תפילת מנחה

חכמים נחלקו (ברכות כו ע"ב) בשאלה אם התפילות נתקנו על ידי האבות או לחלופין נתקנו במקום הקרבנות שהוקרבו מדי יום ויום (תמידין):

 

רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תיקנום.

 

הגמרא מציינת מהו מקורה של תפילת מנחה לפי כל אחת מהדעות:

 

תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא... יצחק תיקן תפילת מנחה – שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' [בראשית כ"ד, סג], ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפך שיחו' [תהילים ק"ב, א]... ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי... מפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב – שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה.

 

הגמרא (ברכות ו ע"ב) רואה חשיבות רבה בתפילת מנחה (שמשמעותה המילולית "מתנה"; ראה בראשית ל"ב, יד; מ"ג, יא) וקובעת:

 

לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה

 

הטור (או"ח סימן רלב) דן באתגר הייחודי של תפילת מנחה. בניגוד לשחרית ולערבית, הנאמרות בזמנים קבועים עם ההשכמה ובלילה, זמנה של מנחה הוא באמצע היום, כאשר אנו טרודים בשגרת יומנו. אפשר אולי לומר שמאפיין זה מתגלה גם בשמה של התפילה: אנו מביאים "מתנה", את תפילת מנחה, בזמן הכי פחות נוח ופונים לקב"ה דווקא בזמן שאנו שקועים בעיסוקינו היום-יומיים.

כדי להבין את ההלכות הנוגעות לזמן מנחה, יש צורך להקדים הקדמה קצרה.

 

ראשית, כפי שכתבנו כבר, זמנים נקבעים בהלכה על פי שעות זמניות המחושבת על ידי חלוקה של סך שעות היום (או הלילה) לשנים-עשר חלקים שווים. בפועל, רק פעמיים בשנה אורכה של כל שעה זמנית הוא כמעט 60 דקות – ביום השיוויון בסתיו ובאביב, כאשר בין הזריחה לשקיעה עוברות בסביבות 12 שעות. כאשר למשל השמש זורחת בשעה שש בבוקר ושוקעת בשעה שמונה בערב, כפי שאכן קורה בחודשי הקיץ, כל שעה זמנית נמשכת 70 דקות.

 

שנית, כפי שנראה, הגמרא מתייחסת לשני זמנים הקשורים לקרבן התמיד של בין ערביים: מנחה גדולה – זמן המתחיל חצי שעה אחרי חצות היום (כלומר ½6 שעות זמניות), ומנחה קטנה – זמן המתחיל שלוש שעות זמניות מאוחר יותר, ב-½9 שעות זמניות, או ½2 שעות לפני הלילה. הגמרא גם מתייחסת לזמן הנקרא "פלג המנחה", זוהי נקודת האמצע בין מנחה קטנה וסוף היום, כלומר ¾10 שעות אחרי הזריחה ו-¼1 שעות לפני השקיעה. אנו נדון במושג פלג המנחה בהמשך.

 

המשנה (פסחים פ"ה מ"א) אומרת שהתמיד של בין ערביים נשחט ב– ½8 שעות והועלה על המזבח שעה מאוחר יותר, ב-½9 שעות זמניות, זמן המתאים למנחה המאוחרת יותר, מנחה קטנה. בערב פסח נשחט הקרבן והועלה למזבח שעה אחת מוקדם יותר, במנחה גדולה. כשערב פסח חל ביום שישי, נשחט התמיד ב-½6 שעות והועלה ב-½7 שעות, בזמן מנחה גדולה.

 

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג ה"ב) מסביר שהתמיד הוקרב מאוחר יותר ביום כדי לאפשר לאנשים להביא את קרבנות היחיד שלהם לפני התמיד של בין ערביים, שהוא לרוב הקרבן האחרון ביום. לעומת זאת, בערב פסח, מכיוון שקרבן הפסח חייב להיות מוקרב אחר הצהריים – אחרי התמיד של בין ערביים ולפני השקיעה – התמיד הוקרב מוקדם יותר מכרגיל.

