תמיכה חיצונית לעדות

  • הרב משה טרגין

תמיכה חיצונית לעדות

כוחה של עדות

המערכת המשפטית ההלכתית מייחסת משקל רב לעדות של שני עדים. בהסתמך על הפסוק "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים י"ט, טו) ההלכה מעניקה לעדים את העוצמה החזקה ביותר. גם בדיני ממונות וגם באיסורים, העדות של שני עדים גוברת על כל משקל נגד אפשרי ('מיגו', רוב, חזקה וכדומה).

נקודת מבט זו יכולה להביא גם להגבלה ביחס לעדים. אכן, בדרך כלל העדים גוברים על כל גורם המתייצב מולם. אך האם במקרים בהם העדים עומדים בפני גורם המרסן את כוחם, הם יכולים להיעזר בכוח הלכתי אחר כדי להתגבר על הבעיה העומדת בפניהם? האם הם יכולים ליהנות מיישום של 'מיגו' או שבועה באותה דרך שבה גורמים אחרים נעזרים בהם? או שאולי אנו טוענים, שמכיוון שבדרך כלל העדים פועלים באופן עצמאי וללא סיוע, הם לא יוכלו להיתמך בעזרה חיצונית גם כשהם במצב פגיע יותר והדבר נצרך מבחינתם?

שלושת המצבים בהלכה שבהם עדים עלולים להיזקק לעזרה הם:

א. מצב של 'תרי ותרי' - עדויות סותרות. למרות שראובן ושמעון העידו עדות, מאחר שהדיווח שלהם נסתר (הוכחש) בידי קבוצה נוספת של עדים, אין תועלת מעשית בעדותם.

ב. מצב שבו העדים מנועים מלהעיד משום שיש להם עניין כלשהו בדיון, והם מוגדרים 'נוגעים בדבר'.

ג. מצב שבו העדים כבר העידו, ולכן אינם יכולים להעיד בשנית, בגלל העיקרון של 'כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד' - על פיו עדים יכולים להעיד על אירוע מסוים רק פעם אחת.

האם העדים יכולים להתגבר על המניעות הללו על ידי סיוע של כוחות הלכתיים, שבדרך כלל אינם מצטרפים לעדות?

'כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'

למרות שאף סוגיה לא עסקה בשאלה זו במפורש, יש מספר סוגיות שיכולות לספק רמזים לתשובה. הגמרא במסכת כתובות (יח:) עוסקת ביכולת של עדים החתומים על שטר (-חוזה) להעיד על כשרותן של החתימות שחתמו:

"העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים... אמר ליה רבא: כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד!".

הגמרא מעלה את החשש שהעיקרון של 'כיוון שהגיד' ימנע מבעדם להעיד עדות נוספת ביחס לשטר. מאחר שהם כבר חתומים על השטר, השטר עצמו מייצג את עדותם הראשונה; כל שטר מעיד על כשרותו שלו-עצמו. בכך שחתמו עליו, העדים נחשבים כמי שהעידו שהיו עדים כשרים בעת הוצאת השטר. אחרי שחתמו הם כבר אינם יכולים לחזור בהם ולטעון שהיו קטנים או קרובים לבעלי הדין כאשר חתמו, בגלל דין 'כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'. בהמשך הסוגיה, אמנם, הגמרא מציגה תרחיש שבו העדים יכולים להעיד עדות נוספת ביחס למצבם בעת החתימה. אם העדים נמצאים במצב שבו יש בידם לחתור תחת כשרות השטר ולהכחיש שחתמו עליו בכלל (ולטעון שהחתימות מזויפות לגמרי), הרי שבאפשרותם גם לטעון "אלו אכן החתימות שלנו, אך היינו קטנים או קרובים באותה שעה". "האמינו לנו," הם יכולים להצהיר, "שאלו חתימותינו אך היינו קטנים בשעת החתימה, מאחר שאילו היינו מעוניינים לשקר היינו יכולים להציג שקר מוצלח יותר ולטעון שהחתימות הללו מזויפות לגמרי". כלומר, העיקרון של 'מיגו' (-דרכים רבות להשגת אותה תוצאה משפטית) מעניק לעדים את הכוח להעיד עדות שנייה ולגבור על דין 'כיוון שהגיד'. מהסוגיה הזו נראה שאפשר לתמוך עדות בגורמים הלכתיים מסייעים.

