תפילה בכל לשון

  • הרב משה אברמן

תפילה בכל לשון* / הרב משה אברמן

הדיון לגבי תפילה בלשון לועזית, נתפס תמיד כרלונטי בעיקר לתושבי חוץ לארץ. אולם למעשה, בשנים האחרונות הוא הפך להיות מאד משמעותי גם לישראלים, בין אם מדובר במניינים בארץ של עולים חדשים, ובין אם מדובר בשליחים המגיעים לחו"ל ומנסים לקרב יהודים חסרי שורשים, שאינם יודעים את לשון הקודש כלל.

'בכל לשון' או 'בלשונם'?

ואמנם, כבר המשנה בסוטה (לב.) מעוררת נושא זה:

"אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קרית שמע ותפלה וברכת המזון[1], ושבועת העדות ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם"

לגבי הדברים אותם מציינת המשנה שנאמרים 'בכל לשון', מעיר תוס' על אתר:

"אלו נאמרין בלשונם - ופירוש, כל אדם בלשונו שהוא שומע, לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו; אבל 'בכל לשון' משמע בין שומע בין אינו שומע"

לפי גירסאת תוס', נוסח המשנה הוא "אלו נאמרים בלשונם" ולא "אלו נאמרים בכל לשון". תוס' מסיק שההבדל בין הנוסחים השונים הוא, שלפי הנוסח שלפניו המשנה מתירה להתפלל בכל לשון אותה האדם מבין, ואילו לפי הנוסח שלפנינו המשנה מתירה להתפלל בכל לשון, גם אם האדם אינו מבין אותה כלל.

נדמה, שההבדל בין הנוסחים השונים מבטא מחלוקת מהותית ביחס להיתר המשנה להתפלל 'בכל לשון'. כדי להבין זאת יש להקדים ולשאול: מדוע המשנה מתירה להתפלל בכל לשון? ניתן להציע שתי הסברים להיתר זה:

א. כוונת המשנה היא לשלול את הצורך להתפלל דווקא בלשון הקודש. במילים אחרות, היינו יכולים להעלות על הדעת שכל תפילה צריכה להאמר בעברית, והמשנה מחדשת שאין זה כך.

ב. כוונת המשנה היא שהעיקר בתפילה הוא הבנת התוכן והמשמעות של המילים. לעיתים ישנם מעשים שעיקר המשמעות שלהם היא טקסית, ואין דרישה מהותית להבין את תוכן המעשה ומשמעותו. חידושה של המשנה הוא שתפילה איננה סוג כזה של מעשה.

ההבדל בין ההבנות השונות הוא, שלפי ההבנה הראשונה, המשנה מצמצמת את הדרישה מהתפילה ביחס לדברים אחרים ומתירה להתפלל בכל לשון; ואילו לפי ההבנה השניה, המשנה מרחיבה את הדרישה מהתפילה ביחס לדברים אחרים, ומחייבת הבנה של התוכן.

אם כן, ניתן לתלות את מחלוקת הגירסאות שהופיעה בתוס' בשתי ההבנות שהעלנו: לפי ההבנה הראשונה מסתבר שניתן להתפלל בכל לשון גם אם המתפלל אינו מבין את המילים אותן הוא אומר (כמו הגירסא הראשונה בתוס'), ואילו לפי ההבנה השניה המשנה מתירה להתפלל רק בלשון לעז אותה המתפלל מבין (כמו הגירסא השניה בתוס').

מה בין סופר לבור?

סוגיה נוספת בה עולה הנושא של הבנת תוכן הברכות, נמצאת בברכות (מה:):

"אמר אביי, נקיטינן: שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק"

כידוע, עיקר ברכת הזימון מתבצעת כאשר אדם אחר אומר את הברכה עבור השאר. על כך אומר אביי, שבניגוד לשלושה שאכלו, שאז אחד מברך עבור השלושה, בשניים מצווה על כל אחד ואחד לברך בעצמו.

