דילוג לתוכן העיקרי

ליקוטי מוהר"ן | תורה ר"ו | תעיתי כשה אובד

קובץ טקסט

 

תָּעִיתִי כְּשֶׂה אבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּך וְכוּ (תְּהִלִּים קי''ט) כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בַּעֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם בֵּין אִם נִתְעוֹרֵר תֵּכֶף וּמִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לַחֲזר לִמְקוֹמוֹ כִּי כְּשֶׁעוֹשֶׂה עֲבֵרָה, חַס וְשָׁלוֹם אֲזַי הוֹלֵך וְנוֹטֶה מֵהַדֶּרֶך הַיָּשָׁר אֶל דֶּרֶך אַחֵר מְקֻלְקָל וְשָׁם יוֹצְאִים מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶך כַּמָּה וְכַמָּה נְתִיבוֹת וּדְרָכִים תּוֹעִים וּמְקֻלְקָלִים מְאד שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִילִין לֵילֵך, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶך הָרָע אֲזַי תּוֹעִים וּנְבוֹכִים בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים עַד שֶׁקָּשֶׁה לָשׁוּב וְלָצֵאת מִשָּׁם אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך דַּרְכּוֹ לִקְרוֹת אֶת הָאָדָם תֵּכֶף כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא תּוֹעֶה מִדֶּרֶך הַשֵּׂכֶל וְקוֹרְאוֹ שֶׁיָּשׁוּב לַאֲחוֹרָיו וּלְכָל אֶחָד קוֹרֵא לְפִי בְּחִינָתוֹ יֵשׁ שֶׁקּוֹרְאוֹ בִּרְמִיזָה וְיֵשׁ בִּקְרִיאָה מַמָּשׁ וְיֵשׁ שֶׁבּוֹעֵט בּוֹ וּמַכֵּהוּ וְזֶהוּ הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ כִּי אוֹרַיְתָא מַכְרֶזֶת קַמַּיְהוּ ''עַד מָתַי פְּתָיִים תְּאֵהֲבוּ פֶּתִי'' וְהַתּוֹרָה, הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָם וּמְבַקְּשָׁם שֶׁיַּחְזְרוּ אֵלָיו וְעַל כֵּן כְּשֶׁעֲדַיִן לא נָטָה הַרְבֵּה מִדֶּרֶך הַיָּשָׁר אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לָשׁוּב מֵחֲמַת שֶׁהוּא מַכִּיר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל וְרָגִיל בּוֹ כִּי זֶה סָמוּך הָיָה אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְהָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ קוֹל הַתּוֹרָה וַעֲדַיִן לא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וַעֲדַיִן לא תָּעָה הַרְבֵּה בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים וְעַל כֵּן בְּקַל אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב וְהוּא כִּ מְשַׁל הָרוֹעֶה שֶׁכַּאֲשֶׁר שֶׂה אֶחָד תּוֹעֶה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי תֵּכֶף הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ וּכְשֶׁהַשֶּׂה עֲדַיִן לא תָּעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי הוּא מַכִּיר הַקּוֹל וְהוֹלֵך אַחֲרָיו תֵּכֶף אֲבָל כְּשֶׁכְּבָר נָטָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך אֲזַי כְּבָר שָׁכַח אֶת הַקּוֹל וְאֵינוֹ מַכִּיר בּוֹ וְגַם הָרוֹעֶה מְיָאֵשׁ עוֹד מִלְּבַקְּשׁוֹ מֵחֲמַת שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהָלַך וְתָעָה מֵאִתּוֹ כֵּן, כְּשֶׁכְּבָר הֶאֱרִיך זְמַן, חַס