שיטת הרמב"ן

בניגוד לכך, הרמב"ן בחידושיו למסכת בבא בתרא (לא. ד"ה זה אומר) וכתובות (יט: ד"ה פסולי עדות) סבור שהעדים חייבים לפעול באופן עצמאי, ואין להם אפשרות להיעזר בדין 'מיגו' כדי לגבור על מכשולים משפטיים:

"שאין אומרים מיגו בעדים להאמינן יותר ממה שהאמינה תורה משום מיגו... אי מעצמן נאמנין בעדותן - אין, ואי לא - ליכא למימר נאמנין מדין מיגו".

הרמב"ן מתמודד כאן עם שאלה חמורה שהעלו התוספות בשתי הסוגיות הללו (בבא בתרא לא: ד"ה וזו באה, כתובות יט: ד"ה ואם כתב ידן). לפי הדין, מצב של 'תרי ותרי' מגיע בסופו של דבר למבוי סתום שבו אף אחת מכתי העדים אינה נאמנת לחלוטין. התוספות שואלים מדוע לא ניתן עדיפות לקבוצה השנייה של העדים על סמך 'מיגו' שיש להם: עלינו להאמין לעדותם על פרטי המקרה הנידון, משום שלו רצו לפסול את קבוצת העדים הראשונה היו יכולים בקלות לטעון שהללו גזלנים:

"וכן בכל שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אמאי לא מהימני בתראי במגו דאי בעו פסלי לקמאי בגזלנותא?".

לו היו תוקפים אישית את אנשי הכת הראשונה ולא רק את עדותם, אנשי הכת השנייה היו עדיפים בנאמנותם, משום שאנשי הכת הראשונה חסרי יכולת להגן על הכשרות שלהם עצמם (מאחר שבעדות על עצמם הם אינם נחשבים כעדים אלא כבעלי דבר הנוגעים בעדות). תוספות מציעים מספר תשובות המבארות את חוסר יכולת הפעולה של 'מיגו' בנסיבות האלה. הרמב"ן, בכל אופן, מפתח גישה יסודית ביחס לסיוע לעדות. מאחר שהעדים הם בעלי עוצמה רבה במיוחד ופועלים בדרך כלל באופן עצמאי, העדות שלהם צריכה גם היא להיות נתמכת על ידי עצמה בלבד. אם הכת השנייה של העדים זקוקה ל'מיגו' כדי לתמוך את אמינותה מול הכת הנגדית, הם כבר אינם פועלים כעדים עצמאיים. למרות שהרמב"ן אינו מציג מקור ל'עיקרון העמידה העצמאית' הזה, התוספות במסכת קידושין (מג: ד"ה והשתא) טוענים טענה מקבילה, ולדעתם מהפסוק הדן בעדות עולה במשתמע הצורך בעמידה עצמאית:

"ואומר ר"י, דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו, משום דרחמנא אמר 'על פי שנים עדים יקום דבר' (דברים י"ט, טו), דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד; אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם - אין ממש בעדותם".

מהפסוק "על פי שנים עדים יקום דבר" משמע שהעדות חייבת לקום ולעמוד על סמך דברי העדים בלבד, בלי תמיכה חיצונית. שימוש ב'מיגו' כדי לסייע לעדות חותר תחת הגדרת זהותם כעדים.

חלוקה בין המקרים

כיצד יסביר הרמב"ן את הסוגיה במסכת כתובות, המאפשרת שימוש ב'מיגו' כדי לגבור על המשוכה של דין 'כיוון שהגיד'? למרות שיש כמה אפשרויות להסביר את הגמרא בלי להיזקק לדין 'מיגו', הרמב"ן (בבא בתרא לא. ד"ה זה אומר) אינו מקבל גישות אלה. במקום זאת, הוא מחלק בין סוגי התמיכה שהעדים מקבלים, או - ליתר דיוק - בין אופיים של המכשולים שהעדים צריכים לגבור עליהם. על מכשולים טכניים - כמו דין 'כיוון שהגיד', המונע מהעדים להעיד עדות שנייה - ניתן להתגבר בעזרת סיוע חיצוני. דין 'כיוון שהגיד', לפי הרמב"ן, איננו מטיל ספק בנאמנותם של העדים; הוא מהווה רק בעיה טכנית פורמלית ביחס לעדות נוספת על אותו מקרה. על המכשול הזה ניתן לגבור עם תמיכה של 'מיגו'. לעומת זאת, עדים העומדים בעימות של 'תרי ותרי' העידו למעשה את עדותם, אך זו נתקלה בעדות מנוגדת ונוטרלה על ידי העדים האחרים. העדים הראשונים מנסים לקדם את נאמנותם בעזרת תמיכה חיצונית שתגבר על עדות העדים הנוגדים. אך עדים הזקוקים לסיוע גורמים חיצוניים כדי לאשר את נאמנותם, אינם יכולים להיחשב עדים.

