דילוג לתוכן העיקרי
הלכות מטבח -
שיעור 10

תערובת יבש ביבש

קובץ טקסט
נושאים בהלכות כשרות
שיעור מספר 10          
תערובת יבש ביבש
א. הקדמה
מבוא כללי
בשיעורים הקרובים נדון ביסודות הלכות תערובות. לאחר הבנת היסודות נעבור לעיסוק מעשי יותר, וננסה לראות כיצד העקרונות מתבטאים בדינים רלוונטיים, בעיקר בדיני בשר בחלב.
בלימוד הלכות תערובות (ובשר וחלב) יש שני קשיים מרכזיים:
א. בחלק גדול מהשאלות המעשיות יש צורך לשקלל מרכיבים הלכתיים שונים. בניגוד להלכות שבת, בהן בדרך כלל ניתן למקם את השאלה בתוך משבצת מסוימת - הלכות בורר או הלכות בישול וכדומה, בהלכות תערובות שאלה אחת דורשת התייחסות לכמה סוגיות בו זמנית.
ב. החלוקה לסוגיות ונושאים איננה ברורה, היחס בין הנושאים השונים לא תמיד ברור.
בשיעור זה נמפה את הנושאים השונים הקיימים בהלכות תערובות; נראה שיש שלוש קטגוריות מרכזיות, שבעצם מתייחסות לשלוש שאלות אחרות. בכך ננסה להתגבר על הקושי השני שצויין, והדבר יסייע במידה מסוימת גם להתגבר על הקושי הראשון.
סוגי התערובות ואפיונן
בהלכות תערובות אנו דנים במצבים שונים של תערובת איסור בהיתר, והשאלה המעשית היא תמיד מה דין המאכל המותר: האם האיסור הצליח להשפיע על ההיתר, ועד כמה (כלומר האם יש דרך לתקן את המצב שנוצר). בתערובת של בשר בחלב המצב מעט שונה, כיוון שמראש מדובר בשני היתרים אשר התערבותם גורמת לאיסור, אך כפי שנראה בהמשך בסך הכל יש דמיון רב ובדרך ככל אף זהות בין דיני תערובות לבין דיני בשר בחלב. ישנם שלושה צירים שונים שבהם האיסור יכול להשפיע על ההיתר:
א. תערובת יבש ביבש.
ב. תערובת לח בלח.
ג. העברת טעם חלקי.
המשותף לשתי הקבוצות הראשונות הוא שהאיסור מתערבב בתוך מאכל היתר, בצורה כזו שהאיסור "נעלם" מעינינו ולא ניתן לזיהוי, וכלשון הרמ"א "נתערב ואינו מכירו" (יו"ד, ק"ט, א). כתוצאה מכך שאין יכולת זיהוי והפרדה בין מרכיב האיסור ומרכיב ההיתר, אנו מתייחסים לכלל התערובת כיחידה אחת וצריכים להחליט מה דינה - היתר או איסור.[1] לצורך הכרעה זו, אנחנו נכנסים לתחום הנקרא "דיני ביטול", ושואלים האם האיסור בטל בהיתר או שמא הוא אוסר את כלל התערובת. בקבוצה השלישית אנחנו עוסקים במקרים בהם יש מפגש מסוים בין איסור להיתר, אך לאחר המפגש האיסור והיתר נשארו בעינם ועדיין ניכרים כשתי יחידות שונות ומופרדות. במקרה כזה ברור שבראש ובראשונה יש לסלק את האיסור, אך לאחר מכן נשאלת השאלה האם ההיתר "נפגע", האם האיסור האם במפגש שהתרחש, האיסור הצליח להעביר משהו ממנו לתוככי ההיתר. במקרה אלו הדיון אינו במישור הלכתי הצרוף של דיני ביטול, אלא בשאלה מציאותית יותר - כמה טעם של איסור הצליח לעבור.
