תמורה דף כז – חילול ותמורה

  • הרב אברהם סתיו
בשתי דרכים עיקריות ניתן לנסות להעביר את קדושתה של בהמה אחת לבהמה אחרת: חילול ותמורה. ישנם כמה הבדלים בין דיני חילול ובין דיני תמורה, אך המרכזי שבהם הוא שבעוד שהחילול נתפס בעיני התורה כדרך לגיטימית להעברת קדושה, התמורה אינה נתפסת ככזו והממיר עובר על איסור וגם אינו מצליח, בפועל, להפקיע את קדושת הקרבן. בעיון זה ננסה לעמוד על ההבדל העקרוני שבין שתי הדרכים.
המשנה שבדף הקודם (כו ע"ב) דנה בלשונות השונות שבהם אדם עשוי לנסות להפקיע את קדושת הבהמה:
"הרי זו תחת זו, תמורת זו, חליפת זו – הרי זו תמורה. זו מחוללת על זו – אין זו תמורה, ואם היה הקדש בעל מום – יוצא לחולין".
המשנה חילקה בין מילים שונות המשמשות לתיאור שינוי הקדושה: "תחת", "תמורת", "חליפת" ו"מחוללת". אמנם בגמרא שם הובא שלשון "תחת" יכולה לשמש גם לחילול, בניגוד לדברי המשנה, והיא ניסתה למצוא חילוקים שונים בין מקרים שבהם מילה זו משמשת לתמורה ומקרים שבהם היא משמשת לחילול. בסוגייתנו הציע רב אשי חילוק משלו בעניין זה:
"אמר רב אשי: אפילו בבעל מום נמי משכחת לה לישנא דאחולי ומשכחת לישנא דאתפוסי; ידו אקודש – חול הוי, ידו אחול – קודש הוה".
מדובר בקרבן בעל מום, שיכולים לחול עליו גם תמורה וגם חילול, והבעלים השתמש בלשון "זו תחת זו". במקרה כזה מחלק רב אשי בין מי שהניח ידו על הקרבן, שנחשב כמחלל, ובין מי שהניח ידו על בהמת החולין, שנחשב כממיר.
נראה שחילוק זה של רב אשי משקף את החילוק המהותי שבין חילול לתמורה. חילול הוא תהליך שמתמקד בחפץ הקדוש ומנסה ליטול ממנו את קדושתו ולהעביר אותה לחפץ אחר. לעומת זאת, התמורה היא תהליך שמתמקד בחפץ של החולין ומנסה להקדיש אותו במקום הקרבן המקורי.
הבעיה שבתמורה איננה בעצם הרצון להפקיע את קדושת הבהמה, שהרי הפקעת הקדושה אפשרית לכתחילה באופן של חילול. הבעיה היא בכך שהאדם סבור שקדושתה של בהמה אחרת יכולה לבוא כתחליף לקדושתה של הבהמה הראשונה. זוהי תפיסה מוטעית. קדושת הקרבן הינה גורם עצמאי, והיא אינה יכולה לפקוע אלא אם כן הועברה לחפץ אחר. הקדשה של בהמה אחרת אינה יכולה לפצות או להחליף את קדושת הבהמה המקורית. ממילא ברורה גם תוצאתו של תהליך התמורה: "הוא ותמורתו יהיה קדש". השלב הראשון – הקדשת הבהמה השנייה – חל, אך אין בהקדשה זו כדי להפקיע את הקדושה הנפרדת של הבהמה הראשונה.