 

באשר לזמנה של תפילת מנחה, הגמרא קושרת עניין זה לשאלת מקורה של התפילה. בעוד רבי יוסי ברבי חנינא מייחס את מקור המנחה לתפילתו של יצחק, רבי יהודה בן לוי סובר שתפילות נתקנו במקום הקרבנות, וכך תפילת מנחה עומדת במקומו של התמיד של בין ערביים שהוקרב כשבית המקדש היה קיים. הגמרא (ברכות כו ע"ב) ממשיכה:

 

ומפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב – שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה... ואיזו היא מנחה גדולה – משש שעות ומחצה ולמעלה; ואיזו היא מנחה קטנה – מתשע שעות ומחצה ולמעלה.

 

מגמרא זו עולה כי מותר להתפלל מנחה כבר במנחה גדולה, כלומר מ-½6 שעות זמניות ואילך.

 

מהגמרא (יומא כח ע"ב), כפי שפירשוהּ רוב הראשונים, ניתן להבין שבאופן עקרוני מותר להקריב את התמיד כבר בחצות היום, אבל משום גזרת חכמים נדחתה ההקרבה בחצי שעה כדי שלא יווצר מצב שבו יביאו את הקרבן לפני חצות היום. רש"י (פסחים נח ע"א, ד"ה אלא) קובע לעומת זאת, שאפילו מדאורייתא אסור להתפלל מנחה לפני ½6 שעות זמניות ביום.

 

אם כן, עולה השאלה: בדיעבד, האם מותר להתפלל מנחה בחצות היום? מה יעשה מי שבטעות התפלל מנחה בחצי השעה בין חצות היום למנחה גדולה?

 

המגן אברהם (סימן רלב ס"ק א) פוסק שמי שהתפלל מנחה בחצי השעה שאחרי חצות היום לא יצא לידי חובה. לעומת זאת, המשנה ברורה (סימן רלב ס"ק ב) מביא אחרונים אחרים שסברו שמי שהתפלל בטעות בחצי השעה שאחרי חצות היום לא צריך לחזור ולהתפלל שמונה-עשרה.

 

לבסוף, המשנה ברורה, בספר "שער הציון" (סימן רלג ס"ק ח), דן בשאלה אם חצי השעה שבין חצות היום לבין מנחה גדולה מחושבת כחצי שעה זמנית או שאולי אורכה פשוט שלושים דקות. בעוד המשנה ברורה ופוסקים אחרים מסיקים שיש לחשב חצי שעה זמנית, פוסקים רבים אחרים (ראה הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, "לוח ארץ ישראל", לדוגמה) סבורים שיש להמתין שלושים דקות שלמות אחרי חצות היום בחורף, כאשר כל שעה זמנית קצרה יותר.

 

מתי טוב יותר להתפלל מנחה: במנחה גדולה או במנחה קטנה?

 

הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג הל' ב–ג) קובע שמכיוון שהתמיד הוקרב לרוב במנחה קטנה, כלומר ב-½9 שעות, טוב יותר להתפלל מנחה בזמן זה, עם זאת מותר עדיין להתפלל גם במנחה גדולה. האורחות חיים (דין תפילת מנחה, אות א), מחזור ויטרי (סימן עו) והמאירי (יומא כח ע"א) מסכימים כולם עם פסיקה זו, המופיעה גם בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א). השולחן ערוך (סימן רלב סעיף א) פוסק כך אף הוא.

 

לעומת זאת, הרי"ף (שו"ת סימן שכ), הרא"ש (שו"ת כלל ד סימן ט), ופוסקים אחרים חולקים על דעה זו וקובעים שיש להתפלל מנחה כמה שיותר מוקדם החל מ-½6 שעות זמניות. הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ד סימן יט), לאחר שהוא מונה את הראשונים הפוסקים כדעת הרי"ף והרא"ש, כולל רס"ג, הראב"ן והריטב"א, מסיק שלכתחילה יש להתפלל במנחה גדולה. יתרה מזאת, הרב עובדיה אפילו מציע שאילו היה רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, מכיר את כל הראשונים שביכרו תפילה במנחה גדולה, כולל שני "עמודי" ההלכה הרי"ף והרא"ש, לא היה פוסק כדעת הרמב"ם!