בהמשך, מביאה הגמרא בריתא המסתייגת מקביעה זו:

"במה דברים אמורים - כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור - סופר מברך ובור יוצא"

כלומר, אביי אסר על שניים לזמן רק אם שניהם יודעים לברך בעצמם. אולם, אם אחד מהשניים הוא בור ואינו מבין את לשון ברכת המזון כלל - מותר לסופר החכם לזמן ולברך עבורו.

תוס' על אתר מעיר על דברי הגמרא:

"ונשים - צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות? ויש מביאין ראיה שיוצאות, מדאמר לקמן 'סופר מברך ובור יוצא', מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בברכת המזון שלנו"

כלומר, מהדין של סופר ובור ניתן לדייק, שנשים, שבזמן תוס' לא ידעו לברך, יכולות לצאת ידי חובה בברכת הגבר היודע לברך. אולם, תוס' דוחה ראיה זו:

"מיהו יש לדחות אותה ראיה, דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך, אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי"

כלומר, הבריתא התירה לסופר לברך בשביל בור רק אם הבור מבין עברית באופן כללי, אלא שהוא לא מבין את משמעות המילים של ברכת המזון[2]. לעומת זאת, נשים כלל לא מבינות עברית, ולכן ייתכן שסופר לא יוכל להוציא אותן ידי חובה.

אם כן, משתמע מדברי תוס' שיש מקרים בהם יכול סופר להוציא ידי חובה אדם שאינו מבין את משמעות הלשון, ומכאן שגם בתפילה יוכל אדם לצאת ידי חובה גם אם הוא אינו מבין את תוכן המילים והברכות!

למרות זאת, יש הסוברים שיש חילוק בין דברי תוס' לבין הנושא שלנו. תוס' מדבר על אדם המוציא אדם אחר ידי חובה - הסופר מברך והבור יוצא ידי חובה. לעומת זאת, בהקשר שלנו אנו לא מדברים על הוצאה ידי חובה, אלא על מקרה בו האדם עצמו אומר דברים בלי להבין את משמעותם. לא ברור שאכן ניתן ללמוד ממקרה אחד על חבירו!

בהקשר לסוגיה בברכות, מביא ר' יונה (לג. ד"ה "ונראה") את דברי תוס' ומוסיף משפט חשוב:

"כיוון שהאשה חייבת בברכת המזון ואינה מבינה לשון הקודש, אינה נפטרת בברכה ששומעת מהאנשים אלא צריכה לברך ברכת המזון בלשון שהיא מבינה"

לו היה ניתן לצאת ידי חובה בברכה בלשון הקודש גם ללא הבנה, אזי היה מציע ר' יונה שהאשה תאמר מילה מילה עם האיש ותצא ידי חובה. העובדה שהוא אינו מעלה אפשרות זו לפחות כאלטרנטיבה, מגלה לנו שגם סוג כזה של ברכה אינו מועיל; כלומר, לדעת ר' יונה לא יוצאים ידי חובה אפילו בלשון הקודש ללא הבנה!

אם נסכם פרק זה, ייתכן שהשאלה האם ניתן לצאת ידי חובה בתפילה בלשון הקודש ללא הבנת התוכן, קשורה למחלוקת הראשונים בין תוס' לר' יונה.

בהקשר זה, מקובל לפוסק שיש צורך בהבנה גם כאשר מברכים בלשון הקודש. למרות זאת, ה'לבוש' פוסק בפירוש שברכה בלשון הקודש איננה זוקקת הבנה, ובעקבותיו צועדים אחרונים נוספים. המג"א מעיר, שגם הסוברים שלכתחילה נדרשת הבנה, מודים שעדיפה לברך בלשון הקודש ללא הבנה מאשר לא לברך כלל.

להבין לועזית או לדבר עברית?

ראינו לעיל שמצד אחד יש אפשרות לברך בלשון הקודש גם ללא הבנה, ומצד שני ישנם פוסקים רבים המתירים לברך בלעז במידה ומבינים את אותה לשון. אם כן, מה עדיף למעשה: לשון הקודש ללא הבנה או לשון אחרת שאותה מבינים?

למעשה, השיקולים שעמדו בפני האחרונים בדיון סביב נושא זה הם בעיקר שלושה במספר:

* עד כמה משמעותי להבין את תוכן התפילות והברכות (כפי שראינו לעיל מדובר במחלוקת ראשונים)?

