה "יהיה" השניה מיותרת, ומלמדת שתמורה שנעשתה בשגגה חלה. המקרה בו השוותה התורה דין שוגג למזיד נידון בגמרא:

"אמר חזקיה: כסבור שהוא מותר להמיר, גבי תמורה – לקי, גבי קדשי' – לא לקי. [לישנא אחרינא: גבי תמורה – קדיש, גבי קדשים – לא קדיש]. ר"ל ור' יוחנן אמרי: כסבור לומר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, גבי תמורת שלמים – קדיש, גבי קדשים – לא קדיש".

בהמשך הסוגיה אומר רב ששת שאדם שהמיר שלא מדעת לוקה; כלומר, אם חשב בתחילה לעבור על איסור תמורה ולאחר מכן שכח את כוונתו הראשונה והמיר בטעות, הוא לוקה משום שהתורה השוותה שוגג למזיד.

הרמב"ם (הלכות תמורה א, ב) פסק שבמקרה שאדם המיר וסבר שמותר להמיר, התמורה חלה אך האדם אינו לוקה:

"אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה, כיצד המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה, אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה".

הכסף משנה מסביר שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים על חזקיה, וסוברים שאינו לוקה במקרה של שגגה, אלא רק אם הטעות הייתה שרצונו היה לומר "תמורת עולה" ואמר "תמורת שלמים". מכאן יוצא שלמעשה רבי יוחנן חולק גם על רב ששת, הסובר שאם אדם המיר שלא מדעת – אינו לוקה.

ניתן להסביר כך גם את דברי הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח (א, ג):

"המתכוין לומר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים, לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים או שלמים ואמר עולה אף על פי שנתכוון לאיסור אינו לוקה, מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה".

הרמב"ם פסק שבעל מום שהוקדש בטעות למזבח קדוש. הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם, ופסק שרק תמורה חלה במקרה של שוגג, אבל בקדשים לא השוותה התורה דין שוגג למזיד. יתכן שלדעת הרמב"ם רבי יוחנן וריש לקיש חלוקים על חזקיה גם בנקודה זו. לשיטתם בעל החיים קדוש והאדם אינו לוקה בשני המקרים (תמורה והקדש), והלימוד לגבי שוגג כמזיד אינו לגבי אדם שחשב שהמעשה מותר אלא לגבי אדם שהתכוון לומר דבר אחד ואמר דבר אחר, לכן כמו שבתמורה הקדושה חלה – כך הדין גם בהקדש (משום שאין מקור לחלק בין המקרים הנ"ל).

יחד עם זאת, הראב"ד פירש שהמלקות בסוגיה אינן על פעולת ההמרה, אלא על מקרה בו גזז או עבד בבהמת התמורה (במזיד), משום שלא מצינו מלקות לאדם ששגג.