אולם, יש חלוקה יסודית ומהותית בין שני סוגי תערובות (תערובת יבש ביבש ותערובת לח בלח), ויש מכנה משותף משמעותי בין תערובת לח בלח לקבוצה השלישית של "העברת טעם". במקרה של תערובת לח בלח בכל חלק של התערובת יש גם איסור וגם היתר; האיסור חדר לתוך ההיתר והשפיע עליו כך שנוצרת בלילה חדשה ובה בכל משהו ומשהו ממנה יש איסור והיתר.[2] לעומת זאת, בתערובת יבש ביבש האיסור עומד בפני עצמו, ולא חל שום שינוי בגוף המאכלים, אלא שאצל האדם נוצר ספק איזו חתיכה אסורה ואיזו חתיכה מותרת.[3] לכן, חתיכה של יבש בתוך לח תוגדר כ"יבש ביבש", כיוון שכל אחד מן הרכיבים עומד בפני עצמו (וצריך כמובן גם לדון בהעברת הטעם ביניהם). חידוד להבדל זה הוא העבודה שגם מקרה של ספק שנוצר בנוגע לחתיכות שונות שמפוזרות בבתים שונים מוגדר תערובת יבש ביבש (חוות דעת, ק"י, ג, ד"ה "תשע"; משבצות זהב, ק"ט א, ד"ה "חד"; חזו"א, יורה דעה ל"ז, יב, וְ-כא),[4] כגון שאדם יודע שיש ברשותו שלוש חתיכות, שניים של היתר ואחת של איסור, והוא לא זוכר היכן שם כל אחת מן החתיכות. למרות שאין מגע כל שהוא בין החתיכות, בכל זאת הן נחשבות כתערובת: לא מדובר בתערובת פיזית, אלא בספק של האדם, שהוא המאחד את כולן להיחשב כיחידה אחת. תערובת לח בלח דומה לקבוצה השלישית ("העברת טעם") בכך שהדיון לא נובע מספק אנושי, אלא מכך שמציאותית האיסור הצליח לחדור ולהשפיע על ההיתר. ההבדל ביניהן הוא שבתערובת לח בלח נוזל איסור ונוזל היתר התערבבו לגמרי עד שהפכו ליחידה אחת, ואילו בקבוצה השלישית ההשפעה היא חלקית יותר, במגע חיצוני בין השניים.
לסיכום
ראינו, אם כן, שני אופנים שבהם איסור יכול להשפיע ולאסור מאכל:
א. יצירת בלבול וספק אצל האדם - תערובת יבש ביבש.
ב. השפעה ממשית על גוף המאכל. השפעה זו יכולה להתרחש בשני אופנים: תערובת לח בלח, דהיינו התערבבות מוחלטת, או מעבר חלקי של הטעם שנגרם על ידי מגע בין שתי החתיכות.
כאמור, בשתי הקבוצות הראשונות של התערובת, בסופו של דבר נוצרת יחידה אחת ועל כן תבוא הכרעה חדה האם כלל התערובת אסורה או מותרת (לאור דיני ביטול), ואלו בקבוצה האחרונה, לאחר סילוק האיסור נדון עד כמה הוא הצליח להשפיע על ההיתר.
בשיעור הזה ובזה שלאחריו נתמקד בתערובת יבש ביבש (בשיעור זה נתעסק בהגדרת הדין הבסיסי, ובשיעור הבא נראה מצבים חריגים בהם האיסור אינו בטל כלל), ובשיעורים שלאחריהם נעסוק בדין תערובת לח בלח (גם כאן נעסוק תחילה בדין הבסיסי, לאחר מכן בחריגים, ולבסוף נראה כמה אופנים בהם יכולה להיווצר מציאות של לח בלח). לאחר מכן נעבור לקבוצה השלישית- "העברת טעם חלקי", ונראה פרמטרים שונים המשפיעים על כמות האיסור שעובר (חום, תתאה, עירוי, כבוש, מליח, סכין). הנושא האחרון של שיעורי היסודות יתייחס לשאלת מעמד מאכל שנאסר (דין חנ"נ [חתיכה נעשית נבלה], נ"ט [נותן טעם] בר נ"ט, ביטול איסור לכתחילה, ועוד). לאחר שנכיר את כל היסודות, תהיה קבוצה של שיעורים שתעסוק בדינים מעשיים, כגון דיני המכשירים השונים במטבח (מדיח כלים, מיקרוגל וכו'), התמודדות עם טעויות שונות המרחשות במטבח, ועוד.
ב. מספר מושגי יסוד ודינים בסיסיים
כאמור, אחד הקשיים בדיני תערובת הוא שכמעט כל מקרה דורש דיון בכמה סוגיות שונות. כדי לפתור חלקית בעיה זו נציג בקצרה כמה דינים בסיסיים שיקלו להבין את השיעור; ההסבר של דינים אלו עלול ללקות בחוסר דיוק או חוסר פירוט מסויים, עליהם נפצה כאשר נעסוק באריכות בנושאים אלו בשיעורים הבאים.