 

המשנה ברורה (סימן רלג ס"ק א), לאחר שהוא מביא את שתי הדעות, מסכם:

 

על כל פנים, אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הציבור ואם ימתין על מנחה קטנה לא יהיה לו מניין לכו"ע מותר להתפלל לכתחילה משש שעות ומחצה ולמעלה.

 

בישיבות רבות נוהגים להתפלל מנחה בזמן מנחה גדולה.

המשנה (ברכות פ"ד מ"א) אומרת: "תפילת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות. תפילת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה". הגמרא (כו ע"ב), כפי שכתבנו לעיל, מפרשת מחלוקת זו לאור מקורותיה השונים של מצוות תפילה. הגמרא (ברכות כז ע"א) מסיקה:

 

השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר – עבד, ודעבד כמר – עבד.

 

בסוגיה זו נדון גם בפרק הבא, לענייננו מספיק לציין כי מי שמתפלל ערבית אחרי שקיעה, רשאי להתפלל מנחה עד אז, ומי שנוהג להתפלל ערבית אחרי פלג המנחה צריך להתפלל מנחה לפני כן.

בהנחה שמותר להתפלל מנחה עד הערב, כמנהג הרווח, יש לבחון את ההגדרה המדויקת של המושג "ערב". הפוסקים ניגשים לשאלה זו משתי זוויות שונות (אך קשורות זו לזו).

 

בהגדרת "ערב" בהקשר לסוף זמן מנחה, יש פוסקים הפונים לתמיד של בין ערביים ושואלים: עד מתי היה מותר להקריבו? הרב אריה לייב גינזבורג (1695–1785) לדוגמה, דן בשאלה זו בחיבורו המפורסם "שאגת אריה" (סימן יז). הרב גינזבורג כותב שם שרבים מן הראשונים, ביניהם רש"י, הראבי"ה ור' אברהם בן דוד (שדבריו מובאים בשיבולי הלקט סימן מח), סבורים שמותר היה להזות את דמו של התמיד עד צאת הכוכבים, הרבה אחרי שקיעה. כך גם ההגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ג ה"ג) מביא את דבריו של רבנו חננאל שכתב כי על פי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) תפילת מנחה מקבילה למעשה לקטורת, שמותר היה להקטירה עד צאת הכוכבים (ראה יומא לא ע"ב). פוסקים אחרים סבורים ששאלה זו תלויה בהכרח במחלוקת רחבה יותר בשאלת ההגדרה ההלכתית של "יום" ו"לילה".

שאלת ההגדרה ההלכתית של המושגים "יום" ו"לילה" היא שאלה מורכבת אמנם, אך היא נוגעת לתחומים רבים באורח החיים היהודי, למשל שבת, ימי צום, קריאת שמע, ספירת העומר ותפילות מנחה וערבית. ראשית יש להגדיר מהם בהלכה "שקיעה", "בין השמשות" ו"צאת הכוכבים". בשורות הבאות נציג בקצרה את הגישות המרכזיות בסוגיה זו ואת משמעותה בקשר לתפילת מנחה.

 

הדיון נפתח בשתי סוגיות סותרות לכאורה, המופיעות בגמרא מפי רבי יהודה.

 

מחד, הגמרא (שבת לד ע"ב–לה ע"א) אומרת על "בין השמשות" כך:

 

תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה – [לכן] מטילין אותו לחומר שני ימים... אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמוא: כרוך ותני, איזהו בין השמשות – משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון [החלק התחתון של האופק] ולא הכסיף העליון – נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשווה לתחתון – לילה... תלתא ריבעי מילא... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת... אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שניים – בין השמשות, שלושה – לילה.

 

בגמרא זו, לאחר שמוסבר המושג "בין השמשות", נפסק שהלכה כדברי רבי יהודה שסבר כי הלילה מתחיל שלושת-רבעי מיל אחרי השקיעה, כאשר שלושה כוכבים מופיעים בשמיים. על אף שמיל (ברבים – מילין) היא יחידת מרחק השווה בערך לקילומטר, פעמים רבות היא משמשת בגמרא כיחידת זמן, הזמן שבו אדם ממוצע הולך מרחק מיל, כלומר בערך עשרים דקות (כפי שנראה, הדעות חלוקות באשר למשך הזמן המדויק).

