תענית דף כה

  • הרב אביהוד שורץ
תענית דף כה - סיפורי הצדיקים
בדברי הסיכום לפרק השלישי שבו אנו עוסקים, כותב הרב עדין שטיינזלץ:
"פרק זה נקרא בפי הראשונים "פירקא דחסידי" (ראה תוספות בכורות מד ע"א, רמב"ן בבא בתרא כא ע"ב ועוד) משום שאף על פי שיש בו כמה וכמה ענייני הלכה, הרי רובו הוא סיפורים על תפילת הצדיקים בעיתות צרה וכיצד נענתה תפילתם. בצד זה משמש הוא להוראת דרך, הן בהוכחה שהקב"ה שומע תפילתם של הראויים לכך ונענה לכל משאלותיהם והן בהגדרה הרחבה יותר של מהות ה"צדיק". שכן מוסבר כאן שבעניין זה אין לראות לעיניים, וכי פעמים אין אנו יודעים להבחין מי הוא הצדיק באמת. ועוד, שכל אדם העושה למעלה מדרכו והרגלו, גם אם איננו נחשב בעיני הרבים לאיש המעלה, ראוי הוא שיתפלל ויענה".
רבות ניתן לדון במעשי החסידים והצדיקים, אך אבקש לייחד את עיוננו להערתו של הרב שטיינזלץ שלפיה למדנו בפירקנו, שלעיתים לא קל להבחין "מי הוא הצדיק באמת". הגמרא מבחינה פעם אחר פעם בין חכמים מטיפוסים שונים וממקומות שונים - חלקם נענו בתפילתם, וחלקם לא נענו בתפילתם.
מיהו, אם כן, "הצדיק האולטמיטיבי"? בעניין זה נחלקו, כידוע, ראשונים ואחרונים. אדמו"ר הזקן מחב"ד ראה בצדיק טיפוס אידאלי, הפרוש לחלוטין מן היצר הרע. כך כתב בספר התניא (פרק י'):
"וביאור העניין כי הנה הצדיק הגמור שנהפך הרע שלו לטוב ולכן נקרא "צדיק וטוב לו" הוא על ידי הסרת הבגדין הצואים לגמרי מהרע, דהיינו למאוס מאוד בתענוגי עולם הזה להתענג בהם בתענוגות בני אדם ... וכל מה שהוא מהסיטרא אחרא הצדיק הגמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה".
כמובן, מדריגה זו של מאיסת היצר הרע היא מדריגה נשגבת ביותר, וספק רב מי הוא המסוגל להגיע למדריגה זו. אפשר, שדווקא משום כך מייחד אדמו"ר הזקן את חיבורו דווקא למדריגת ה"בינוני", הנתון במלחמת-יצר תמידית, ולא לצדיק.
הרמב"ם (בהקדמתו למסכת אבות, פרק ו') נדרש אף הוא לשאלה זו, ואכן קבע בפירוש:
"וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן - יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם - יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים".
הרמב"ם סבור שהטיפוס האידאלי הוא דווקא זה שמתמודד ונלחם, ולא זה שפרוש לחלוטין מן היצר הרע. זו כאמור לעיל, מדריגת הבינוני שעליה דיבר אדמו"ר הזקן.
בעיצומם של סיפורי הצדיקים והחסידים בפרקנו, מצאנו בגמרא בדף כ"ה ע"א:
"דרש רבי חייא בר לולייני: מאי דכתיב (תהלים צב, יג) "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה", אם נאמר תמר למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז למה נאמר תמר? אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז הייתי אומר: מה תמר אין גזעו מחליף - אף צדיק חס וחלילה אין גזעו מחליף, לכך נאמר ארז, אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות - אף צדיק חס וחלילה אין עושה פירות, לכך נאמר תמר ונאמר ארז". 
דברי אגדה אלה אינם קשורים ישירות לסוגיה, אך נראה שחז"ל הרגישו צורך לעסוק בדמותו של הצדיק אגב כלל סיפורי הצדיקים שהפרק עוסק בהם. ומה למדנו מדברים אלה? ברכת הצדיק שעושה פירות מובנת, וכבר למדנו לעיל בדף ה' על ברכתו של האילן, שיהיו פירותיו כמותו. אך מה פשרה של ברכת "גזעו מחליף"? הרשב"ם במסכת בבא בתרא (דף פ', בפירושו השני) הציע:
"אף צדיק אין גזעו מחליף - ... שאם יפול לא יקום; לכך נאמר "ארז" - כדכתיב כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז)".
לדעת הרשב"ם, הצדיק איננו זה הפרוש מן היצר הרע שלעולם אינו נופל. אדרבה, הצדיק הוא זה שנופל, אך מסוגל גם לקום ולהתרומם.
צדיקות שאין בה יצר הרע ואין בה מלחמה - רחוקה מאיתנו. אך צדיקות שיש בה התמודדות ורצון להתקדמות ולהתעלות, זו צדיקות שלעניות דעתי כל אחד מאיתנו נדרש לשאוף אליה, ואף עשוי להזדהות עמה!