א. כאמור, תערובת היא ערבוב של איסור והיתר בצורה שאי אפשר להבדיל ביניהם;[5] כאשר אפשר להבדיל ביניהם, ברור שיש ליטול את האיסור ולאכול רק את ההיתר.
ב. בכל מקרה של תערובת, מתעוררת שאלה רק כאשר יש רוב היתר ומיעוט איסור. במקרה של רוב איסור, או אף במקרה של חצי-חצי, אסור לאכול מן התערובת מדאורייתא. כאשר יש רוב היתר, יתכן שהאיסור יתבטל בהיתר, ויהיה מותר לאכול את כל התערובת.
ג. יתכן מצב בו האיסור וההיתר הם מאותו הסוג (למשל - שתי עגבניות, אחת תרומה ואחת חולין), מקרה שנקרא תערובת "מין במינו". יתכן מצב בו האיסור וההיתר הם ממינים שונים (למשל - חתיכה של בשר טרף שבושלה במרק ונתנה בו טעם), מקרה שנקרא "מין בשאינו מינו". אבחנה זו חשובה בעיקר למצבים של נתינת טעם של האיסור בהיתר (כפי שנראה בהמשך השיעור).
ד. באופן כללי, גם כאשר יש לפנינו חתיכת היתר בלבד, אלא שיש בה טעם של איסור (למשל חתיכה של בשר טרף שבושלה במרק ונתנה בו טעם, ולאחר מכן היא הוצאה מן המרק), אסור לאכול את חתיכת ההיתר (במקרה הנ"ל - את המרק). כאשר יש פי שישים של היתר לעומת האיסור, ההנחה היא שטעם האיסור כבר לא מורגש, והוא בטל.
ג. יבש ביבש - דין תורה
בכמה סוגיות (חולין צט:[6], בבא מציעא נג.[7]) מפורש שמדאורייתא בתערובת יבש ביבש הולכים אחר הרוב, דהיינו אם יש רוב היתר אז כל התערובת מותרת, וכן מובא להלכה בשולחן ערוך (ק"ט, א'). הלכה זו כלולה בדין "אחרי רבים להטות" (ט"ז, ק"ט, א). אולם, הראשונים נחלקו בשאלה כמה מן התערובת מותר לאכול, הן לגבי המצב מדאורייתא והן לגבי הדין מדרבנן.
לגבי המצב מדאורייתא, ישנן שתי דעות בראשונים:
א. התוספות רי"ד (ב"ב לא:, ד"ה "שתי כתי עדים") כותב שלאדם אחד אסור מדאורייתא לאכול את כל החתיכות, "שהרי בבירור אכל" מן האיסור.
ב. שאר הראשונים (עיינו, למשל רא"ש, חולין ז', לז; רשב"א תורת הבית, שער א', בית ד) סבורים שמדאורייתא המיעוט נחשב כאיננו, ועל כן מדאורייתא מותר גם לאדם אחד לאכול את כלל התערובת בבת אחת.
יסוד המחלוקת הוא כיצד אנו מבינים את דין רוב[8]:
א. רוב סטטיסטי. מבחינה סטטיסטית, רוב הסיכויים הם שכאשר אדם מוציא חתיכה מתוך התערובת הוא מוציא חתיכה של היתר, ולכן מותר לאכול אותה. אולם, כאשר אדם אחד אוכל את כל החתיכות בעצמו, אז בוודאות הוא אכל גם את האיסור, ולכן לאדם אחד אסור מדאורייתא לאכול את כל החתיכות. כך סבור הרי"ד.
ב. המיעוט בטל ברוב. רוב הראשונים הבינו שהתורה מנחה אותנו להתעלם מהמיעוט ולהתייחס אליו כבטל ואיננו. אחד ההסברים לכך מובא ב"קובץ הערות" (נ"ט, ג - ד): במציאות של רוב יש ביטול מלא של המיעוט, כיוון שיצירת התערובת גורמת לנו להתייחס לכל החתיכות כיחידה אחת, כאשר המגדיר שלה הוא הרוב.