 

מאידך, במקום אחר אומרת הגמרא (פסחים צד ע"א) שלדעת רבי יהודה "משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין", ולא שלושת-רבעי מיל כפי שנכתב בסוגיה הראשונה שהבאנו.

אנו מוצאים שני נסיונות ליישב סתירה זו בהקשר לעניינו.

 

רבינו תם (ראה תוספות ברכות ב ע"ב, ד"ה דילמא; שבת לה ע"א, ד"ה תרי; פסחים צד ע"א, ד"ה ר' יהודה) סובר שישנן שתי שקיעות ביום. השקיעה הראשונה מתחילה כאשר השמש נעלמת מתחת לקו האופק. השקיעה השנייה מתרחשת מאוחר הרבה יותר, כאשר השמיים חשוכים לגמרי למעט בחלק המערבי, שם השמש השוקעת מתחת לקו האופק צובעת את השמיים בגוון אדום. השקיעה השנייה, המתוארת במקור שהזכרנו לעיל במסכת שבת, מסתיימת כאשר השמיים חשוכים לגמרי (צאת הכוכבים), שלושת-רבעי מיל מאוחר יותר. פרק הזמן שבין השקיעה השנייה ובין צאת הכוכבים, הוא בין השמשות. הגמרא בפסחים מתייחסת לשקיעה הראשונה, זו הברורה והגלויה ביותר לאדם הרגיל, וקובעת שהלילה מתחיל ארבעה מילין לאחר השקיעה. להלכות שבת שייכת השקיעה השנייה, לפכיך מותר לעשות מלאכה ביום שישי עד ¼3 מילין (בערך שעה) אחרי השקיעה הראשונה. השולחן ערוך (או"ח סימן רסא סעי' א–ב) פוסק כדעת רבינו תם.

 

הגאונים (ראה שו"ת מהר"ם אלשקר סימן צו, שם מובאים דברי רב שרירא גאון ורב האי גאון) ואף הגר"א (סימן רסא סעיף ב) חולקים על דעה זו. הם מסבירים כי הסוגיה בפסחים (צד ע"א) לא נוגעת להלכות שבת, שכן מדובר שם בהופעת "כל הכוכבים" לא רק שלושה כוכבים. כך אנו מקבלים את הדעה של הגמרא בשבת לד ע"ב–לה ע"א, שם נקבע שמהשקיעה עד צאת הכוכבים הוא זמן הליכת שלושה רבעי מיל, והוא זמן בין השמשות. הגר"א, בנוסף להתנגדותו לנוסח דבריו של רבינו תם, כותב פשוט "החוש מכחיש", כלומר השכל הישר סותר את הסברה של רבינו תם, שכן וודאי כבר חשוך בזמן שרבינו תם עוד קורא לו "יום".

 

עם זאת, הגר"א גם מוסיף וכותב כי הזמנים שנדונו בגמרא, שלושת רבעי מיל וארבעה מילין, חלים רק בקו הרוחב של ארץ ישראל ובבל בימי השיוויון בסתיו ובאביב. לעומת זאת בצפון אירופה למשל, בין השמשות וצאת הכוכבים מתרחשים מאוחר הרבה יותר.

הראשונים נחלקו גם בשאלה כמה זמן נמשכת הליכה למרחק מיל, שאלה המשפיעה על הזמן המדויק של צאת הכוכבים.

 

תרומת הדשן, שדבריו מובאים בבית יוסף (יו"ד סימן סט) ובשולחן ערוך (או"ח סימן תנט סעיף ב), והרמ"א (או"ח סימן רסא סעיף א), פוסקים כי זמן הליכת מיל הוא 18 דקות. אם כן, שלושת רבעי מיל, הזמן בין השקיעה לבין צאת הכוכבים, הנקרא בין השמשות, שווה ל-½13 דקות.

 

המשנה ברורה, בביאור הלכה (או"ח סעיף תנט), מביא את דעתם של מי שחישבו מיל כ-½22 דקות, ולפיכך שלושת רבעי מיל הם כמעט 17 דקות.

