תענית דף כ

  • הרב אברהם סתיו
תענית דף כ – לעולם יהא אדם רך כקנה
בסוגייתנו (כ ע"א-כ ע"ב) מובא סיפור ידוע, אודות רבי אלעזר ברבי שמעון שפוגש אדם מכוער ומעליב אותו, ואחר כך נאלץ להתנצל וזוכה למחילה רק בזכות אנשי עירו אשר משכנעים את המכוער למחול. רבות נכתב על סיפור זה, על משחקי המילים וכפלי-המשמעויות שבו, ואנו ננסה לנגוע בנקודה אחת ולהתבונן בה. בסוף הסיפור, לאחר שהמכוער מתרצה ומוחל, נכנס רבי אלעזר ברבי שמעון לבית המדרש ודורש:
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.
באופן פשוט, ההמלצה של רבי אלעזר ברבי שמעון היא לא להיות עקשן. ממילא, כאשר אנו מחפשים בסיפור את הדמות ה'עקשנית', אנו מתמקדים באותו מכוער שהתעקש שלא למחול לרבי אלעזר ברבי שמעון. קריאה זו מעוררת תמיהה, שכן היינו מצפים שהלקח שאותו ילמד רבי אלעזר יהיה ביקורת כלפי עצמו, לא כלפי אותו מכוער אומלל. משום כך מסתבר לקרוא את הסיפור באופן אחר, ולהבין שהביקורת של רבי אלעזר מכוונת כלפי עצמו. גם קריאה זו כבר הוצעה על ידי המפרשים, אך לכאורה קשה להבין אותה, שהרי לא רבי אלעזר הוא שהיה עקשן לאורך הסיפור!
נראה שיש להבין את הדברים לאור הדרשה המובאת בפתיחת הסוגיה (כ ע"א):
טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכן בלעם הרשע; אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה" (מל"א יד, טו), מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן. דממו הרוחות - עמד הקנה במקומו. אבל בלעם הרשע בירכן בארז, שנאמר "כארזים (עלי מים)" (במדבר כד, ו), מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שרשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית - עוקרתו והופכתו על פניו.
באבות דרבי נתן (נוסח א פרק מא) מובאת דרשה זו כחלק מדבריו של רבי אלעזר ברבי שמעון בבית המדרש, וברור שהיא מהווה את המסר של הסיפור. התבוננות בדרשה זו הופכת את קריאתנו הראשונה, משום שמשמעות הדרשה היא שהקנה איננו 'ותרן', אלא מסמל דווקא את הדמות היציבה ש"אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו – אין מזיזות אותו ממקומו"!
ובאמת, כאשר נתבונן בסיפור נוכל לראות בקלות מי הארז ומי הקנה. רבי אלעזר ברבי שמעון מתחיל את הסיפור כשהוא רוכב על חמור גבוה, ואיננו מגיב כלל לאותו מכוער ששואל בשלומו. ואז, לפתע אומר לו המכוער משפט אחד, "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית", ומיד אנחנו מוצאים את רבי אלעזר כשהוא משתטח על הארץ, כמו עץ שרוח דרומית עקרתו על פניו. למעשה, אפשר למצוא את השורש להתנהלות זו כבר במשפטי הפתיחה של הסיפור, כאשר רבי אלעזר מתחיל במצב שבו הוא "שמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה", ומיד כשהוא מקבל שלום מאדם מכוער מתמוטטת יציבותו הנפשית והוא מגיב באופן גס ואימפולסיבי.
לעומת זאת, המכוער מגיב כל הזמן למציאות ומתמודד איתה מתוך יציבות פנימית: הוא רואה את רבי אלעזר ונותן לו שלום, הוא נפגע מרבי אלעזר ומשיב לו תשובה, ולבסוף הוא נענה גם לבקשותיהם של בני העיר. משום כך, אנו מוצאים את המכוער בדיוק באותו מצב לאורך הסיפור כולו, כשהוא מהלך ברגליו ושולט במצב. גם מחילתו לבסוף איננה מחילה גמורה של כניעה, אלא מחילה על-תנאי: "ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן".
אם כן, נראה שהמסר שאותו למד רבי אלעזר מן הסיפור איננו הביקורת על עקשנותו של המכוער, אלא את סוד השלמות והיציבות הפנימית שאיננה מתערערת מגורמים חיצוניים שאותם היא פוגשת, אלא מגיבה להם ומכילה אותם.