ד. יבש ביבש - הדין מדרבנן
מחלוקת הרא"ש ורוב הראשונים
בעוד שברמת הדאורייתא הדעה הרווחת בראשונים היא שאנו מתייחסים למיעוט כמבוטל לגמרי, ברמת הדרבנן הדברים מתהפכים. הרא"ש (חולין, שם) הוא היחיד שסבור שגם מדרבנן מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות ביחד, כלומר שהרוב מבטל לגמרי את האיסור גם מדרבנן.[9] רוב הראשונים הבינו שרבנן גזרו לוודא תמיד שיש אפשרות שבכל אכילה נאכל היתר בלבד, אלא שמצאנו שלוש אפשרויות בהיקף הגזירה:
א. יש לזרוק חתיכה אחת. רש"י (ע"ז עד. ד"ה "תרתי") כותב שצריך לזרוק חתיכה אחת, ונראה שהכוונה היא לחומרה מדרבנן. [10]
ב. לאדם אחד אסור לאכול את כל התערובת. הסמ"ג (לאווין, קמ"א) כתב שאסור לאדם אחד לאכול את כל התערובת אפילו שלא בבת אחת, כי אם הוא יאכל את כל התערובת הוא בוודאי יאכל איסור. בניגוד לרי"ד (לעיל), נראה שהוא מדבר ברמת הדרבנן.
ג. לא לאכול בבת אחת. הרשב"א (תורת הבית, שער א', בית ד)[11] כותב שאמנם מותר לאדם אחד לאכול את כל התערובת, אך לא בבת אחת:[12] מדאורייתא האיסור בטל ומותר לאכול את כל התערובת, אך רבנן דרשו שתהיה אפשרות לכך שבכל אכילה נאכל היתר בלבד (באכילות הראשונות תולים שהחתיכה נמצאת בתוך התערובת, ובאכילה האחרונה תולים שהחתיכה הראשונה שאכל הייתה האיסור).
השו"ע (ק"ט, א) כתב בסתמא כרשב"א (מותר לאדם אחד לאכול את כל התערובת, אך לא בבת אחת), ואת דעת הסמ"ג (שאדם אחד לא יאכל את כל החתיכות) הוא הביא בשם "יש מי שאומר"בא דאיתא קמן וליתא קמן. שלויש ביטול במקרה כזה, אך הבית יוסף  ביניהם., ואם כן בפשטות לדעתו הלכה כרשב"א. אולם, לפי כף החיים (כג) יש להחמיר כסמ"ג, כי לדעתו כאשר המחסר סותם ולאחר מכן כותב "ויש מי שאוסר", כוונתו לחשוש לכתחילה לאוסרים. הרמ"א (ק"ט, א, ב) פוסק לכתחילה כסמ"ג, אך במקום הפסד ניתן לדעתו לסמוך אפילו על הרא"ש, שמתיר שלוש החתיכות יחד (כגון שהן התבשלו יחד).
נפקא מינות בין הרא"ש לבין שאר הראשונים
מלבד השאלה האם מותר לאדם אחד לאכול את כל התערובת, יש למחלוקת הרא"ש ושאר הראשונים זו כמה השלכות מעשיות נוספות:
א. איסורי משהו. יש איסורים מיוחדים, כגון חמץ בפסח, שכאשר הם מתערבים לח בלח אינם בטלים לעולם (איסורי "משהו" - אפילו איסור בגודל של "משהו" קטן מאוד אוסר היתר בכל גודל). דין זה נכון לגבי תערובת של שני מינים שונים ("מין בשאינו מינו"), אך לגבי תערובת של איסור והיתר מאותו המין ("מין במינו") יש מחלוקת ראשונים. הרא"ש (חולין, ז', לז) מתיר תערובת כזו (בשיעור של שישים, כמו שאר האיסורים): כיוון שלפי הרא"ש האיסור הופך להיתר גמור, ממילא אין סיבה להחמיר באיסורי משהו. הרשב"א (תורת הבית הארוך, שער א', בית ד, יז.) אוסר תערובת כזו, שכן לשיטתו האיסור עדיין קיים (ברמת הדרבנן), ואיסור זה אוסר במשהו.
להלכה, כיוון שראינו לעיל שהשו"ע פוסק כרשב"א והשמיט שיטת הרא"ש, הרי שצריך לפסוק שאיסורי משהו אינם בטלים ברוב (עיינו ש"ך, ק"ט, ה). ואכן, כך פוסק השו"ע בהלכות פסח: הוא מביא את דעת הרשב"א האוסר בסתמא, וכותב את דעת הרא"ש המתיר בתור "יש אומרים" (או"ח, תמ"ז, ט).
