תענית דף כו

  • הרב אביהוד שורץ
תענית דף כו - נשיאת כפיים בתפילה
סוגיית הגמרא הראשונה בפרק הרביעי עוסקת בנשיאת כפיים בתעניות. מדברי הגמרא עולה, שמעיקר הדין ראוי לשאת כפיים בכלל תפילות היום: שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. עם זאת, חז"ל תיקנו שלא לשאת כפיים בתפילת מנחה, מחשש לשכרות, והגמרא מתלבטת ביחס לנשיאת כפיים בנעילה. הראשונים כאן (ראה ברש"י, בתוספות וברמב"ן, וברמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפיים, י"ד א'-ב') קיבלו, באופן כללי, את הכרעת הגמרא, שנושאים כפים בנעילה, אך לא במנחה, והוסיפו, על פי מסקנת הגמרא, שכאשר מתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה נושאים כפיים, משום שדינה כנעילה.
כאמור, עיקר הדין בסוגייתינו הוא שנושאים כפיים בכל תפילות היום. לכאורה, המסקנה העולה מכך היא שנשיאת כפיים מהווה חלק בלתי נפרד מן התפילה. אמנם, בתפילת ערבית אין נושאים כפיים, כנראה משום שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות, ואין בה חזרת הש"ץ. אך בכל תפילה אחרת נושאים כפיים. הירושלמי כאן מדגיש את הקשר המהותי שבין נשיאת כפיים ובין התפילה, וכך נאמר שם:
"ולא מצאנו נשיאת כפים בלא תפילה".
מה פשר הזיקה שבין נשיאת כפיים ובין התפילה? מהמשך הדיון בירושלמי ניתן להבין שהעניין עשוי להתפרש בשתי דרכים:
"מניין לנשיאות כפים? 'כה תברכו את בני ישראל' (במדבר ו, כג) עד כאן בשחרית. במוסף - 'וישא אהרן את ידיו אל העם' (ויקרא ט, כב); המקרא הזה מסורס הוא והלא לא צריך לומר אלא 'וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים' ואחר כך וישא אהרן את ידיו וגו'? אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא את כפיו ומברך את העם"
הירושלמי מציין שני מקורות לנשיאת כפיים. בבירור הדברים נראה, שאכן ישנן שתי הלכות השונות במאפייניהן: נשיאת כפיים בשחרית ונשיאת כפיים במוסף. נשיאת הכפיים בשחרית היא מדין ברכה גרידא. חכמים קבעו, שהמקום המתאים לברכה זו הוא בחזרת הש"ץ, אגב התפילה הציבורית. נשיאת כפיים בתפילת מוסף קשורה לעבודת המקדש. המקרא המצוטט מפרשת שמיני מלמד כי יחד עם הקרבת הקורבנות נשא אהרן הכהן את כפיו וברך את ישראל, וכאמור, הברכה היא חלק מן העבודה.
בעל קרן אורה (סוטה דף ל"ז) מתחבט בשאלה עקרונית:
"והיה נראה קצת, דחיוב מצווה זו בגבולין לאו דבר תורה הוא, דכתיב 'ושמו את שמי'(במדבר ו, כז) - שמי המיוחד לי, והיינו בבית הבחירה דווקא, אבל לא בגבולין. אבל מסתפינא לומר כן, ומדברי הרמב"ם ז"ל וודאי לא נראה כן, דכתב סתמא דמצוות עשה לברך את ישראל בכל היום".
נראה, שספק זה מבוסס על שתי ההלכות שהזכרנו: ישנה ברכה המהווה חלק מן התפילה, וממילא נוהגת בכל מקום באשר הוא; וישנה ברכה שקשורה במהותה לעבודה, והיא, על פי הצעת הקרן אורה, נוהגת מדאורייתא רק במקדש.
כידוע, הכהנים נוהגים לעלות לדוכן בברכת "רצה" - ברכת העבודה, וכהן שלא עקר רגליו לעלייה לדוכן בשלב זה, שוב לא יעלה. חיבור ברכת כהנים לברכת העבודה מלמדת על הקשר בין השתיים. הריטב"א בסוגייתינו ציטט דעה שהקצינה את הדברים אף יותר:
"ומפני שאין ברכת כהנים במנחה של יום הכפורים כמו שאמרנו, נהגו בקצת המקומות [שאין אומרים] בברכת עבודה של תפלת המנחה רצה ה' אלהינו אלא אישי ישראל ותפלתם ובנעילה שיש שם ברכת כהנים אומרים רצה, ודעתם לומר שאין אומרים רצה אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים ולפיכך אין אומרים אף בשאר הימים רצה במנחה.
ויש נוהגים בהיפך..."
המנהג שמצטט הריטב"א קובע, שברכת רצה אינה אלא מבוא לברכת כהנים, וכאשר הכהנים אינם נושאים כפיהם אף אין מברכים ברכה זו. הריטב"א מזכיר שאין זה המנהג המקובל בינינו, ונראה שאנו אכן נוהגים לראות את ברכת כהנים גם כברכה עצמאית, המהווה חלק בלתי נפרד מן התפילה, ולא רק כברכה שבמהותה קשורה לעבודת המקדש.