תנאים מפרשי משנה

  • הרב יוסף מרקוס

א. הקדמה

סדרת השיעורים שלפנינו עוסקת בספרות הענפה של פרשנות המשנה מימי הביניים ועד העת החדשה. בדורנו התפשט מאוד לימוד המשנה עם פירושו מעורר ההשתאות של ר' פנחס קהתי, ובמידה מסוימת פירושו השכיח מעט את העיסוק הישיר בפירושי המשנה הקדומים, ופחות לומדים נפגשים עם פירושי המשנה הקלאסיים באופן ישיר ובלתי אמצעי. נדמה שלא תמיד שמים לב לכך שהעובדה שישנם חיבורים כה רבים שהוקדשו לפירוש המשנה מעוררת תמיהה: אם המטרה המרכזית והעיקרית של התלמודים, הבבלי והירושלמי, היא לפרש את המשנה, מדוע בכלל יש צורך בפירושים ההופכים את המשנה למקור הנלמד באופן עצמאי שלא בצמוד לגמרא? שאלה זו תלווה אותנו לאורך השיעורים.

בסדרת השיעורים שלפנינו נעסוק בעיקר בפירושים הרציפים למשנה,[1] וננסה להתחקות אחר מגמתו ויחודו של כל פירוש ופירוש: מה הניע את המחבר לכתוב את פירושו, מה הוא מוסיף על הפירושים הקיימים ומה ניתן ללמוד מהפירוש על הדמות העומדת מאחוריו. כל זה יעשה תוך כדי הבאת דוגמאות ולימוד משניות ממרחבי הש"ס. מאמרים רבים אשר נכתבו בדורות האחרונים עסקו בניתוח חיבוריהם של חלק ממפרשי משנה, ובמהלך השיעורים נעשה בהם שימוש ונשתדל להפנות את הלומד אליהם.

אולם, לפני שניגש לעסוק בפרשני המשנה הקלאסיים, אי אפשר שלא להקדים ולעסוק מעט בפירושים קדומים הרבה יותר למשנה, הלא הם פירושיהם של התנאים והאמוראים. לחיבורים אלו נקדיש את שני השיעורים הראשונים; בשיעור שלפנינו נעסוק במקורות תנאיים המפרשים את המשנה, ואת השיעור הבא נקדיש לעיון קצר ובהחלט לא ממצה בפירושי האמוראים למשנה.

ב. פירוש 'פנים-משנאי'

משנתנו מכונה 'משנת רבי' מתוך הנחה שרבי, דהיינו רבי יהודה הנשיא, הוא עורך ומחבר המשנה. למרות זאת, ברור שעוד לפני רבי היו משניות, וכלשון התוספות (ב"ק צ"ד:): "לפי שהמשניות היו קודם רבי, אלא שרבי סדרם". הראשונים (והחוקרים בעקבותיהם) נחלקו אמנם איזו צורה הייתה למשנה לפני רבי והאם היו קבצי משנה מסודרים או רק קטעים אקראיים שהתנאים רשמו לעצמם. שאלה זו כשלעצמה אינה מעניינו כעת, אך מעצם הדיון ניתן ללמוד שבמשנת רבי כפי שהיא לפנינו משוקעים משניות קדומות שרבי הכניסם לתוך משנתו. ניתן לזהות משניות אלו במספר דרכים, ואחת מהן היא מקומות בהם המשנה מפרשת ומסבירה משנה קדומה. רב שרירא גאון באגרתו[2] מעיר על תופעה זו, שרבי פירש משניות שקדמו לו. אחת הדוגמאות שהוא מציין היא המשנה במסכת שבת פרק ו', העוסקת בהרחבה בתכשיטים השונים שמותר או אסור לנשים לענוד בשבת בשל חשש הוצאה מרשות לרשות. המשנה מביאה רשימה ארוכה של פריטים, ובמשנה ו שם מופיע כך:

יוצאה בסלע שעל הצינית. הבנות קטנות יוצאות בחוטין ואפילו בקיסמין שבאזניהם. ערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות. וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה.

רב שרירא גאון מעיר שהמשפט האחרון "וכל אדם...בהווה", שכוונתו היא שלא רק הערביות יכולות לצאת רעולות, הוא פירוש של רבי, אשר מסביר כי המשנה הקדומה לו נתנה דוגמא לפי המצוי. ביטוי זה ("וכל אדם...") מופיע בהמשך אותו הפרק גם ביחס לתכשיטי גברים.