וְשָׁלוֹם, בְּרִשְׁעוֹ וְנָטָה וְתָעָה הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶך הַיָּשָׁר לְאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים וְהַנְּבוֹכִים וְהַמְבֻלְבָּלִים אֲזַי קָשֶׁה לוֹ לָשׁוּב כַּנַּ''ל וְדַע שֶׁאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַמְקֻלְקָלִים וְהַתּוֹעִים כְּשֶׁאָדָם תּוֹעֶה בָּהֶם, חַס וְשָׁלוֹם, הַרְבֵּה מְאד אֶפְשָׁר לִפְעָמִים שֶׁיִּתְעֶה מְאד וְיֵלֵך בְּאֵלּוּ הַדְּרָכִים הַנְּבוֹכִים וַאֲזַי דַּיְקָא מֵרב תְּעוֹתוֹ בָּהֶם יִתְהַפֵּך וְיָשׁוּב עַד שֶׁיִּהְיֶה סָמוּך מְאד לִמְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן וְלא יִהְיֶה רַק הֶרְחֵק מְעַט בֵּינוֹ לְבֵין מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן וּבְקַל עַל יְדֵי נִסָּיוֹן קַל יָשׁוּב עוֹד לִמְקוֹמוֹ אֲבָל כְּשֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך קוֹרְאוֹ וּמַזְמִין לוֹ הַנִּסָּיוֹן אֵינוֹ מַכִּיר בַּקּוֹל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לָשׁוּב לִמְקוֹמוֹ וְזֶה הוּא הַחִלּוּק שֶׁבֵּין עוּל יָמִים לְזָקֵן כִּי מִי שֶׁעֲדַיִן בְּבַחֲרוּתוֹ וַעֲדַיִן לא הִזְקִין בַּחֲטָאָיו אֶפְשָׁר לוֹ יוֹתֵר לָשׁוּב מֵהַזָּקֵן מֵחֲמַת שֶׁעֲדַיִן הוּא סָמוּך וְלא שָׁכַח אֶת הַקּוֹל הַקְּרִיאָה וְזֶה, ''תָּעִיתִי כְּשֶׂה אבֵד הַיְנוּ שֶׁתָּעִיתִי מֵהַדֶּרֶך הַיָּשָׁר כְּשֶׂה אוֹבֵד הַנּוֹטֶה מֵהַדֶּרֶך כַּנַּ''ל עַל כֵּן אֲנִי שׁוֹאֵל מִלְּפָנֶיך בַּקֵּשׁ עַבְדֶּך, כִּי מִצְוֹתֶיך לא שָׁכָחְתִּי הַיְנוּ שֶׁתְּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי זוֹכֵר עֲדַיִן אֶת הַקּוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת וְזֶהוּ:''בַּקֵּשׁ עַבְדֶּך כִּי מִצְוֹתֶיך לא שָׁכָחְתִּי'' שֶׁתְּמַהֵר לְבַקְּשֵׁנִי תֵּכֶף ''כִּי מִצְוֹתֶיך לא שָׁכָחְתִּי'' עֲדַיִן וַעֲדַיִן אֲנִי מַכִּיר אֶת קוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַמִּצְווֹת שֶׁהֵם הַתּוֹרָה עַל כֵּן בַּקָּשָׁתִי, שֶׁתְּרַחֵם עָלַי לְבַקְּשֵׁנִי מְהֵרָה מִיָּד כָּל זְמַן שֶׁעֲדַיִן לא שָׁכַחְתִּי אֶת מִצְווֹתֶיך דְּהַיְנוּ שֶׁעֲדַיִן אֲנִי מַכִּיר אֶת קוֹל הַקְּרִיאָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת כִּי כְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם, הָאָדָם נִזְקָן בַּחֲטָאִים קָשֶׁה מְאד לְבַקְּשׁוֹ כִּי כְּבָר שָׁכַח אֶת קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת וְאֵינוֹ מַכִּיר בְּקוֹל הַקְּרִיאָה עַל כֵּן צָרִיך הָאָדָם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך שֶׁיְּמַהֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַקְּשׁוֹ לְהַחֲזִירוֹ אֵלָיו כָּל זְמַן שֶׁלּא שָׁכַח עֲדַיִן לְגַמְרֵי אֶת קוֹל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת כַּנַּ''ל וְזֶהוּ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶך עָלָיו הַשָּׁלוֹם ''בַּקֵּשׁ עַבְדֶּך כִּי מִצְוֹתֶיך לא שָׁכַחְתִּי'' כַּנַּ''ל.