 

הרמב"ם (פירוש המשנה, פסחים פ"ג ה"ב) קובע כי זמן הליכת מיל הוא 24 דקות. רבינו עובדיה מברטנורא ופוסקים אחרים מקבלים דעה זו, ולפיהם שלושת רבעי מיל הם 18 דקות.

 

כפי שכתבנו לעיל, השולחן ערוך (סימן רסא סעי' א–ב; ראה גם מגן אברהם סימן שלא ס"ק ב ושו"ת חתם סופר או"ח סימן פ) מקבל את האופן שבו הגדיר רבינו תם את בין השמשות וצאת הכוכבים. לפי דעה זו, רבים מחמירים ולא מוציאים את השבת עד אחרי צאת הכוכבים לשיטת רבינו תם (ראה אגרות משה או"ח חלק ד סימן סד) ובקהילות מסוימת (במיוחד קהילות חסידיות; ראה שו"ת דברי יואל סימן יח) קיבלו עליהם לנהוג תמיד כשיטת רבינו תם.

 

לפי החישובים שערכנו לעיל, בהסתמך על הדעה לפיה מיל הוא 18 דקות, צאת הכוכבים לפי רבינו תם מתרחש 72 דקות לאחר השקיעה. יש הסבורים שרבינו תם עצמו חישב שמיל הוא ½22 דקות, ובמקרה זה, מי שנוהג כשיטת רבינו תם מוציא את השבת 90 דקות אחרי השקיעה. ישנם מקורות המעידים כי הרב חיים סולובייצ'יק סבר שהזמן שבין שקיעה לצאת הכוכבים הוא שישית היום. שישית יום שאורכו 720 דקות הוא 120 דקות, וכך לשיטה זו מותר להבדיל במוצאי שבת רק שעתיים שלמות אחרי השקיעה.

 

על כל פנים, המנהג הרווח הוא כדעת הגאונים, על אף שבין הפוסקים נותרה מחלוקת בשאלה מתי חל צאת הכוכבים בחלקים שונים של כדור הארץ. בשאלה זו נמשיך לדון בפרק הבא.

ישנן שתי שאלות עקרוניות הנוגעות לזמנה של תפילת מנחה. ראשית, האם מותר להתפלל מנחה עד השקיעה או עד צאת הכוכבים? שנית, מהו בדיוק זמנם של השקיעה וצאת הכוכבים?

 

רבי יוסף קארו והרמ"א (או"ח סימן רלג סעיף א) פוסקים שמותר להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים (ראה גם שולחן ערוך סימן רלג סעיף ט, לעומת משנה ברורה סימן רלג ס"ק ח), וכן דעתו של השאגת אריה, ואכן כך נהגו ברבות מקהילות מזרח אירופה, למעט ליטא.

 

הגר"א, לעומת זאת, חולק על מנהג זה והמשנה ברורה (סימן רלג ס"ק יד) והערוך השולחן (סימן רלג סעיף ט) פוסקים שסוף זמן מנחה הוא בשקיעה. נראה כי כך נוהגים היום ברוב הקהילות למעט קהילות חסידיות.

 

מי ששכח להתפלל מנחה לפני שקיעה, לדעת פוסקים רבים, רשאי עדיין להתפלל עד ½13 לאחר השקיעה, לכל הדעות לפני צאת הכוכבים (ראה פסקי תשובות סימן רלג ס"ק ו, ס"ק ח).

 

המשנה ברורה כותב שעדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל במניין אחרי שקיעה. הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ה סימן כב) ופוסקים אחרים (ראה פסקי תשובות סימן רלג ס"ק ו) חולקים על דעה זו.