ב. כמות או גודל החתיכות. האחרונים נחלקו בשאלה כיצד קובעים את הרוב - האם על פי גודל החתיכות או על פי מספר החתיכות. יש שסברו שהרוב נקבע על פי הגודל: במקרה שחתיכה אחת של איסור התערבה בשתי חתיכות של היתר, ואחת מן החתיכות שווה בגודלה או גדולה יותר משתי האחרות יחד לא יהיה ביטול, כיוון שייתכן שהחתיכה הגדולה היא האסורה, והיא אינה קטנה יותר משתי החתיכות הקטנות (מנחת כהן [ב', א]; שו"ת חינוך בית יהודה, פ', מובא בפתחי תשובה, ק"ט א). אחרים סברו שגם במקרה זה יש להתיר, שהרי יש רוב חתיכות של היתר. ("חכם אחד" המובא בפתחי תשובה לעיל; חזו"א, יו"ד, ל"ז, כ). החכמת אדם (נ"א, ד) כתב שכיוון שיש ספק, צריך להחמיר.
ניתן לתלות שאלה זו במחלוקת הרשב"א והרא"ש[13]: לפי סברת הרשב"א, שהקובע הוא ההסתברות שנלקחה חתיכת היתר, מסתבר שהמגדיר הוא כמות החתיכות. אולם, לפי סברת הרא"ש, שהמיעוט בטל כמי שאינו, מסתבר יותר שבודקים לפי הגודל - קשה לומר שחתיכה הגדולה יותר משאר החתיכות תיחשב כאיננה.
כמות ההיתר הדרושה
 בדרך כלל בדוגמאות בש"ס ובראשונים מדובר על ביטול של חד בתרי (חתיכה אחת של איסור בשתי חתיכות של היתר). לאור זאת סברו חלק גדול מהאחרונים שצריך שההיתר יהיה כפול מהאיסור (כנסת הגדולה, הגהת הטור, ה'; מנחת יעקב, ל"ט, א; כרתי ופלטי ק"ט, כרתי סעיף קטן ד', פלטי סעיף קטן ב'). אולם, מדברי הש"ך (ק"ט, ו) עולה שאין צורך לכך, ודי בכך שיהיה רוב כל שהוא היתר,[14] וכך סובר גם המנחת כהן (ב', א). כך מקובל גם למעשה.[15]
ה. בישול החתיכות במין במינו
הרשב"א (תורת הבית הקצר, שער ד', בית א, יב:) מתיר, במקרה של תערובת יבש ביבש בה האיסור בטל ברוב, והחתיכות בושלו כולם יחד, לאכול כל חתיכה בפני עצמה. אולם, בשו"ת הרשב"א (א', סימן רע"ב) הוא חזר בו, וכתב שאסור לאכול אף אחת מן החתיכות. הסיבה לכך היא שהבישול העביר את הטעם של חתיכת האיסור לכל החתיכות, ואם כן בטלה סיבת ההיתר של יבש ביבש, המבוססת על כך (על פי הרשב"א) שהאיסור עומד בפני עצמו. מאידך, הרא"ש (חולין, ז', לז), לשיטתו, הקל שניתן לכתחילה לבשל את כולן יחד, שהרי האיסור הפך להיתר, וכיוון שהגוף הותר "לא מצינו דבר המותר לאכלו שיהיה צירו אסור". כך כתב גם רבינו ירוחם (מובא בבדק הבית, ק"ט).
השו"ע (ק"ט, ב) פוסק כדעת הרשב"א, והרמ"א (שם) הביא את דעת הרא"ש, וכתב שבמקום הפסד יש לסמוך עליו[16]. מדברי הרשב"א (שם) עולה שניתן לבשל תערובת זו אם יש שישים חתיכות היתר כנגד חתיכת האיסור (שאז טעם חתיכת האיסור בטל), ולדעת הר"ן (חולין, לו. באלפס) מותר אף לכתחילה להוסיף עוד היתר לתערובת כדי שיווצר מצב שיש פי שישים היתר מאיסור,[17] ולאחר מכן לבשל את התערובת, וכן פסק השו"ע (שם). אפשרות נוספת היא בישול החתיכות בשתי קדירות שונות, כיוון שביחס לכל קדירה ניתן לתלות שכולן חתיכות של היתר (רשב"א תורת הבית הארוך, בית ד', שער א, יז.; ש"ך, ק"ב, יב).