דוגמא נוספת לפרשנות 'פנים משנאית' ניתן להביא מביטוי החוזר במספר מקומות במשנה, 'למה אמרו'. בפרק ט' של מסכת שביעית המשנה מתחילה לעסוק באחת מחובות השנה השביעית, ביעור פרות שביעית. חז"ל למדו מהפסוק בויקרא כ"ה, יב שאמנם מותר ליהנות מפירות שביעית המופקרים, אך אסור לאגור אותם לאורך זמן: ברגע שסוג יבול מסויים כלה מן השדה, יש חובה לבער את אותו יבול מן הבית. המשנה קובעת שארץ ישראל מתחלקת לשלושה תחומים לעניין זה: "שלוש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן וגליל", והוא ממשיכה ומפרטת חלוקות נוספות של כל אזור ואזור. לאחר מכן, במשנה ג נאמר כך:

ולמה אמרו שלוש ארצות? שיהיו אוכלין מכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה.

משנה זו מבארת את הצורך בחלוקה לשלוש ארצות שנשנתה במשנה הקודמת. הביטוי "למה אמרו" מלמד על היכרות עם מקור קדום יותר, שהמשנה מרגישה צורך לבאר ולהסביר אותו. ההסבר לדין המשנה הוא שהחלוקה לאזורים נועדה לאפשר לאכול מאותו פרי עד שיכלה הפרי האחרון מאותו האזור, למרות שבאזור אחר הפרי כלה כבר לפני כן.

ניתן להמשיך ולהרחיב עוד רבות בנושא זה של 'משנה המפרשת עצמה', אך אנו מסתפקים בדוגמאות מעטות בלבד על מנת שלא לסטות מהנושא ומהמטרה שהצבנו לפנינו בשיעורים אלו.

ג. פירוש המשנה בתוספתא

כידוע, מלבד המשנה אנו פוגשים את דבריהם של התנאים במספר מקורות נוספים: מדרשי הלכה, תוספתא וברייתות חיצוניות המובאות בתלמודים. התוספתא אוצרת בתוכה את דבריהם של התנאים בנושאים אשר בדרך כלל מקבילים לנושאים המופיעים במשנה. רב שרירא גאון באגרתו מביא שהוא נשאל באשר לצורך בה:

והתוספתא ששמענו כי ר' חייא כתבה, לאחר המשנה נכתבה או בזמן אחד עמה? ומה ראה ר' חייא לכתבה? אם לתוספתא דברים שהן מפרשין את עניני המשנה, אמאי לא כתבן רבי?

(נוסח צרפתי, עמוד 6).

רב שרירא שם עונה על שאלתו וקובע: "ומילי דתוספתא ברירין דבתר מתינין אינון ועליהון תניאן" (שם, עמוד 34) לשיטתו דברי התוספתא בכל מקום מוסבים על המשנה. באופן דומה כותב גם הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: "ור' חייא חיבר תוספתא לבאר ענייני המשנה". זאת אומרת שעל פי שניהם מטרתה של התוספתא היא לבאר את המשנה.

על פי הנחה זו הועלתה ההצעה שהמונח 'תוספתא' הוא מלשון 'תוספת', הוספה, למשנה[3]. כפי שנראה להלן, בוודאי שניתן למצוא דוגמאות ברורות לכך שהתוספתא מפרשת את המשנה, אולם, כפי שהעירו רבים[4], קשה לקבל הגדרה זו באופן גורף, ופעמים רבות יש להסביר אחרת את היחס בין התוספתא לבין משנה. על כל פנים, כאמור, במספר מקומות ניתן לראות באופן ברור שהתוספתא מפרשת את המשנה ומסבירה את דבריה. יש להדגיש שפעמים רבות מופיעה בתוספתא הלכה המופיעה גם במשנה אלא שביתר פירוט מזה שבמשנה, ובמקרים אלו אין צורך לראות את התוספתא כמבארת את משנת רבי אלא כמבארת הלכה ידועה שנשנתה גם בתוספתא וגם במשנה; אנו מחפשים מקרים בהם ברור שהתוספתא מפרשת את משנת רבי כפי שהיא לפנינו. נעמוד על מספר דוגמאות לכך.