אכן תורה יפה כל כך, ציורית ודרמטית.  ידע ר' נחמן לקחת פסוק בודד מספר תהילים, להיכנס לתוך תוכו ולספר לנו סיפור מותח ומלא רגש, סיפורו של כבש אובד.  כרועה נאמן, ר' נחמן מיטיב להרגיש את נפשו של כבש בודד, ולהפוך סיטואציה פשוטה לסיטואציית קצה, שה על סף האבדון, רגע אחד לפני האבדון הגמור, יכול לאחוז בקצה הסיכוי האחרון, בקולו של הרועה. האם ישמע? האם יכיר את קולו של הרועה? האם יינצל?

ומן הכבש אל היהודי: דוד המלך עליו השלום לא מפחד להודות "תעיתי כשה אובד", הלכתי לאיבוד, הגעתי למקום לא טוב ואינני יודע כיצד לחזור חזרה. ר' נחמן מכיר את הסיטואציה היטב, הוא מספר עליה ברבים מסיפוריו, סיפוריהם של ההולכים לאיבוד ומחפשים את דרכם. אך דווקא בקשתו של דוד המלך היא המושכת את תשומת לבו של ר' נחמן "בקש עבדך כי מצוותיך לא שכחתי".  בקש אותי, קרא לי, כל עוד אני מכיר את קולך "כי מצוותיך לא שכחתי" – כל עוד אני מכיר עדיין את קול הקריאה של התורה והמצוות.

אכן יפה! אך מבט מעמיק נוסף מנסה לדלות מן הדברים – אז בעצם התורה רוצה להגיד לנו? מהי העצה וההדרכה שלה? וכאן לא פשוט למצוא תשובה, שכן הפעיל בסיפור הוא דווקא ה', אליו פונה המשורר ומבקש "בקש עבדך", ואם כן לכאורה אין הדבר תלוי באדם כלל, האדם יכול להיות נתון במדרון השכחה והאבדון וה' הוא שיחליט אם למהר לבקשו או לא.  מה אם כן נדרש מן האדם? מה אנו למדים מהתורה הזו? או שמא הינה כולה עצה לה', לאמור: אם לא תבקשני עתה אחר כך יהיה מאוחר מדי.  האם ה' צריך עצות שכאלה?

ואם תאמר שהעצה של התורה היא להתעורר אל ה' כמה שיותר מהר, נאמר אנו, ודאי ודאי! אך ממה נפשך, אם כבר התעורר האדם ומכריז הוא "כי מצוותיך לא שכחתי", מה עוד יש לנו לבקש והרי כבר ער הוא וזוכר את התורה ואת המצוות, ואף זוכר לפנות אל ה'?! ואם עוד לא התעורר האדם וכבר שכח את קולו של הרועה ואת התורה ואת המצוות, הרי לא יעזרו קריאותיו של הרועה.

מוכרחים אם כן לומר את התשובה הפשוטה כל כך, אך המהפכנית: לא מספיק שאדם זוכר את התורה ואת המצוות "כי מצוותיך לא שכחתי", נכון! יפה מאד! אך לא די בזה!! צריך את קריאת ה'!!! כל עוד אדם חי בעולמו הדתי המושלם, ויודע הוא אותו על פרטיו, דקדוקיו, רזיו וסודותיו, עדיין חסר הוא את העיקר – את קריאת ה' אליו. את זה מבקש דוד המלך, לשמוע את קול קריאת הרועה. הוא מכיר את קולו של הרועה אך לא די בכך, הוא רוצה גם לשמוע קריאה זו 'שה' יקרא לי, שארגיש איך הוא פונה אלי, רוצה אותי, ומבקש אותי שתהיה הפניה מצידו ולא רק מצידי, שארגיש איך הוא פורץ את סגור עולמי ומוסיף בהם מימד חדש, מוסיף בהם את ה' כחלק פעיל מחיי'.