ו. יבש ביבש - מין בשאינו מינו
ראינו לעיל שבסוגיות עולה שבתערובת יבש ביבש איסור בטל ברוב, ואין צורך בשישים. הראשונים כתבו שדין זה תקף כאשר מדובר במין במינו, אך במין בשאינו מינו יש צורך בשישים כאשר גם מדובר בתערובת יבשה, [18] וכן פסק הרמ"א (ק"ט, א'). יש שיטות שאיסור זה הוא מדאורייתא (מהרא"י [ל"ט, ד]; ים של שלמה [חולין, ז', מז]),[19] אך הדעה המקובלת היא שמדובר בגזירה דרבנן (תרומה לקמן, איסור והיתר לקמן), וכך הכריעו הש"ך (ק"ט, ט) והמנחת כהן (ב', ב).
מדוע רבנן גזרו על מין בשאינו מינו ולא על מין במינו? לדעת התרומה (איסור והיתר, נ'; מובא בטור) והר"ן (מובא בב"י ובש"ך), רבנן הצריכו שישים מחשש לאיסור דאורייתא: אם התערובת תבושל, האיסור יתן טעם בהיתר, וטעם זה אסור מדאורייתא[20] (מתוך הנחה שאין האיסור הופך להיתר, בניגוד לרא"ש שהובא לעיל). הסבר זה נכון רק למין בשאינו מינו, כי אם מדובר במין במינו גם אם התערובת תבושל הרי שטעם האיסור לא יורגש, ולא יהיה איסור דאורייתא (כל עוד יש רוב היתר) אלא רק דרבנן; ומכיוון שגם אם התערובת תבושל יהיה איסור דרבנן בלבד, לא גוזרים גזירה לגזירה. לדעת האיסור והיתר (כ"ג, ח), במין בשאינו מינו האיסור ניכר קצת[21], שהרי הוא אינו מינו, ולכן חכמים גזרו שלא יהיה ביטול עד שישים, כדי לעודד מאמץ לבדוק ולחפש את האיסור (ובשישים כנראה שהקושי במציאת האיסור כל כך גדול, שכבר לא גזרו).
האם גם באיסור דרבנן יש צורך לבטל בשישים או שמא מספיק רוב?
מפשט הרמ"א נראה שגם באיסור דרבנן יש צורך בשישים (ק"ט, א).[22] הש"ך (ק"ט, ב) כותב שלאור דברי הר"ן, שלא גזרו כאשר אי אפשר להגיע לאיסור דאורייתא, באיסור דרבנן יש להתיר ברוב. הוא דייק כך בהגהות שערי דורא (ל"ט) ואף דחק הבנה זו ברמ"א.
להלכה: הפרי חדש (ז) פוסק כדעת הש"ך, ומתיר באיסור דרבנן ברוב בלבד, ללא צורך בשישים. הפרי מגדים (ק"ג, ב) והמנחת יעקב (ל"ט, י) פסקו כפשט הרמ"א שיש צורך בשישים.
ח. דברים שאינם בטלים ברוב
יש כמה קבוצות של איסורים שאינם בטלים ברוב או בשישים, מחמת חומרת האיסור:
א. תרומה גדולה, תרומת מעשר, חלה וביכורים בטלים במאה ואחד (רמב"ם, מאכלות אסורות, ט"ו, טז).
ב. ערלה וכלאי הכרם בטלים במאתיים (שם, יד, טז). שיעור ביטול גבוה זה הוא בשל חומרת איסורים אלו, שאסורים אף בהנאה.
ג. חמץ בפסח ויין נסך (וכל תערובת ע"ז) אינם בטלים כלל, אפילו באלף. יין נסך מחמת חומרת ע"ז (שם, ו), ועניין חמץ בפסח יבואר בשיעור הבא.
דינים אלו הם רק לגבי תערובת של מין במינו, אך כאשר הם התערבו במין אחר דינם זהה לשאר האיסורים (שם).
בשיעור הזה ראינו את הדין הבסיסי של תערובת יבש ביבש; בשיעור הבא נתייחס למצבים חריגים, בהם למרות שמדובר באיסור שבדרך כלל בטל ברוב או בשישים, ישנם מצבים שונים בהם חתיכת האיסור כלל.