א. המשנה בראשית מסכת יומא עוסקת בהפרשת הכהן הגדול מביתו לפני יום הכיפורים:

שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, שנאמר (ויקרא ט"ז, ו) "וכפר בעדו ובעד ביתו" - "ביתו" זו אשתו. אמרו לו: אם כן אין לדבר סוף.

על פי המשנה, הכהן הגדול היה מופרש מביתו שבעה ימים לפני יום הכיפורים אל לשכת פלהדרין. לדין זה אין מקור ברור בפסוקים ואף במשנה לא מופיע הסבר מפורש באשר לצורך בפרישה זו. דין זה צמוד לדינו של רבי יהודה אשר קובע שגם מתקנים לו אישה אחרת, ובאשר לדין זה נאמר במפורש שהמטרה היא מניעת מצב בו הכהן יפסל מלעבוד, ומכך ניתן להסיק שגם מטרת דין הפרישה דומה[5]. ואכן התוספתא בראשית מסכת יומא מנמקת בצורה זו את דין המשנה:

למה מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין? פירש ר' יהודה בן פתירה: שמא תמצא אשתו ספק נידה ויבא עליה נמצא טמא שבעת ימים.

יש לשים לב ולדייק: במקרה זה ללא דין המשנה לא ניתן להבין את הקשר השאלה "למה מפרישין..." שבתוספתא, משום שיום הכיפורים כלל לא מוזכר במשפט זה. נראה, אם כן, שהתוספתא כאן ממשיכה באופן רציף את המשנה ומפרשת אותה בצורה ישירה.

ב. המשנה במסכת קידושין סוף פרק ראשון עוסקת במצוות שונות שנשים חייבות בהן או פטורות מהן. בתחילה היא עוסקת במצוות הקשורות לאב ובנו:

כל מצות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין.

מה הן מצוות 'הבן על האב' ו'האב על הבן'? המשנה אינה מסבירה זאת, אך הסבר לכך מופיע בתוספתא קידושין פרק א':

אי זו היא מצות הבן על האב? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מוציא ומכניס ומרחיץ את פניו ידיו ורגליו. אחד האיש ואחד האשה, אלא שהאיש ספיקה בו לעשות והאשה אין ספק בידה לעשות, מפני שיש רשות אחרים עליה. אי זו היא מצות האב על הבן? למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה.

גם במקרה זה התוספתא אינה מזכירה את עצם הכלל אלא את הדוגמאות בלבד, ובכך היא מפרשת את המשנה.[6]

ג. בהמשך המשנה לעיל בקידושין פרק א' מופיע כלל באשר לחיוב במצוות של גברים ונשים:

וכל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות, וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים חייבין.

המשנה אינה מסבירה על מה בדיוק מדובר ולא נותנת דוגמאות. בתוספתא קידושין פרק א' מופיע הסבר:

אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא? כגון סוכה לולב ותפלין. אי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא? כגון אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית. ר' שמעון פוטר את הנשים מן הציצית מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.

גם במקרה זה התוספתא אינה מציינת את עצם הדין המופיע במשנה, אלא רק מפרטת אותו, כך שהיא מפרשת את הדין המשנה.

ד. מסכת שקלים עוסקת במצוות מחצית השקל, אותה חייב כל אדם מישראל לתת למקדש בכל שנה לצורך קורבנות הציבור. המסכת מתארת בהרחבה את ההתנהלות במקדש סביב מצווה זו. בפרק ג' משנה ב מתארת המשנה מציאות לפיה את המעות שנאספו בלשכה היו שמים בשלוש קופות, אשר כל אחת מהן הכילה שיעור של שלוש סאים. המשנה מביאה מחלוקת תנאים באשר לדרך שהיו מסמנים את הקופות השונות:

בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל. רבי ישמעאל אומר יונית כתוב בהן אלפ"א בית"א גמל"א.

מעבר לעצם המחלוקת המציאותית האם היו כותבים בעברית או ביוונית[7], המשנה לא מסבירה מדוע בכלל היה חשוב לסמן את הקופות. בתוספתא שקלים פרק ב' מופיע הסבר לדין זה ללא הזכרתו תחילה של הדין עצמו:

למה כותבין על הקופות אלף בית גימל? מפני שמתחילין ומוציאין מן הראשנה; שלמה ראשנה מוציאין מן השניה; שלמה שניה מוציאין מן השלישית.

