תערובת מין במינו

  • הרב מתן גלידאי

תערובת מין במינו

הגמרא בכמה מקומות מביאה את דעתו של ר' יהודה, המצמצם מאוד את הדין של ביטול ברוב. לדבריו, דין ביטול לא נאמר אלא בתערובת של מין בשאינו מינו, היינו שההיתר והאיסור הם ממינים שונים, אבל בתערובת מין במינו, כגון שבשר אסור התערב בבשר מותר או יין אסור התערב ביין מותר - האיסור אינו בטל בהיתר. חכמים חולקים על ר' יהודה, וסוברים שדין ביטול נאמר גם בתערובת של מין במינו, וכן נפסק להלכה. שיטת ר' יהודה באמת טעונה הסבר: מדוע לחלק בין שני סוגי התערובות?

 

התשובה לשאלה זו תלויה באופן שבו מבינים את דין ביטול בכלל. כזכור, לדעת הר"ן, דין ביטול מבוסס על העימות שבין האיסור להיתר: ההיתר המרובה מחליש את האיסור ומבטל אותו. ר' יהודה סבור, אם כן, שעימות כזה קיים רק כאשר האיסור וההיתר הם שונים זה מזה גם מבחינת מינם. כך, למשל, כאשר דם מתערב ברוב יין - ישנו ניגוד חריף ביניהם, והיין גובר על הדם ומבטל אותו. לעומת זאת, יין אסור ויין מותר חיים בשלום זה עם זה - סוף סוף אלו שני סוגים של יין - ולכן אין ההיתר מבטל את האיסור. חכמים סבורים שהואיל ויין אחד אסור וחבירו מותר, הרי שתהום פעורה ביניהם. השוני ביניהם מבחינה הלכתית די בו כדי להחשיבם כשני מינים שונים לגמרי, ה'נאבקים' זה בזה.

 

ניתן כזכור לחלוק על הר"ן, ולהבין אחרת את דין הביטול: ההיתר אינו מבטל את האיסור וגובר עליו, אלא האיסור בטל בתערובת. אנו מסתכלים על התערובת באופן כולל ומתייחסים אליה כאל יחידה אחת שכולה אסורה או מותרת, הואיל ואיננו יכולים לזהות את מרכיביה השונים. לפי הבנה זו סובר ר' יהודה, שתערובת של שני מינים זהים מאפשרת להתייחס אליה באופן שאינו מכריע בין שני המרכיבים. אם למשל דם התערב ברוב יין, התערובת כולה נקראת על שם היין, וממילא ניתן להתיר את כולה. ברם, אם יין אסור התערב ביין מותר, אנו יכולים לומר שלפנינו תערובת של יין, בלא לקבוע באיזה יין מדובר. ואילו חכמים חולקים וסוברים, שהיותו של יין אסור או מותר אינו פרט שולי בתיאור היין, אלא מרכיב מהותי באופיו, כך שאיננו יכולים לדבר על תערובת יין, מבלי לקבוע האם מדובר ביין מותר או אסור.