כל עוד תמונת עולמו של היהודי שלמה, לא חסרה לו הקריאה הזו, יכול הוא לדעת הכל ואפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו יוצג בתמונת עולמו ובהשקפת חייו במקום של כבוד, אליו יתפלל, אליו ילמד, את דרכיו ידע, את מצוותיו ישמור, וקול ה' לא יחסר לו. ואולי דווקא כל ידיעותיו באלוקות הן המסתירות את החיסרון הזה, אבל לא כן דוד המלך – אמנם את "מצוותיך לא שכחתי", אך עדיין חסרה לי הקריאה שלך, הקול שלך, הפניה שלך – "בקש עבדך". וייתכן שרק במצב של אלי אבדון, שם ייזכר האדם בחסרונה של קריאה זו, כיוון ששם היא נדרשת ורק היא תוכל לעזור.

כמו תמיד מצליח ר' נחמן להראות לנו איך המצבים הנמוכים צופנים בחובם דרגות גבוהות, נראה שר' נחמן מצא את 'החתיכה האחרונה החסרה' בפאזל של היהדות (כפי שכבר הטעמנו בעבר) – את הקב"ה בעצמו.  הבה נכניס אותו לתמונה 'כל הצדיקים הגיעו עד כאן' והחווה בידו ר' נחמן עד ראשו 'ואני רק עוד קצת' והחווה ר' נחמן בידו 'עוד קצת' מעל לראשו. חתיכה קטנה חסרה אך גבוהה, תמירה ועליונה. לכן שלח אותנו ר' נחמן אל היערות, לצעוק אל ה' ולדבר אליו.  מדוע כל כך התנגדו לעצה זו? מדוע חשבו את הברסלברים כמשוגעים כשהיו צועקים ביערות? מדוע גם אנו כל כך קשה עלינו העצה הזו של ההתבודדות: כיוון שהיא שולחת אותנו אל סיפור לא גמור, בלי סוף, לך, צא אל היער ומה תאמר? איננו יודעים לומר לך, אתה תמצא!  ר' נחמן קורא לנו לקחת את הסיכון הדתי, לפנות מקום בתמונה השלמה שאנו אוהבים לצייר סביבנו, לפתוח פתח לשמוע את קול קריאת ה' אלינו, להכניס אותו כגורם פעיל בחיינו. לטענתו, זו כל התורה כולה, זו התורה בעצמה "והתורה היא ה' יתברך בעצמו שהוא קורא אותם ומבקשם שיחזרו אליו".  כמה קל לשכוח את ה' דווקא בתוך התורה.

יש השגחה כללית ויש השגחה פרטית. ההשגחה הכללית היא המכוונת אל הכלל: השמש הזורחת, הצמחים הצומחים, חוקי הטבע ועוד ועוד. גם התורה הגלויה היא בהשגחה כללית אל כלל ישראל, אך ר' נחמן רוצה שנתוודע להשגחה הפרטית, איך ה' יורד ממרומיו לבקש אותך יהודי, אותך בעצמך, כמו רועה ההולך לחפש שה אובד אחד קטן.  זאת התורה, התורה של ה' יתברך בעצמו .

מי שרוצה להתחיל להרגיש השגחה פרטית ולהבין את השפה שבה ה' מדבר אליו, ממש אליו, באופן פרטי, לשמוע את קול ה' ולהכיר אותו, צריך להתחיל לדבר בשפה זו בעצמו. זו אינה שפה רגילה, כללית, כפי שהכל מדברים, רק אתה בעצמך יודע ידיעה פנימית ועמוקה איך מדברים אתך. רק מי שחושף את נהמות לבו, את אנחותיו, את צעקותיו הפנימיות, עובר דרך עלגות השפה, מיעוט המלים, אך הפנימית כל כך ונוגעת כל כך, רק הוא יוכל גם לשמוע את קול ה' עונה כנגדו בחזרה. התפילה היא כלי לשמוע את קול ה' וזו עצתו של ר' נחמן בתורה שלנו: קרא אליו "בקש עבדך", ויצרת כלי לשמוע את קולו.