* ייתכן שיש מימד של קדושה בעצם אמירת הברכות בלשון הקודש, גם ללא הבנת התוכן שלהן.

* שיקול נוסף עלה בדברי האחרונים המאוחרים, בעקבות השינויים שביצעו הרפורמים בנוסח התפילה. אחד השינויים המשמעותיים היה תרגום התפילה לשפה המקומית, ובעקבות מהלך זה, אחרונים רבים טוענים שאין לשנות מלשון הקודש כדי לא להדמות לרפורמים.

המגן אברהם מתלבט בנושא זה (או"ח ק"א, ס"ק ה') ומביא:

"בכל לשון - כתב בסי"מ דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש"

דברים דומים מופיעים גם בספר חסידים (קפ"ח), המביא שללא הבנת המשמעות של התפילה והברכות - אין משמעות למעשה הטכני.

אולם, רובם של הראשונים והאחרונים חולקים על קביעת המג"א והספר חסידים. הטיעונים שהם מעלים כנגד גישת המג"א מתחלקים לשלושה:

א. גם אם מטרת התפילה והברכות היא להבין את תוכן המילים - הרי התרגום צריך להתייחס למשמעות המילים בלשון הקודש, וכל תרגום יחטא למשמעות המקורית.

ב. דברי הספר חסידים על הצורך בכוונה נאמרו בזמנו, בו ידעו אנשים לכווין, אולם בימינו אנשים ממילא לא יודעים לכוון, ולכן תרגום לשון הקודש לשפה המקומית ממילא לא יועיל.

אמנם, לענ"ד טיעון זה חלש, כיוון שהמעיין בדברי הספר חסידים יראה שהדרישה שלו היא ל"כוונת הלב" ולהבנה בסיסית של המילים אותן אומרים, ואין הוא דורש מהמתפלל לדעת את כוונות האר"י.

ג. אמנם יש משמעות להבנת המילים, אולם התפילה נתקנה ע"י כנסת הגדולה בתקופה בה השפה המדוברת לא היתה לשון הקודש - ובכל זאת הם כתבו את התפילה בעברית. כנראה שלמילות התפילה יש משמעות מעבר לזו הגלויה.

החתם-סופר מביא טעמים אלו כדי להצדיק את התפילה בלשון הקודש גם אם לא מבינים את משמעות המילים, אולם בסוף דבריו הוא פותח פתח להקל. לדבריו, אמנם המשנה לא מתירה להתפלל בלשון לעז, אולם היא מדברת על תפילת קבע. באופן חד-פעמי, מסביר החת"ס, אפשר להקל ולהתפלל בלשון שאיננה לשון הקודש. כמובן שדברים אלו מהווים קולא משמעותית מאד בימינו.

היכן ניתן להתפלל בלעז?

גם אם נניח שניתן להתפלל בלעז, יש להתלבט באילו מסגרות ניתן לעשות זאת. בהקשר זה יש לעיין בהמשך הסוגיה בסוטה (לג.):

"ותפלה בכל לשון - והאמר רב יהודה: 'לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית', דאמר רבי יוחנן: 'כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו', לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי?! לא קשיא: הא ביחיד, הא בצבור"

ומסביר רש"י על אתר:

"יחיד - צריך שיסייעוהו מלאכי השרת; ציבור - לא צריכי להו, דכתיב 'הן אל כביר לא ימאס', אינו מואס בתפלתן של רבים"

כלומר, תפילת הציבור עולה עד כסא הכבוד עצמו, והקב"ה מבין כל שפה, ואילו תפילת יחיד נזקקת לסיוע של המלאכים כדי להגיע לקב"ה, והמלאכים אינם מבינים ארמית.

בעקבות גמרא זו יש להתייחס בעיקר לשתי נקודות: מה הגדר של יחיד ורבים בהקשר זה? בנוסף, האם דברי הגמרא מכוונים דווקא לתפילה בארמית, או שמא לתפילה בכל לשון שאיננה לשון הקודש?