עדים נוגעים בדבר

אותו רמב"ן מאפשר שימוש ב'מיגו' במקרה נוסף כדי לאפשר לעדים לעבור מעל משוכות משפטיות ופורמליות המעכבות מהם מלהעיד. הגמרא במסכת קידושין (מג:) דנה בעדים שבעבר היו שליחים של לווה להחזיר את הכסף למי שהלווה לו:

"אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה - הן הן שלוחיו, הן הן עדיו... וכן בדיני ממונות (רש"י: אם [הלווה] שלח חוב למלוה על ידי שנים)".

כמובן, העדות הישירה שלהם לגבי השבת הכסף למלווה איננה קבילה, מאחר שיש להם עניין ברור בעדות זו. שהרי אם לא תוכח ותבוסס החזרת הכסף למלווה, השליחים-העדים יהיו חשופים לתביעה מצד הלווה שידרוש מהם להסביר מדוע לא ביצעו כהלכה את משימתם לפרוע את החוב:

"הני נוגעים בעדות נינהו, דאי אמרי לא פרעניה, אמר להו [הלווה] פרעוני!".

משום כך, העדים נחשבים כנוגעים בדבר ביחס לעדותם. אמנם, הגמרא מאפשרת להם להעיד, משום שיש להם 'מיגו':

"מגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה, יכולין למימר פרעניה למלוה".

עלינו להאמין לעדים בטענתם שהעבירו את הכסף למלווה, משום שלו רצו לשקר יכלו לטעון שהחזירו את הכסף ללווה - טענה שהייתה מתקבלת על ידינו. גם מסוגיה זו יש חיזוק לאפשרות להשתמש ב'מיגו' כדי לסייע לעדים להתגבר על הגדרתם כנוגעים בדבר. הרמב"ן מקשר את הסוגיה הזו לסוגיה במסכת כתובות (יח:) שראינו בתחילת השיעור; גם כאן, הבעיה בעדות איננה בתוקף ובאמינות שלה אלא בגורם העוצר בעד העדים אפילו מלהתחיל בעדותם - החשש שיש להם נגיעה בעדותם. על ידי השימוש ב'מיגו' אנו משחררים אותם מחשש הנגיעה בעדות ובכך מאפשרים להם להשמיע את העדות. תמיכה בעדים בשלב זה - אפשרית.

שיטת התוספות

התוספות בסוגיה במסכת קידושין (מג: ד"ה והשתא) אינם מסכימים, ככל הנראה, עם הרמב"ן. התוספות דנים באפשרות שהעדים יישבעו לפני עדותם, ובכך יפתרו את החשש לנגיעה בעדות ויוכלו להשמיע את עדותם:

"ואם תאמר, מכל מקום למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענום, שהרי שוב אינם נוגעים בעדות? ואומר ר"י, דלכך אין נאמנים לאחר שנשבעו, משום דרחמנא אמר 'על פי שנים עדים יקום דבר', דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד, אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם - אין ממש בעדותם".

לדעת התוספות העדים אינם יכולים להישבע בגלל העיקרון שהצגנו, שעל פיו נאמנות העדים חייבת להתבסס על העדות עצמה בלבד, בלי להיזקק לתמיכה מבחוץ. כפי שאמרנו למעלה, לדעת התוספות העיקרון הזה נלמד מדיוק בפסוקים. למרות שהשבועה מיועדת להתמודד עם חששות צדדיים וטכניים בלבד של השמעת העדות, תוספות אינם מאפשרים שום סיוע מבחוץ. משום כך הם נאלצים להסביר את מהלך הסוגיה בקידושין, המשתמשת ב'מיגו' כדי לפתור את בעיית נוגע בדבר, באופן אחר, שבו לא נעסוק בשיעור זה.