תפילת ערבית – חלק ב'

  • הרב דוד ברופסקי

סוף זמן ערבית

במשנה (ברכות פ"א מ"א) מופיעה מחלוקת באשר לסוף זמן קריאת שמע של ערבית:
 
עד סוף האשמורה הראשונה – דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו: לא קרינו את שמע [של ערבית]. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים 'עד חצות' מצוותן עד שיעלה עמוד השחר... אם כן למה אמרו חכמים 'עד חצות'? כדי להרחיק אדם מן העבירה.
 
הגמרא (ד ע"ב) מסבירה שבעוד רבי אליעזר סובר שמותר לקרוא קריאת שמע רק עד סוף אשמורת ראשונה (כלומר השליש הראשון של הלילה, ראה ברכות ג ע"א), ככל הנראה משום שבזמן זה רוב האנשים כבר שכבו לישון, רבן גמליאל סבור שזמנה של קריאת שמע הוא במשך הלילה כולו.
 
נוסף על כך, הגמרא מסבירה שחכמים הסכימו באופן עקרוני עם דעתו של רבן גמליאל, אך אסרו בכל זאת לקרוא קריאת שמע אחרי חצות הלילה שמא ישכחו לקרוא.
 
כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: 'אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל' – וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך.
 
הראשונים חלוקים בשאלה אם הלכה כחכמים או כרבן גמליאל. מחד גיסא, הגמרא (ח ע"ב) מביאה את רב יהודה בשם שמואל שפוסק כרבן גמליאל. הרמב"ם בפירושו למשנה (פ"א מ"א), הרא"ש (פרק א סימן ט) והרשב"א (ח ע"ב), פוסקים כך אף הם. מאידך גיסא, הרי"ף (ב ע"א) פוסק כדעת חכמים – כפי שפוסק גם הרמב"ם במשנה תורה (הלכות קריאת שמע פ"א ה"ט). רבי יוסף קארו, בבית יוסף (סימן רלה), מסביר שהגמרא (ח ע"ב) קבעה שהלכה כרבן גמליאל כדי לשלול את שיטתו של רבי אליעזר ולאו דווקא משום שהעדיפה את דעתו של רבן גמליאל על פני דעתם של חכמים.
 
הראשונים חלוקים גם כן בשאלה העקרונית כיצד יש לפרש את המחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים.
 
הרשב"א (ח ע"ב) לדוגמה, מסביר שרבן גמליאל וחכמים מסכימים שאין לדחות את קריאת שמע של ערבית כדי לאכול או כדי לישון, פעילויות העלולות לגרום לאדם לשכוח שטרם קרא קריאת שמע. לעומת זאת, במקרה בו אדם אינו עסוק בפעילות העלולה להשכיח ממנו את קריאת שמע של ערבית, רבן גמליאל והחכמים חלוקים בשאלה אם מותר לדחות את תפילת ערבית עד חצות הליל, או אפילו עד הבוקר. הרי"ף מנגד, קובע שלפי חכמים מרגע שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית, אסור לדחות את הקריאה והתפילה, בוודאי שלא אחרי חצות.
 
התלמידי רבינו יונה (א ע"א, ד"ה וחכמים) מסבירים שלדעת חכמים מי שקרא קריאת שמע אחרי חצות הליל לא יצא לידי חובה כלל! דעת מיעוט זו קשורה לשאלה רחבה יותר הנוגעת לתוקפם של איסורים מדרבנן: כאשר חכמים קובעים שיש לקיים מצווה מדאורייתא בדרך מסוימת, האם מי שקיים את המצווה בצורה שונה עדיין יוצא לידי חובה?
 
השולחן ערוך (סימן רלה סעיף ג), פוסק כדעת הרמב"ם וקובע שלכתחילה יש לקרוא קריאת שמע לפני חצות, אך בדיעבד ניתן לקרוא עד הבוקר.
 
מהי השעה המאוחרת ביותר שבה ניתן בשעת הצורך לקרוא קריאת שמע של ערבית? המשנה מלמדת שלדעת רבן גמליאל מותר לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר.
 
הגמרא (ח ע"ב–ט ע"א) מוסיפה שבשעת הדחק מותר אפילו לקרוא קריאת שמע של ערבית אחרי עלות השחר ולפני הזריחה.
 
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אחת קודם שיעלה עמוד השחר, ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, ויוצא בהן ידי חובתו, אחת של יום ואחת של לילה. הא גופא קשיא! אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה, אלמא – לאחר שיעלה עמוד השחר ליליא הוא, והדר תני: יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה, אלמא – יממא הוא! – לא, לעולם ליליא הוא, והא דקרי ליהיום – דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא. אמר רב אחא בר חנינא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון בן יוחי... דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דבריה דרבי יהושע בן לוי, אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי, אמר: כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.
 