 

המשנה ברורה (סימן רלג ס"ק יד) כותב שבשעת הדחק, מותר להתפלל מנחה עד רבע שעה לפני צאת הכוכבים (ראה גם שער הציון סימן רלג ס"ק כא), עד בין השמשות לשיטת רבינו תם. ואולם נראה כי אפשרות זו פתוחה רק בפני מי שנוהג כדעת רבינו תם, לפיו מותר להתפלל מנחה עד שלושה ורבע מילין אחרי שקיעה, ערך השווה לפי חישוב של 18 דקות למיל, ל-½13 דקות לפני צאת הכוכבים ותחילת בין השמשות. אם כן, קולא זו לא חלה על מי שנוהג כשיטת הגאונים, לפיה בין השמשות מתחיל מיד לאחר השקיעה (ראה פסקי תשובות סימן רלג ס"ק ח).

 

באשר לחזרת הש"ץ, בעוד פוסקים רבים ממליצים לומר חזרה מקוצרת כאשר מתפללים קרוב לשקיעה, הערוך השולחן (סימן רכג סעיף ו) מביא את דברי האר"י שקבע כי בכל מקרה יש להתפלל בנוסח המלא של חזרת הש"ץ, גם אם פירוש הדבר הוא שהתפילה תתארך עד אחרי השקיעה. עוד מובא שם שזהו המנהג המקובל. עם זאת, נראה כי כדאי להיזהר מלהאריך את חזרת הש"ץ מעבר ל-½13 דקות אחרי השקיעה.

משום שזמנה של מנחה הוא במשך היום, כאשר בני-אדם עסוקים בטרדות היום-יום, ומשום שמותר להתפלל מנחה רק עד הערב, חכמים חששו שמא ישקע אדם בשגרת יומו וישכח להתפלל מנחה בזמן. לפיכך קובעת המשנה (שבת פ"א ה"ב) שיש להימנע ממספר פעילויות לפני תפילת מנחה.

 

לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקים, מפסיקים לקרות קריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.

 

הגמרא שואלת אם המשנה התכוונה כאן למנחה גדולה (מ-½6 שעות) או מנחה קטנה (מ-½9 שעות).

 

הי סמוך למנחה? אילימא למנחה גדולה – אמאי לא? האיכא שהות ביום טובא! – אלא סמוך למנחה קטנה. 'אם התחילו אין מפסיקין'. נימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: כיוון שהגיע זמן תפילת המנחה – אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת המנחה! – לא, לעולם סמוך למנחה גדולה.

 

הגמרא מסיקה כי מכיוון שקביעתו של רבי יהושע בן לוי, לפיה יש להפסיק כדי להתפלל מנחה, מתייחסת בוודאי למנחה קטנה, אזי המשנה מתייחסת ללא ספק למנחה גדולה!

 

נוסף על כך, הגמרא (שבת ט ע"ב) שואלת אם הפעולות האסורות לפני מנחה הן רק פעולות ממושכות או גם פעולות קצרות. הגמרא מביאה את הדוגמה שנתן חתנו של רבי יהודה הנשיא, שהתספורות שלו התמשכו זמן רב שכן הוא נהג לשמור על שערו קצר ביותר באופן שבו היה מסתפר הכוהן הגדול (ראה נדרים נא ע"א):

 

ובתספורת בן אלעשה. ולא למרחץ – לכולא מילתא דמרחץ. ולא לבורסקי – לבורסקי גדולה. ולא לאכול – בסעודה גדולה. ולא לדין – בתחילת דין. רב אחא בר יעקב אמר: לעולם בתספורת דידן, לכתחילה אמאי לא ישב? גזירה שמא ישבר הזוג. ולא למרחץ – להזיע בעלמא, לכתחלה אמאי לא – גזירה שמא יתעלפה. ולא לבורסקי – לעיוני בעלמא. לכתחלה אמאי לא – דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד. ולא לאכול – בסעודה קטנה. לכתחלה אמאי לא – דילמא אתי לאמשוכי. ולא לדין – בגמר הדין, לכתחלה אמאי לא – דילמא חזיטעמא וסתר דינא.

 

הגמרא מציגה שתי דעות בשאלה אם הפעולות שהזכירה המשנה הן פעולות ממושכות מיסודן או אפילו פעולות הנמשכות זמן קצר בדרך כלל, שגם אותן אסרו חכמים מחשש שיעלו נסיבות בלתי צפויות שיגרמו לאדם להחמיץ את זמן מנחה.