התוספתא מבארת את דין המשנה ומסבירה שיש צורך לסמן את הקופות משום שרק לאחר שסיימו להוציא מעות מהקופה הראשונה ("שלמה ראשונה") היו עוברים ומוציאים מהשנייה וכן הלאה.

נסיים שיעור זה בהערה שישנן גם ברייתות רבות המובאות בגמרא, אשר מניסוחן ומתוכנן עולה שהן התחברו כביאור למשנה. ח' אלבק[8] ציין בהקשר זה את הברייתות של 'דבי רבי ישמעאל', ונסתפק בדוגמא אחת: המשנה במסכת יומא פרקים ג' - ד' מתארת את שני הוידויים שעורך הכהן הגדול ביום הכיפורים על הפר אותו הוא מחויב להביא. על פי המשנה, בוידוי הראשון הוא אומר "חטאתי לפניך אני וביתי", ובוידוי השני הוא אומר "חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך". הגמרא שם בדף מג: שואלת מהו פשר ההבדל בין הוידויים ומצטטת ברייתא העונה על שאלה זו:

בא לו אצל פרו שניה. מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר "ובני אהרן עם קדושך", ומאי שנא בוידוי שני דאמר "ובני אהרן עם קדושך"? - תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבא חייב ויכפר על החייב.

אלבק (שם) ראה בברייתא זו פירוש למשנה. נעיר, אומנם, שבאופן עקרוני אפשר לטעון שדברי הברייתא נאמרו במקורם בהקשר אחר, והגמרא עושה שימוש בכלל העקרוני המופיע בה על מנת להסביר את דין המשנה שלפנינו.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

*

 

 

 

[1]   רבים מזהים את הרמב"ם כראשון פרשני המשנה, ואכן זהו הפירוש הרציף הראשון לכל המשנה. בכתבי הגאונים יש אמנם עיסוק רב בפירוש המשנה, אך לא באופן רציף ושיטתי.

[2] מהדורת לוין, נוסח צרפתי, עמוד 30.

[3]   ראו: זכריה פרנקל, דרכי המשנה, עמוד 322.

[4]   בדורות האחרונים עסקו בנושא זה מספר חוקרים. דיון ממצה בשיטות השונות ניתן למצוא אצל ש"י פרדימן, תוספתא עתיקתא, במבוא לספר. כפי שהוא מוכיח שם, פעמים רבות התוספתא אינה מתייחסת למשנה באופן ישיר אלא עוסקת באותם נושאים במקביל למשנה ופעמים שאף ההלכות בה עתיקות וקודמות למשנה. בהקשר זה הוא מציע שהמונח 'תוספתא' אינו רק מלשון 'הוספה' אלא גם מלשון 'אוסף'.

[5]   בבבלי ובירושלמי, בסוגיות הפתיחה למסכת, הובאה מחלוקתם של ריש לקיש ורבי יוחנן, אשר נימקו את הצורך בפרישה באופן אחר.

[6]   יש לשים לב לכך שניסוח הכללים הפוך במשנה ובתוספתא: מה שמכונה במשנה 'הבן על האב', דהיינו מצוות שהאב מחויב לעשות לבנו, מכונה בתוספתא 'האב על הבן', ולהפך. במשנה שבירושלמי ובמספר כתבי יד של המשנה מופיע הנוסח כפי שמופיע בתוספתא, וכך גם בפירוש המשניות לרמב"ם, אשר פירושו משמש עד נוסח חשוב כשלעצמו למשנה. אולם, הנוסח שמופיע במשנה שבבלי הוא זה שהיה לפני התלמוד הבבלי, כפי שמוכח מהסוגיא בקידושין כט.. כפי שהעיר ר"ש ליברמן בפירושו לתוספתא כאן, זוהי אחת הדוגמאות לנוסחים שונים של המשנה אשר מקורם לא בטעות אלא בנוסח שונה שהיה נלמד בבבל ובארץ ישראל בתקופת האמוראים.

[7]   בעל התפארת ישראל מעיר הערה מעניינת באשר לשיטתו של רבי ישמעאל:

דבבית שני היו ישראל רגילין יותר בכתב יוונית מבעברית, וקמ"ל דביש טעם מה, אין חוששין לקדושת הכתב בבית הקדוש.

[8]   מבוא לתלמודים, עמוד 42.