 
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, למשה כהן ולאלי טרגין, תשע"ב
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   מה הדין אם ניתן לזהות את האיסור, אך לא ניתן להוציאו? בשאלה זו נחלקו האחרונים: דעת הש"ך (ק"ד, ג, ובנקודות הכסף שם; וכך פשט הרמ"א שם, סעיף א) היא שהדבר נחשב כתערובת, והאיסור יכול להתבטל (אם קיימים התנאים הנחוצים לכך, כפי שנראה בהמשך); ואילו דעת הט"ז (שם, א), הפרי חדש (ג), והמנחת כהן (ב', ד) שמקרה זה איננו נחשב לתערובת, והאיסור לא יכול להתבטל כלל. נפקא מינה מעשית למחלוקת זו היא בנוגע לתולעים שניתן לזהותן אך אין אפשרות להוציאן. לדעת הש"ך ייתכן שנוכל לראות את התולעים כמבוטלות במקרים מסויימים, ואילו לדעת הט"ז לא. באחד השיעורים הבאים, בעז"ה, נעסוק בהרחבה בדיני חרקים ותולעים.
[2]   הגדרה זו מופיעה, בין השאר, ברשב"א (שו"ת, חלק א', סימנים רפג וְ-תכה); היא הובאה גם בבית יוסף (ק"ט, א) וברמ"א (ק"ט, א) וחודדה בפרי חדש (מובא בדרכי תשובה, שם, סעיף קטן יב).
[3]   בנוגע לדברי מאכל יבשים הטחונים דק, כגון קמח, נחלקו הראשונים האם להחשיבם כתערובת של לח בלח (רשב"א, שו"ת, א', רפג) או תערובת יבש ביבש (רמב"ם, תרומות י"ג, ד). למעשה, מקובל אצל רוב האחרונים להחשיב תערובת כזו כלח בלח (ב"ח, ק"ט; ש"ך, ק"ט, ג וְ-י).
[4]   אולם, בבינת אדם (שער הקבוע, ד) כתב שהתערובות צריכות להיות באותה דירה בשביל לצרפן.
[5]   ולעיל התייחסנו למצב בו ניתן להבדיל בין האיסור לבין ההיתר, אך לא ניתן להפריד ביניהם.
[6]   המשנה (צו:) דנה במקרה של בישול גיד הנשה ביחד עם גידים אחרים (מותרים לאכילה), והגמרא (צט:) שואלת מדוע שגיד הנשה לא יתבטל בשאר הגידים המותרים. הגמרא עונה שגיד הנשה לא בטל כיוון שהוא נחשב לברייה או לחתיכה הראויה להתכבד (נעסוק בכך, בעז"ה, בשיעורים הבאים), ומכך משמע שאלמלא כן היה ביטול ברוב של החתיכות.
[7]   נאמר שם שמעשר שני בטל רוב. אמנם יש ראשונים שנדחקו להסביר שהכוונה היא לשישים (ולמעט מכך שאינו בטל אפילו באלף), אך רוב הראשונים ביארו כפשט, שבטל ברוב (עיינו רש"י, שם, ד"ה "דאורייתא"; רמב"ם, מאכלות אסורות, ט"ו, ד; תוספות, ביצה ד: ד"ה "ותנן"; רשב"א, תורת הבית, שער ד', בית א; רא"ש, חולין, ז', לז).
[8]   במקרים כגון אלו, המכונים "רובא דאיתא קמן". "רובא דאיתא קמן" מתייחס למציאות קונקרטית בה מונחת לפתחנו תערובת ובה ידוע מבחינה מציאותית שיש רוב ממין מסוים. "רובא דליתא קמן" מתייחס למידע כללי שיש בעולם על מצב דומה (רוב סטטיסטי), וכגון הנחה ש "רוב בעילות אחר הבעל" (עיינו, למשל, חולין יא:).
[9]   בשיעורים הבאים נראה שגם הרא"ש סבור שאם יוסיפו כעת חתיכת איסור נוספת, ויוצר מצב בו יש רוב איסור, אסור לאכול את התערובת מדאורייתא ("איסור חוזר וניעור"), ומכאן שגם הוא מודה שהאיסור לא הופך ממש להיתר. לאור הסברנו לעיל הדבר מובן: בביטול יבש ביבש האיסור לא מושפע מבחינה מציאותית, וממילא ביטולו המלא של האיסור הוא הלכתי בלבד, ולא מציאותי; כפי שראינו ב"קובץ הערות", אנו מגדרים את כלל התערובות על פי הרוב, וכאשר אין רוב של היתר - הגדרת התערובת משתנה.
