דילוג לתוכן העיקרי

תמורה דף כט | ממשקה ישראל

במשנה למדנו שבהמה שייחדו אותה לשם עבודת כוכבים (ועדיין לא הקריבו אותה), או שהשתחוו לה, מותרת באכילה. הגמרא בסוגייתנו מבררת את המקור לדברי המשנה. רב פפא מסביר שישנו דין מיוחד האוסר בהמה כזו למזבח, ואם היא היתה אסורה להדיוט – ודאי שהיא היתה אסורה גם למזבח, ואין צורך בפסוק מיוחד כדי ללמד זאת. דין זה, שאין להקריב דבר האסור להדיוט, נלמד מהפסוק ביחזקאל (מה, טו):
"וְשֶׂה אַחַת מִן הַצֹּאן מִן הַמָּאתַיִם מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם".
מפשט הפסוק משמע שיש להביא מהבהמות המובחרות, המפוטמות, כפי שמפרש תרגום יונתן. ברם, במסכת פסחים (מח ע"א) אנו למדים שפסוק זה מלמד אותנו שמביאים לקרבן רק מה שמותר באכילה:
"ממשקה ישראל – מן המותר לישראל. מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל".
רש"י על הפסוק מפרש שאכילה קרויה גם משקה משום שעיקר הסעודה קרויה על שם המשקה.
הגמרא (מנחות ו ע"א) אומרת שניתן היה ללמוד מפסוק זה גם את הדין שאין להקריב בהמה טריפה. על פי פסוק זה אוסרת הגמרא (זבחים פח ע"א) גם הבאת מנחות, נסכים, מנחת בהמה וביכורים מן המדומע:
"אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע, ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם, ואם הביא - לא קדש".
הראשונים נחלקו בהיקף דין זה: לדעת רש"י המילים "ממשקה ישראל" מתירות להעלות על המזבח רק מה שישראל ראויים לאכול, וממילא אסור להעלות תרומה, ואילו לדעת התוספות גם מה שהותר לכהנים באכילה נכלל ב"משקה ישראל".
נראה שלדעת רש"י 'אכילת' המזבח מוגבלת רק לדבירם שאינם נכללים כלל במשפחת המאכלות האסורות, וקרבן שעליו ריחפה הגבלת אכילה מסויימת – אסור בהקרבה. לעומת זאת, לדעת בעלי התוספות אכילת מזבח שווה לאכילת אדם, ועל כן, בכל מקרה שהקרבן היה מותר באכילה לאדם כלשהו מישראל – הוא הותר למזבח.
הלכה נוספת שעשויה להתקשר לגדרי איסור "ממשקה ישראל" נוגעת לדין יין ומים שהיו מגולים, המוזכר במשנה במסכת סוכה (ד, י):
"כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה נשפכה או נתגלתה היה ממלא מן הכיור שהיין והמים המגולין פסולים לגבי מזבח".
המשנה קובעת שיין ומים מגולים אסורים להקרבה. בתלמוד הירושלמי (סוכה ד, ז) הסבירו דין זה על ההלכה של "ממשקה ישראל", שהרי היין והמים אסורים בשתיה מחשש סכנה, משום שיש חשש שנחש הטיל בהם את ארסו, וממילא הם גם אסורים בהקרבה.
לעומת זאת, רש"י (סוכה מח ע"ב) הבין אחרת את סיבת פסול המים והיין המגולים:
"דחיישינן שמא שתה מהן נחש, והארס מעורב בהן, ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור, שהרי הארס משלים לשיעורן".
לדעתו הפסול הוא משום שהארס התערבב ביין או במים, וממילא שיעורם חסר. יתכן שרש"י לא ראה את ארס הנחש כגורם לאיסור אכילה אלא כסכנה בלבד, ולכן לא למד את הפסול של מים ויין מגולים מהפסוק "ממשקה ישראל" כפי שנלמד בתלמוד הירושלמי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)