דילוג לתוכן העיקרי

תענית | דף כא | אילפא ורבי יוחנן

בסוגייתנו מובא אחד הסיפורים הנוגעים ללב ביותר שקיימים בש"ס:

"אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא. דחיקא להו מילתא טובא. אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין 'אפס כי לא יהיה בך אביון'. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא – מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר? אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין – נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא".

הסיפור פותח בהצגה של רבי יוחנן ואילפא כשני תלמידים-חברים העושים הכול יחד: לומדים יחד, נדחקים יחד, הולכים לעשות עסקים יחד, ואף יושבים יחד לאכול לחם תחת הקיר הרעוע. אך בנקודה הזו נפרדות דרכיהם, ויש תחושה קשה של פער עמוק בין העולמות של שני האמוראים, ואנו ננסה להתחקות אחריה.

נראה שהרגע המכריע בסיפור הוא הרגע שבו רבי יוחנן שומע את מלאכי השרת ואילפא אינו שומע אותם. מדוע הוא אינו שומע? אפשר לחשוב על אפשרויות שונות, אך דומני שהוא אינו שומע אותם פשוט מפני שאין זה מעניין אותו. אילפא, בניגוד לרבי יוחנן, אינו מתעסק בשאלה "למי קיימא שעתא", והכרעותיו אינן מושפעות ממנה.

אילפא גם אינו שומע את קולו של המלאך הראשון, המבקש להפיל את הכותל. אין אצלו סתירה בין חיי המסחר ללימוד התורה, כפי שכותב רש"י (ד"ה דשאיל): "אף על גב דעבדי עיסקא – גריסנא אנא טפי מיניה".

בהמשך הסיפור שואל הציבור (המייצג את רבי יוחנן) את אילפא: "אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר?". הנחת המוצא של השאלה היא שהמדד להצלחה הוא אם האדם "מולך" או "לא מולך". אמנם, אילפא עצמו אינו עוסק כלל בשאלת המלוכה, ומתמקד רק בשאלה אם הוא גרס או לא גרס, וחשוב לו להדגיש שהוא גרס גם אם אינו מולך.

מהי משמעותם של הבדלים אלו? נראה שרבי יוחנן מעניק משקל משמעותי לסביבה, לעולם החיצוני. הוא מקשיב למלאכי השרת, מנסה לתפוס שעות מוצלחות, חושש מחיים שבהם הוא מתוייג כ"סוחר" (שלדעתו אינו יכול להכיל את התורה, ראו עירובין נה ע"א) וחותר להגיע למלוכה. לעומת זאת, אילפא מתעלם מן הסביבה ומתמקד רק בשאלה מה נכון מבחינתו לעשות, וכיצד הוא ילמד טוב יותר.

אפשר לראות הבדל זה בשתי נקודות נוספות. נקודה אחת היא תחומי הלימוד: רבי יוחנן לומד כנראה גם את דברי הברייתות והאמוראים, אך אילפא לומד רק את המשניות, את שורשי הדינים, ואינו רואה צורך בכל החומר הנוסף. תורתו של אילפא בנויה על היכולת האישית שלו להסיק מסקנות מן המשנה, ולא על ציטוטים מפוסקים מאוחרים יותר.

נקודה נוספת היא צורת המוות שממנה חושש כל אחד מן האמוראים. רבי יוחנן חושש מכותל רעוע שייפול עליו, כלומר מן העולם החיצוני שיתמוטט סביבו. בניגוד לו, אילפא חושש רק מן האפשרות שהוא עצמו ייפול מן הספינה, שעולמו הפנימי לא יהיה יציב דיו.

אי אפשר שלא לחתום עיון זה בדבריו של הספרן המייסד של ספריית הרמב"ם, הרב ראובן מרגליות (בהקדמה לספרו 'מרגליות הים'), שכתב את הדברים על אילפא אך התכוון בבירור גם לו עצמו:

"ואם לא הרשתו עתו לאילפא להרביץ תורה בקביעות עם חברים מקשיבים ותלמידים הגונים, הנה בחר באמצעי אחר שתהיה תורתו חיי עולם בכתבו עלי ספר דברי תורתו שהעלה בעתותיו שקבע לתורה. אם היום היה למלאכה במסחר או במשרד, הנה לילותיו הקדיש למשמר והַקָּנֶה לו לחבר לרשום בפנקסיו מאשר העלה בלמודיו.    
ועלתה לו לאילפא שהגו חכמי ישראל בספריו, ראה מנחות ע' ע"א כתוב אפנקסיה דאילפא כו'... 
אמנם לא מלך, אבל אילפא אינו חפץ כלל למלוך. געגועי אילפא הן ללמוד וללמד, לעשות אזנים לתורה, לשאוב ממקורות ראשונים ולהשקות צמאים לדבר ה' בשיחות חברים ובפרסום דברי תורה שכתב בפנקסיו".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)