[10]            כך נראה שהבין הרמ"א (ק"ט, א) ברש"י, וכך מסתבר לפי מקומות אחרים בש"ס בהם נראה שלדעת רש"י האיסור הופך להיתר (למשל, מנחות כג:, ד"ה "לימא דלא כר' חייא").
[11]            בדומה לכך כותב גם הר"ן (חולין, לו. באלפס).
[12]            בהמשך נדון האם ניתן לבשל תערובת זו.
[13] תלייה זו אינה מוכרחת, שכן מוסכם על כל האחרונים שלהלכה נפסק נגד הרא"ש.
[14]            כן ביארו בדעתו הפרי מגדים והמנחת יעקב (ולא כדעה שהובאה בפתחי תשובה שהבאנו לעיל, שמבארת בש"ך שגם אם כמות שתי החתיכות קטנה מהחתיכה הגדולה יש ביטול).
[15]            הפרי מגדים (שער התערובות, א', א, ד"ה "והנה יבש") פוסק שבאיסור דרבנן יש להתיר אפילו אם ההיתר מרובה רק מעט יותר מהאיסור, ובאיסור תורה ראוי להחמיר שדרוש פי שניים היתר (אלא ש"אין לגעור" במקלים, ולכן ייתכן להתיר בהפסד מרובה). אולם, כיוון שהש"ך (ק"ט, ו) והגר"א (ק"ט, ד) וערוך השולחן (ק"ט, כו) מקלים גם באיסורי תורה, מסתבר להקל לפחות ביבש ביבש (עיינו בדי השולחן ק"ט, ה וְ-צ"ח, יח).
[16]            לדעת הפרי מגדים (שפתי דעת, ק"י, י) הרמ"א מקל רק בהפסד מרובה. מאידך, לדעת החמודי דניאל (תערובות, א', יט) הרמ"א מתיר גם בהפסד רגיל, כי בתורת חטאת (ל"ט, ז) הרמ"א מתיר גם ללא הפסד, וגם בדרכי משה (ד) הוא כתב שהמקל לא הפסיד.
[17]            במקרה של תערובת שהאיסור בה לא בטל, אסור להוסיף עוד היתר כדי שהאיסור יתבטל, ("אין מבטלין איסור לכתחילה"); אך במקרה הנ"ל אין בעיה של ביטול איסור לכתחילה, כיוון שהחתיכות כרגע מותרות, והאיסור הוא רק במצד עתידי ולא הכרחי של בישול התערובת.
[18] בתערובת של יבש ביבש כל חתיכה ניכרת בפני עצמה, ואם מדובר במין בשאינו מינו הרי ברור מהי חתיכת האיסור יוצאת הדופן, ואין כלל תערובת ששיך לדבר בה על ביטול; אם כן, כיצד יתכן מצב של "תערובת" יבש ביבש מין בשאינו מינו? מצינו לכך מספר תשובות:
א. הטור (ק"ט) כותב שיתכן מצב כזה כאשר האיסור וההיתר נחתכו לחתיכות קטנות, ולא ניתן להבחין ביניהם (ולעיל דנו האם מצב כזה נחשב לתערובת של יבש ביבש).
ב. הש"ך (ק"ט, ח) כותב שמצב כזה יתכן כאשר יש כמה מינים של בעלי חיים שאחד מהם נשחט שלא כהוגן, ולא ידוע איזה.
ג. הש"ך (שם) מעלה אפשרות נוספת: ייתכן שיהיו מאכלים הדומים בצורתם, אך שונים בטעמם (ואפילו בשמם).
[19] כך נראה מתוספות בפסחים, מד. ד"ה "איתביה".
[20]            "טעם כעיקר מדאורייתא"; נדון בכך, בעז"ה, בשיעורים הבאים.
[21] כלומר הוא איננו ניכר לעין בראייה ראשונית, ועל כן הוא נכלל בגדר תערובת, אך לאחר מאמץ יש אפשרות לזהותו.
[22]            ואלו הם דבריו:
                ואין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)