תענית | דף ח | דבר הסמוי מן העין
בסוגייתנו מובאת ברייתא המתארת את התקווה וההתרגשות שבליבו של עובד האדמה כשהוא נכנס למדוד את התבואה שבגורן:
"תנו רבנן, הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה... לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין".
כאשר עובד האדמה מגלה כמה ברכה ראה בעמל כפיו – ויבול זה הוא מרכיב משמעותי מאוד בפרנסתו למשך השנה הקרובה – הוא מתפלל לריבונו של עולם מתוך תקווה והתרגשות שישלח ברכה במעשה ידיו. אולם אם הברכה נמצאת דווקא במה שבסתר, במה שאינו מדוד, מדוע עובד האדמה מודד את תבואתו?!
רבי יוסף קארו (כסף משנה ברכות י, כב) כותב שלדעת הרמב"ן ברכה זו שייכת דווקא כשאדם הולך להפריש תרומות ומעשרות, שעליהן הבטיח הקדוש ברוך הוא בברכתו "הביאו את המעשר... והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). כשאדם מברך ברכה זו הוא מכריז בכך שהבטחתו של הקדוש ברוך הוא קיימת, ואין זו ברכה לבטלה. על פי הסבר זה הברייתא מתייחסת להבטחה שניתנה למי שאומד את תבואתו לצורך הפרשת תרומות ומעשרות – בתבואתו תשרה ברכה, והוא יתעשר, כפי שאומרת הגמרא להלן (דף ט ע"א) וכפי שאומרים בעלי התוספות (ד"ה עשר) בשם המדרש, שמי שאינו מעשר – נפסד.
בספרי אנו למדים שיש להפריש מעשר גם מהממון, ולא רק מתבואת השדה – מעשר כספים. בעניין החיוב שבמעשר כספים נחלקו הפוסקים, אך מקובל שהוא חלק ממצוות הצדקה, כפי שכתב השולחן ערוך (יורה דעה רמז, ב): "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)