הרי"ף בתחילת פ"ב בברכות מתייחס לשאלה הראשונה ומביא את החילוק של הגמרא כלשונו: "הא ביחיד - הא בציבור". ר' יונה על אתר מקשה על דבריו:

"תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתללות בשאר לשונות, שכיוון שהחייבות בתפילה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש? ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים, כשהיחיד מתפלל התפילה בעצמה שמתפללין אותה הציבור - כמו תפילת ציבור דיינינן לה, ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת"

חכמי צרפת מחדשים, שהחילוק בין 'יחיד' ל'רבים' בגמרא אינו מכוון לכמות האנשים, אלא לנוסח התפילה. לכן, גם יחיד המתפלל את תפילת הציבור יכול להתפלל אותה בכל לשון!

אמנם, נדמה שאפשר לפרש את דברי חכמי צרפת בכיוון פחות קיצוני.

הגמרא בברכות ז: מספרת:

"אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן: מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה: לא יכילנא. אמר ליה: לכנפי למר עשרה וליצלי? אמר ליה: טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר? אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון' - אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין! רבי יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: 'כה אמר ה' בעת רצון עניתיך'! רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא: 'הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב: 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'"

אם כן, ישנה חשיבות להתפלל בזמן שהציבור מתפללים גם אם לא מתפללים בפועל יחד איתם, וכך פוסק השו"ע להלכה.

ייתכן, שחכמי צרפת התכוונו שכאשר אדם מתפלל את נוסח תפילת הציבור בשעה שהציבור מתפללין - אזי הוא מביע את הזדהותו עם הציבור ותפילתו נחשבת כתפילת ציבור שיכולה להעשות בכל לשון. אולם, גם חכמי צרפת יסכימו שתפילת יחיד לא נחשבת כתפילת ציבור רק בגלל שהיא נעשית בנוסח בו הציבור מתפללים.

אם כן, ישנה מחלוקת האם ה'ציבור' עליו מדברת הגמרא הוא ציבור פיזי, או שמא שיתוף מהותי לתפילת הציבור, בין בנוסח ובין בזמן התפילה.

לגבי השאלה השניה שהעלנו, לגבי חילוק אפשרי בין ארמית לכל לשון אחרת, ניתן למצוא התייחסות בדברי הרא"ש (ברכות פ"ב, ב'):

"ולי נראה... דדוקא לשון זה קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו... [כיוון ש]לשון זה מגונה בעיניהן [של המלאכים] להזקק לו"

הפרשנים מסבירים שיש למלאכים התנגדות ספציפית דווקא לארמית כיוון שמדובר בעברית משובשת. מדברים אלו משמע, שבלשון שאיננה שמית ניתן להתפלל גם ללא ציבור!

למעשה

למעשה, השו"ע מביא בסתמא את ההבנה הפשוטה ביחס לציבור וליחיד, ואת דעת חכמי צרפת בתור 'יש אומרים'. האחרונים מדייקים מכך, שלדעתו לכתחילה יש להתפלל בלעז רק בציבור של עשרה, אולם בשעת הדחק ניתן לסמוך על דעת חכמי צרפת ולהתפלל בלעז גם אם מדובר בנוסח של הציבור.

בעקבות הדברים שראינו נדמה, שאמנם אין לפגוע בלשון של חכמי כנסת הגדולה ללא סיבה, אולם אם מדובר באירוע חד-פעמי ובסיטואציה בה יש משמעות גדולה לתפילה בלשון מובנת - ניתן להקל ולהתפלל גם בלשון שאיננה לשון הקודש, במידה ומדובר בנוסח התפילה הרגיל.

 

* השעור סוכם ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] בד"כ הפוסקים התייחסו אל קריאת שמע, ברכת המזון ותפילה, כיחידה אחת. לכן, למרות שניתן למצוא דעות ייחודיות המחלקות בין הברכות השונות בהקשר שלנו, אנו נתייחס אליהן בחדא מחתא.

[2] קל מאד להבין מציאות בה אנשים יודעים עברית מצוין ובכל זאת לא מבינים מילה מברכת המזון, כגון החילונים של ימינו...