תענית דף כא – אילפא ורבי יוחנן

  • הרב אברהם סתיו
בסוגייתנו (כא.) מובא אחד הסיפורים היותר נוגעים-ללב שקיימים בש"ס:
אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא.
הסיפור פותח בהצגה של רבי יוחנן ואילפא כשני תלמידים-חברים שעושים הכל יחד: לומדים יחד, נדחקים יחד, הולכים לעשות עסקה יחד, ואף יושבים יחד לאכול לחם תחת הקיר הרעוע. אך בנקודה הזו נפרדות דרכיהם, ויש תחושה קשה של פער עמוק בין העולמות של שני האמוראים, ואנו ננסה להתחקות אחריה.
נראה שהרגע המכריע בסיפור הוא הרגע שבו רבי יוחנן שומע את מלאכי השרת ואילפא אינו שומע אותם. מדוע הוא אינו שומע? אפשר לחשוב על אפשרויות מספר, אך דומני שהוא אינו שומע אותם פשוט מפני שזה לא מעניין אותו. אילפא, בניגוד לרבי יוחנן, לא מתעסק בשאלה "למי קיימא שעתא", והכרעותיו אינן מושפעות ממנה.
אילפא גם לא שומע את קולו של המלאך הראשון, שמבקש להפיל את הכותל. אין אצלו סתירה בין חיי המסחר ללימוד התורה, כפי שכותב רש"י (ד"ה דשאיל): "אף על גב דעבדי עיסקא - גריסנא אנא טפי מיניה".
בהמשך הסיפור, שואל הציבור (המייצג את רבי יוחנן) את אילפא: "אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר?". הנחת המוצא של השאלה היא שהמדד להצלחה הוא האם האדם "מולך" או "לא מולך". אמנם אילפא עצמו לא עוסק כלל בשאלת המלוכה, ומתמקד רק בשאלה האם הוא גרס או לא גרס, וחשוב לו להדגיש שהוא גרס גם אם אינו מולך.
מהי משמעותם של הבדלים אלו? נראה שרבי יוחנן מעניק משקל משמעותי לסביבה, לעולם החיצוני. הוא מקשיב למלאכי השרת, מנסה לתפוס שעות מוצלחות, חושש מחיים שבהם הוא מתוייג כ"סוחר" (שלדעתו לא יכול להכיל את התורה, עירובין נה.), וחותר להגיע למלוכה. לעומת זאת, אילפא מתעלם מן הסביבה ומתמקד רק בשאלה מה נכון מבחינתו לעשות, וכיצד הוא ילמד טוב יותר.
אפשר לראות הבדל זה בשתי נקודות נוספות. נקודה אחת היא תחומי הלימוד: רבי יוחנן לומד כנראה גם את דברי הברייתות והאמוראים, אך אילפא לומד רק את המשניות, את שורשי הדינים, ולא רואה צורך בכל החומר הנוסף. התורה של אילפא בנויה על היכולת האישית שלו להסיק מסקנות מן המשנה, ולא על ציטוטים מפוסקים מאוחרים יותר.
נקודה נוספת היא צורת המוות שממנה חושש כל אחד מן האמוראים. רבי יוחנן חושש מכותל רעוע שייפול עליו. כלומר, הוא חושש מן העולם החיצוני שיתמוטט סביבו. בניגוד לו, אילפא חושש רק מן האפשרות שהוא עצמו ייפול מן הספינה, שעולמו הפנימי לא יהיה יציב דיו.
אי אפשר שלא לחתום עיון זה בדבריו של הספרן המייסד של ספריית הרמב"ם, הרב ראובן מרגליות, בהקדמה לספרו 'מרגליות הים', שכתב את הדברים על אילפא אך התכוון בבירור גם לו עצמו:
ואם לא הרשתו עתו לאילפא להרביץ תורה בקביעות עם חברים מקשיבים ותלמידים הגונים, הנה בחר באמצעי אחר שתהיה תורתו חיי עולם בכתבו עלי ספר דברי תורתו שהעלה בעתותיו שקבע לתורה. אם היום היה למלאכה במסחר או במשרד הנה לילותיו הקדיש למשמר והַקָּנֶה לו לחבר לרשום בפנקסיו מאשר העלה בלמודיו.
ועלתה לו לאילפא שהגו חכמי ישראל בספריו, ראה מנחות ע' ע"א כתוב אפנקסיה דאילפא כו'...
אמנם לא מלך, אבל אילפא אינו חפץ כלל למלוך, געגועי אילפא הן ללמוד וללמד לעשות אזנים לתורה לשאוב ממקורות ראשונים ולהשקות צמאים לדבר ה' בשיחות חברים ובפרסום דברי תורה שכתב בפנקסיו.