הדוגמה הנפוצה ביותר מבין הפעולות שהזכירה המשנה היא אכילה. מה מותר לאכול לפני זמן מנחה ומתי בדיוק?

 

הראשונים חלוקים בשאלה זו. הרי"ף (ד ע"ב) והרמב"ם (הלכות תפילה פ"ו הל' ה) פוסקים כדעת רב אחא בר יעקב, שאוסר אפילו פעילויות קצרות לפני תפילת מנחה, החל מזמן מנחה גדולה. רבי יוסף קארו (שולחן ערוך או"ח, סימן רלב סעיף ב) פוסק כדרכו כדעת הרי"ף והרמב"ם.

 

חלק מן האחרונים (ראה שולחן ערוך סימן רלב סעיף יא) מביעים פליאה לנוכח פסיקה זו, שכן מרבית האנשים אוכלים ארוחת צהריים אחרי חצות היום ולפני תפילת מנחה, אך לפי פסיקה זו הדבר אסור. יתרה מזאת, פסיקה זו מפתיעה במיוחד לנוהגים כשיטת הרמב"ם הפוסק, כפי שהזכרנו לעיל, כי לכתחילה יש להתפלל מנחה בזמן מנחה קטנה, החל משעה ½9. אם כן, נראה כי הרמב"ם היה אוסר לאכול אפילו ארוחה קטנה לפני חצות היום עד אחר הצהריים.

 

רבינו תם (שו"ת ספר הישר, סימן מח), הר"י (ראה ריטב"א, שבת ט ע"ב; תוספות, שבת ט ע"ב) והרא"ש (שבת פרק א סימן יח) פוסקים כדעה הראשונה שהובאה בגמרא, ואוסרים להתחיל רק פעולות מתמשכות או סעודה גדולה, קרוב לזמן מנחה גדולה. לעומת זאת, קרוב למנחה קטנה אסור להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה. נראה כי אפילו פסיקה זו סותרת את המנהג המרווח (ראה ערוך השולחן לעיל).

בעל המאור (שבת ג ע"ב) מאמץ כיוון שונה לחלוטין. הוא סבור שמכיוון שבגמרא נקבע שהמשנה התייחסה למנחה גדולה רק כדי להימנע מלחלוק על פסיקתו של רבי יהושע בן לוי, ולהלכה לא התקבלה דעתו של רבי יהושע בן לוי, יש לפרש את המשנה דווקא לפי כוונתה המקורית של הגמרא המתייחסת למנחה קטנה. על כן, אמנם אסור להתחיל לאכול סעודה גדולה קרוב למנחה קטנה, מותר להתחיל לאכול מוקדם יותר ביום, אפילו אחרי מנחה גדולה.

 

לבסוף, הרא"ש (שבת פרק א סימן יח) והטור (סימן רלב) מביאים את דברי הר"י לפיהם מותר אפילו להתחיל לאכול סעודה קטנה קרוב למנחה קטנה. האחרונים (ראה ב"ח סימן רלב; מגן אברהם סימן רלב ס"ק טו) מסבירים כי מכיוון שלפי הדעה הראשונה שהובאה בסוגיה, הגמרא מתייחסת להתחלת סעודה גדולה קרוב למנחה גדולה, כלל אין אזכור לאיסור על התחלת סעודה קטנה קרוב למנחה קטנה. עם זאת, כפי שמציין המגן אברהם, לכל הדעות אין להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה אחרי מנחה קטנה.

 

הרמ"א (סימן רלב סעיף ב) מביא את דעתו של רבינו תם ולאחר מכן את דבריו של בעל המאור ושל הר"י (כפי שהובאו ברא"ש ובטור). הרמ"א מסיק לבסוף כי יש להקל בהתאם לשתי הדעות האחרונות, ולהתיר להתחיל לאכול סעודה גדולה קרוב לזמן מנחה גדולה וסעודה קטנה קרוב למנחה קטנה. עוד מובא שם, כי פסיקה מקילה זו נשענת אולי על המנהג לקרוא לציבור להגיע לתפילה. הרמ"א מסיק שלכתחילה יש להקפיד שלא להתחיל לאכול סעודה גדולה קרוב למנחה גדולה (כדעת רבינו תם).

