תענית דף כג

  • הרב ירון בן צבי
תענית דף כג –  גניבת דעת
בסוגייתנו מסופר על אבא חלקיה נכדו של חוני שהיו באים אליו חכמים בכדי לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים. מסופר שהוא התנהג בדרך שגרמה לחכמים לתהות על מעשיו, וביקשו ממנו שיסביר להם את פשר התנהגותו; אחד מהדברים שהם רצו שיסביר להם הוא מדוע לא הזמין אותם לשבת ולאכול איתו כשהתיישב לאכול בביתו:
מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו? - משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם.
תשובתו היא שלא היה לו די לחם בכדי לחלוק אותו עם אותם חכמים ולא רצה שיחזיקו לו טובה על משהו שהוא לא באמת התכוון לעשות. כלומר, אבא חלקיה  לא רצה לעשות דבר מה שהוא למעשה רמאות; באופן זה אנו למדים גם במסכת חולין (דך צד ע"א) שאסור לאדם להפציר בחברו לאכול אצלו כשהוא יודע שאותו חבר לא יסעד אצלו:
תניא, היה ר' מאיר אומר: אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנווני אלא אם כן הודיעו, ולא יאמר לו 'סוך שמן' מפך ריקן. ואם בשביל כבודו – מותר
 רש"י שם (ד"ה יסרהב) מסביר שהסיבה היא משום 'גניבת דעת'.
המקור לאיסור 'גניבת דעת' הוא מהפסוק בתורה "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא), רבי יום טוב אשבילי וראשונים נוספים אומרים שמפסוק זה לא למדים רק על גניבה של ממון אלא גם על גניבה בכלל – ניתן לראות שגם בכתובים ישנה התייחסות של גניבה למעשה של 'גניבת דעת':
וַיַּ֨עַשׂ אַבְשָׁל֜וֹם כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־יָבֹ֥אוּ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיְגַנֵּב֙ אַבְשָׁל֔וֹם אֶת־לֵ֖ב אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵֽל (שמואל ב פרק טו פסוק ו).
מן הפסוק נראה שאבשלום עשה את עצמו כאילו הוא דואג לטובתם, ולמעשה כוונתו הייתה לדאוג רק לעצמו.
דעת חלק מהראשונים היא שאיסור אונאת דברים כולל אף את איסור גניבת הדעת. אולם, לדעת הרמב"ם אלו שני איסורים נפרדים. באונאת דברים עוסק הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מכירה, ובפרק י"ח הוא עוסק בגניבת דעת, בהלכה א' בפרק הוא מבהיר:
 אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה. היה יודע שיש בממכרו מום - יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור.
נראה שהרמב"ם מבין שהונאת דברים היא דווקא כאשר אדם מתבייש – נפגע, אולם אם אין הוא יודע שרימו אותו למעשה  אין כאן הונאת דברים אלא גניבת דעת., להבנתי, יתכן לומר שהדגש של גניבת דעת הוא עצם הפגיעה באמת, בניגוד לאונאת דברים הקשור בידיעה ובבושה.