דילוג לתוכן העיקרי

תענית | דף י | היה מתענה על הצרה ועברה

מוקדש לעילוי נשמתו של אליהו דוד קיי הי"ד
11.08.2014

הגמרא בדף י ע"ב מביאה ברייתא העוסקת באדם שקיבל על עצמו להתענות בשל צרה מסוימת, אך במהלך התענית בטלה הצרה שהתענה עליה:

"מי שהיה מתענה על הצרה ועברה, על החולה ונתרפא, הרי זה מתענה ומשלים".

מברייתא זו עולה שעל אף שהצרה חלפה, האדם שהחל להתענות חייב להמשיך בתעניתו (אפשר גם שאם קיבל על עצמו מספר תעניות – עליו להתענות גם את התעניות הנוספות, שבהן עדיין לא החל כלל, ואכמ"ל). אולם מן המשנה בהמשך המסכת (יט ע"א) נראה אחרת:

"היו מתענין וירדו להם גשמים, קודם הנץ החמה – לא ישלימו, לאחר הנץ החמה – ישלימו. רבי אליעזר אומר: קודם חצות – לא ישלימו, לאחר חצות – ישלימו. מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות. אמר להם רבי טרפון: צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב. ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול".

ממשנה זו נראה שאם הצרה התבטלה לאחר שהחלו להתענות, יש להפסיק את התענית לאלתר ואף לקבוע יום טוב ולהודות על הישועה.

הראשונים העלו תירוצים שונים לסתירה בין שתי הסוגיות: יש שפירשו הברייתא שבסוגייתנו עוסקת באדם שנושע מצרתו לאחר חצות, שלגביו מודה המשנה בדף י"ט שעליו להשלים את תעניתו, ויש שהבחינו בין תענית על צרה, כגון תענית על חולה, שבה גם כשנראה שמצבו של החולה הוטב – עדיין יש להמשיך להתפלל עליו שלא יחזור לחוליו, ובין תענית גשמים, שכיוון שירדו גשמים די הצורך – שוב אין בה תועלת.

אנו נתמקד בהסברו של הרמב"ם (הלכות תעניות א, טו-טז), שהבחין בין תענית ציבור לתענית יחיד: יחיד חייב להמשיך להתענות גם לאחר שסיבת התענית חלפה, ואילו ציבור שהצרה שהתענו עליה חלפה, פוסקים מלהתענות ועושים יום טוב.

הראשונים והאחרונים העלו כמה הסברים להבחנתו של הרמב"ם בין תענית ציבור לתענית יחיד. היו שהסבירו זאת לאור החשש מ'טירחא דציבורא' או על פי העיקרון "לב בית דין מתנה עליהן" (שבית הדין מתנה מראש שאם תתבטל הצרה תתבטל גם התענית, כפי שהוא עושה ביחס לקורבנות הציבור, שלגביהם הוא מתנה שאם לא יהיה בהם צורך מסיבה כלשהי – תפקע קדושתם).

הרא"ש הציע הסבר נוסף: על הציבור מוטלת חובה לעשות יום טוב כדי להודות על ישועתם, וחובה זו (שאינה מוטלת על היחיד) גוברת על החובה להתענות ומבטלת את התענית.

הסבר שונה מופיע בחידושיו של ר' חיים סולובייצ'יק בנו של הגרי"ז (נכדו של ר' חיים מבריסק המפורסם), שנדפסו לאחר מותו בכתב העת 'ישורון' (כרך יח – תשס"ז):

"נראה דחלוק תענית יחיד מתענית ציבור... דתעניתו של היחיד חלה עליו מחמת קבלתו, וצריך לקיים קבלתו אפילו עברה הצרה, אבל תענית של הציבור אינה חלה מחמת קבלה אלא משום מצות עשה להתענות על הצרה ומשום גזירת בית דין שגוזרין התענית, ואם עברה הצרה בטלה הגזירה וממילא לא ישלימו".

הסבר זה מבוסס על הבחנה עקרונית בין תענית היחיד לתענית הציבור: תענית היחיד, המבוססת על קבלת התענית, דומה בכך לנדר – כפי שאדם יכול להתחייב בשעת צרה לתת מממונו להקדש או לצדקה וכדומה, כך הוא יכול להתחייב לשבת בתענית ולמעט מחלבו ודמו, שייחשבו כאילו העלה אותם לקורבן. לעומת זאת, תענית הציבור היא חלק מן המצווה לזעוק אל ה' ולשוב בתשובה בשעת צרה (כפי שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות).

תענית היחיד, שיסודה בקבלת התענית, אינה בטלה לאחר שחלפה הצרה, שהרי סוף סוף האדם קיבל על עצמו להתענות, ואילו תענית הציבור מבוססת על הצרה עצמה ולא על קבלת התענית על ידי הציבור, ולכן היא בטלה כשהצרה חלפה.

אפשר שזה גם יסוד דבריו של הרא"ש לגבי הפיכת תענית הציבור ליום טוב כשהצרה חולפת: יסודה של תענית הציבור אינו עצם החובה להתענות, אלא החובה להתבונן במאורעות בעין אמונית ולהבין את המסר שמבקש הקב"ה להעביר דרכם. כאשר הצרה חלפה – אותו יסוד שחִייב את הציבור להתענות קודם לכן הוא זה שמחייב אותם עתה לעשות יום טוב ולהודות על ישועתם.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)