 

בנוגע להגדרה של "סעודה קטנה" ו"סעודה גדולה", רבי יוסף קארו (בית יוסף סימן רלב) מביא את ההגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ו הל' ה) המגדיר "סעודה גדולה" כך: "סעודה גדולה כגון בחברותא בסעודת נישואין וברית מילה וכיוצא בהם".

 

כמו כן, רבי יוסף קארו (שולחן ערוך סימן רלב סעיף ג) פוסק כי על אף שלכתחילה יש להימנע מלהתחיל סעודה קטנה קרוב למנחה קטנה, "אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע, מותר". נראה שמותר לפיכך לאכול גם סנדוויץ או משולש או שניים של פיצה.

 

עם כל זאת, האחרונים מציינים כי המנהג המקובל ללא ספק אינו עולה בקנה אחד עם ההלכות שהזכרנו לעיל. באביב ובקיץ, רוב האנשים אוכלים ארוחת ערב אחרי תחילת השעה העשירית, זמן שבו לכל הדעות אסור לאכול אפילו סעודה קטנה לפני תפילת מנחה. אפילו אם מתחשבים בקולא של הרמ"א ביחס לקריאה לתפילה, הרמ"א בעצמו מאריך היתר זה רק עד מנחה קטנה, וברוב רובן של הקהילות כבר אין מכריזים ברבים על התפילה.

 

הערוך השולחן מתחבט בשאלה זו לאורך כל הדיו בעניין. הוא מציע (סימן רלב סעיף טו) כי אולי ניתן ליישב את המנהג המקובל בהתאם לדעת הירושלמי (שבת פ"א ה"ב), שם על פי אחת הדעות המשנה היא כדעת רבי יהודה שסבר שמותר להתפלל מנחה עד פלג המנחה (¼1 שעות לפני השקיעה), אך לדעת החכמים שסברו כי מותר להתפלל עד השקיעה, מותר לאכול (סעודה קטנה) עד אז. מכיוון שאנו נוהגים להתפלל מנחה רק עד השקיעה, כדעת חכמים, מותר גם כן לאכול עד לשעה זו. בנוסף, הערוך השולחן כותב שהבבלי אף הוא פוסק כדעת רבי יהודה, ועל כן לכולי עלמא לפי חכמים מותר לאכול עד השקיעה. עוד נכתב שם (סימן רלב סעיף טז) כי הפסיקות המקילות שהזכרנו חלות על מי שמתפלל בדרך כלל במניין, אך מי שמתפלל מנחה ביחידות או אחרי הזמן שנקבע לתפילה במניין, לא יכול לסמוך על הדעות המקלות.

 

אחרונים אחרים, על סמך שיטת הכרוז של הרמ"א, מתירים לבקש מחבר שאיתו לא אוכלים כרגע תזכורת לזמן מנחה (ראה משנה ברורה סימן רלה ס"ק יז–יח). חלק מן הפוסקים אף הציעו לכוון שעון מעורר לשם כך (אשי ישראל פרק כז, הע' סד).

הפוסקים מזכירים שתי פעילויות נוספות שלגביהן יש ספק אם הן מותרות לפני מנחה.

 

בנוגע לתספורת, האחרונים מציינים שנהוג להסתפר אפילו אחרי מנחה קטנה. המשנה ברורה (סימן רלב ס"ק ו) סובר כי ספר שלו יותר מזוג מספריים אחד, רשאי להתחיל תספורת קרוב לזמן מנחה, שכן אין צורך לחשוש שמא ישברו המספריים היחידים של הספר. פוסקים אחרים סוברים שכיום כאשר תספורת נמשכות לרוב זמן קצר, אין לחשוש שמא יעבור זמן מנחה.

 

הערוך השולחן (סימן רלב סעיף יז) שואל אם מתוקף ההלכה שמובאת בגמרא אסור גם כן לנוח או לנמנם קרוב לזמן מנחה. הערוך השולחן מסיק ששינה אחרי מנחה קטנה היא מעשה לא זהיר ולכן לכתחילה עדיף להתפלל לפני מנוחת הצהריים.