תמורה | דף יט | פדיון קורבן בעל מום

הגמרא בדפים יח-כ עוסקת במקרים שבהם אדם הפריש בהמה לקרבן, אך סוג הבהמה אינו תואם את סוג הקרבן שלשמו הופרשה, כגון נקבה לאשם או זכר לחטאת.

המשנה דנה במקרה שבו אדם הקדיש נקבה לאשם:

"המפריש נקבה לאשם – תרעה עד שתסתאב, ותימכר ויביא בדמיה אשם, ואם קרב אשמו – יפלו דמיו לנדבה.
ר' שמעון אומר: תימכר שלא במום".

לדעת תנא קמא חלה על הנקבה שהוקדשה לאשם קדושה חלקית, והיא אינה יכולה להיפדות אלא אם נפל בה מום. רבי שמעון, לעומתו, סובר שהנקבה אינה קדושה כלל. הגמרא מקשה על דעת תנא קמא, הדורש שייפול מום בבהמה לפני שתוכל להיפדות:

קושיית הגמרא מבוססת על ההנחה שהיכולת לפדות קרבן נובעת מחוסר היכולת להקריבו. בדרך כלל קרבנות מיועדים להקרבה, אך במקרה שבו לא ניתן ללכת בדרך המלך ולהקריב את הקרבן כראוי – התירה התורה לפדות את הקרבן, וכך יתאפשר לאדם, בעזרת דמיו של הקרבן הראשון, להקריב קרבן ראוי.

הגמרא מתרצת שלדעת תנא קמא, כאשר אדם מקדיש קרבן שאינו ראוי – חלה עליו קדושת דמים, ומכח קדושה זו חלה עליו גם קדושת גוף:

"אמר רב יהודה אמר רב: היינו טעם, דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים, נחתא נמי קדושת הגוף".

אולם הסבר זה אינו עונה על השאלה – סוף סוף, הקרבן אינו ראוי למלא את ייעודו, ולכן אמורה להיות לבעלים יכולת לפדותו!

השפת אמת על אתר העלה שאלה זו, והשיב שאכן יש מעמד מיוחד לקרבן בעל מום – רק קרבן כזה יכול להיפדות, ולא כל קרבן שאינו יכול להיקרב על גבי המזבח:

"דפדיונן דוקא במום, דלא חזי לשום קרבן, והפסוק קרי לי 'בהמה טמאה אשר לא יקריב ממנה קרבן לה'' – שלא יהי' בו שום קרבן".

[השפת אמת מניח שהגמרא הבינה כך גם בקושייתה, ולכן הוא מסביר שהקושיא לא התבססה על היכולת לפדות בהמה בעלת מום, אלא על כך שמלכתחילה לא ניתן להקדיש בהמה כזו. הרוצה יוכל לעיין בדבריו, אך לענייננו חשובה ההבנה שמעמדו של קרבן בעל מום שונה ממעמדו של קרבן שאינו יכול למלא את ייעודו מסיבות אחרות. נציין רק שבמקומות רבים בש"ס אנו נתקלים במקרים של קרבנות ש"ירעו עד שיסתאבו", ובכל המקרים הללו מדובר על קרבנות שאינם יכולים להיקרב, ובכל זאת אינם יכולים להיפדות, ולכאורה הדברים מהווים ראיה להבנתו של השפת אמת.]

השפת אמת מוכיח את דבריו מהפסוק ממנו לומדים את הדין שניתן לפדות קרבן בעל מום (ויקרא כז, יא-יב):

"וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה' וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן: וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה".

מפסוקים אלו למדה הגמרא שניתן לפדות בהמה בעלת מום, המכונה כאן "בהמה טמאה". השפת אמת מדייק מהמילים "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" שמדובר על בהמה שאינה יכולה לעלות לשום קרבן, ולא על בהמה שיכולה להיקרב לשם קרבנות אחרים, אלא שבמקרה הוקדשה לשם הקרבן הלא נכון.

הסבר זה עשוי לפתוח בפנינו אפשרות נוספת להבין את ההיתר לפדות קרבן בעל מום. בתחילת דברינו הסברנו שההיתר לפדות קרבן בעל מום נובע מכך שרק בדרך זו ניתן להשיג את המטרה – הקרבת הקרבן שהאדם התחייב להביא, בעזרת דמי הקרבן שנפדה. אולם על פי הבנתו של השפת אמת נוכל להסביר שהיכולת לפדות את הקרבן נובעת מכך שהמצב הנוכחי, שבו ישנה בהמה בעלת מום הקדושה בקדושת קרבן, ומיועדת במידה מסוימת להקרבה, הוא עצמו בעייתי ומהווה חילול הקודש.

לסיום נזכיר בקצרה השלכה נוספת של הבעייתיות בעצם קיומו של קרבן בעל מום: הגמרא (לעיל ו ע"ב) קבעה שהקדשת קרבן בעל מום, אף ללא הקרבתו, היא עבירה המחייבת מלקות, משום ש"בזיא מילתייהו". נראה שהעובדה שישנה קדושה על בהמה בעלת מום (ובמידה מסוימת – שם ה' נקרא עליה) מהווה זלזול ופגיעה בכבוד שמים, ולכן הגורם ליצירת מצב כזה – לוקה.