התפקיד של האדם איננו 'להמציא' את ה', אלא למצוא אותו, וממילא לחפש אותו, ועל כן לקרוא לו.  מכאן והלאה זה 'תפקידו' של ה' יתברך בעצמו. אך אנו בעבור הוודאות שלנו ובעבור שלמות התמונה ורהיטות המלים והשפה, רוצים לשמור על הספינה שלנו יציבה, שלא תתנדנד ועונים במקומו של ה', על מנת להשלים את התמונה. ר' נחמן לא מפחד לומר: הלכתי לאיבוד, אני מחפש את ה' יתברך בעצמו ועדיין לא מצאתי. אך אני עדיין זוכר את קולו ויודע את מצוותיו ומבקש אני ממנו: אתה בעצמך קרא לי, אותך עצמך אני רוצה, זאת התורה של ה' יתברך בעצמו. ר' נחמן לא מפחד לנדנד את הספינה, הוא יודע שמה שנגלה שם אין יקר ממנו, ושרק הוא יעזור לנו במצבים קשים אלי אבדון. הכר את קולו של ה' וקרא אליו – זה תפקידו של האדם.

מי שמוכן לנדנד את ספינתו תמונת עולמו משתנה, לא קבועה, אך חיה, ה' חי וקיים בעולמו, פעיל ונוכח.  וודאות מסוג אחר ממלאת את הלב בסוג כזה של חיים – לא הוודאות היציבה והבוטחת, הקבועה בדעתה, אלא זו שנוצרת מתוך המפגש עם הקריאה מבחוץ, דווקא בהיותו בלתי צפוי ובלתי קבוע, דווקא משם הוא שוקק חיים. הוודאות השלמה מראש והיציבה טובה היא למקומות מסוימים, בנויה היא לתלפיות, מעלה על גבי מעלה, עד שהצליחה לגעת כביכול באלוקות בעצמה, וכיוון שכך טובה היא למקומות המעולים, השלמים והיציבים: בתוך בית המדרש, בתוך בית הכנסת, ברגעים שבהם האדם טוב ושלו ועושה הטוב ומקיים את המצוות. אך מה יעשה האדם שהלך לאיבוד? זה שטעה בדרך? זה שנפל? שחטא? שם לא יוכל הוא לסמוך עוד על עצמו שיעלה במעלות הוודאות עד הקומה העליונה, כפי שהיה רגיל בימי שלוותו.  עתה זקוק הוא לתורה אחרת, תורה פרטית, ה' יתברך בעצמו. רק הוא יוכל להצילו במקומו.  עתה כשברור שלא "כוחי ועוצם ידי" יעזרו, נפתח בו פתח לקבל עזרה מלמעלה, כל עוד הוא זוכר שיש ממי לבקש.

זה תפקידו של האדם, לזכור שיש ממי לבקש, אולי כל התורה כולה איננה אלא כדי שיזכור האדם את זה: "הציבי לך ציונים" בגלות כדי לזכור לקרוא לה'. הסכנה הגדולה המתוארת בתורה שלנו היא שה' יקרא לאדם אך הוא לא ישמע, שיהיה מרוב טעויותיו ותעיותיו סמוך למקומו הראשון עד שבקלות יוכל לשוב למקומו, אך לא ישמע הוא את קול קריאתו של ה'.  אדם יכול ליפול כל כך לתוך חטאיו ותאוותיו, עד שכבר בעצמו נמאס לו מהם, כבר הוא יודע בתוכו שלא ימצא בהם כלום. לכאורה סמוך הוא למקום התחלתו ובקלות יוכל לצאת ממקומו ולשוב תשובת המשקל. אך אם אין לו את אותם 'ציונים' לזכור שבסופו של דבר ה' רוצה אותי ומבקש אותי, לא יקרא אליו ואם לא יקרא אליו גם לא ישמע את קולו.

ר' נחמן יורד אחרינו מטה מטה, ייאוש אחר ייאוש, עד כמה ירדנו, כמה התייאשנו מסביבתנו, ומעצמנו.  שם אומר לנו ר' נחמן את ה'אין ייאוש' האחרון שעוד נותר לנו: 'אל תתייאש מלבקש מה' שלא יתייאש ממך'.  'אני מעצמי כבר התייאשתי, אבל אתה ה' אל תתייאש ממני ותמשיך לבקש אותי'.  זה חבל ההצלה האחרון שמושיט ר' נחמן לנופל.  בקצה האחד – האדם ובקצה השני של החבל – ה' יתברך בעצמו.

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:  http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)