הגמרא אומרת שלדעת רבי שמעון בר יוחאי מותר עדיין לקרוא קריאת שמע של ערבית בין עלות השחר לזריחה. לעומתו, רבי יהושע בן לוי סבור שזוהי דעת המיעוט ויש לסמוך עליה רק בשעת הדחק. הרמב"ם אכן כותב כי רק מי שמוצא את עצמו "נאנס" רשאי לקרוא קריאת שמע אחרי עלות השחר. הבית יוסף מביא את דעתם של מי שסברו שמי שלא קרא קריאת שמע עד עלות השחר, שלא מאונס, וקרא אחרי עלות השחר, לא יצא כלל לידי חובה. בשולחן ערוך (סימן רלה סעיף ד) פוסק רבי יוסף קארו כי מי שקרא קריאת שמע אחרי עלות השחר לא יצא לידי חובה, אלא אם היה אנוס ולא היה יכול לקרוא קריאת שמע בזמנה. המשנה ברורה מסביר בשערי הציון (ס"ק לז) שבעוד מעיקרו הלילה נמשך עד הזריחה, חכמים "עקרו" וביטלו את האפשרות לצאת לידי חובת קריאת שמע של ערבית בין עלות השחר לזריחה. שאלה זו כרוכה גם כן בשאלה שהעלו התלמידי רבינו יונה, כפי שכתבנו לעיל, באשר למי שקרא קריאת שמע אחרי חצות הליל בהסתמך על דעתם של חכמים.
 
לבסוף, רבי יוסף קארו פוסק גם (שולחן ערוך סימן רלה סעיף ד), על סמך הגמרא (ברכות ח ע"ב), כי הקורא קריאת שמע של ערבית בין עלות השחר לזריחה לא יקרא את הברכה השנייה שאחרי שמע, "השכיבנו", שכן ככלל אנשים אינם שוכבים לישון בשעה זו.

פעולות אסורות לפני תפילת ערבית

כפי שכתבנו בפרק הקודם, הגמרא (שבת ט ע"ב) מונה מספר פעולות שאותן אסור להתחיל קודם שמתפללים מנחה.
 
לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין. ואם התחילו – אין מפסיקין. מפסיקין לקרות קריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה.
 
הרשב"א (ברכות ט ע"א) ומאוחר יותר הלבוש (סימן רלה סעיף ב), מרחיבים איסור זה גם לתפילת ערבית. האליה רבה (סימן רלה סעיף ו) כותב כי הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך מזכירים אכילה בלבד בהקשר זה, ולא פעילויות אחרות. נראה כי המשנה ברורה (סימן רלה ס"ק יז) נוטה להרחיב את מגוון הפעולות האסורות לפני תפילת ערבית, מצאת הכוכבים והלאה, זמנה של קריאת שמע של ערבית. הערוך השולחן (סימן רלה סעיף טז) סובר שחכמים לא אסרו אף אחת מפעולות אלה, אפילו בתוך זמן ערבית.
 
הגמרא (שבת ט ע"ב–י ע"א) מעלה שני טעמים להקפדה היתרה על אכילה לפני תפילת ערבית.
 
התם [תפילת מנחה] לא שכיחא שכרות, הכא – שכיחא שכרות [ולכן אדם עלול לשכוח להתפלל ערבית]. אי נמי: במנחה כיוון דקביעא לה זימנא – מירתת ולא אתי למפשע, ערבית כיוון דכולא ליליא זמן ערבית – לא מירתת ואתי למפשע.
 
הגמרא מסבירה שמכיוון שבארוחת הערב יתכן שאדם יתבסם או ישתכר, הוא עלול לשכוח להתפלל ערבית. כמו כן, מכיוון שלתפילת מנחה זמן קצוב ומוגדר, כפי שהסברנו קודם, רוב האנשים נזהרים יותר לזכור להתפלל מנחה בזמנה. לעומת זאת, מכיוון שמותר להתפלל ערבית במשך כל הלילה כולו, יש סיכוי רב יותר שאדם ישכח להתפלל.
 
המשנה ברורה (סימן רלה ס"ק טז) כותב כי על אף שאכילה ושתייה אסורות לפני תפילת ערבית, טעימה בעלמא, כמו למשל פרי או אפילו כביצה לחם, מותרת. הערוך השולחן (סימן רלה סעיף טו) מסיק שאין לשבת לסעודה קבועה, אך מקובל שמותר לאכול סעודת ארעי לפני ערבית ואין לבקר את הנוהגים כך.
 
המשנה ברורה (סימן רלה ס"ק יח) אף מביא את דברי המגן אברהם (ס"ק ד) ופוסק שאם אדם מבקש מחברו שיזכיר לו להתפלל ערבית, הוא רשאי לשבת לסעודה. כך גם מותר לכוון שעון מעורר, לבקש מחבר שיתקשר בטלפון, או אפילו לחבר לבגד משהו שיזכיר את התפילה או להניח תזכורת כלשהי במקום גלוי לעין (ראה פסקי תשובות סימן רלה סעיף ח). בנוסף, מי שרגיל להתפלל במניין בכל ערב, או אפילו מי שנמצא בקבוצה שחבריה מתכוונים להתפלל במניין, רשאי אף הוא לאכול לפני ערבית. בכל המקרים הללו, פוחת הסיכוי לשכוח להתפלל ערבית. המשנה ברורה (ס"ק יז) כותב כי מי שמתכנן להתפלל ביחידות, בביתו, אינו רשאי אפילו ללמוד לפני שיתפלל ערבית.
 
מאיזו שעה אסור לשכב לנוח או לאכול סעודת קבע כדי לא לשכוח להתפלל ערבית? רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך (סימן רלה סעיף ב), פוסק שאין להתחיל לאכול סעודה גדולה החל מחצי שעה לפני תחילת זמן קריאת שמע של ערבית (צאת הכוכבים). הט"ז (ס"ק ג) חולק על דעה זו וכותב שרבים מן הראשונים אסרו לאכול "משעה שהגיע זמן" או "סמוך לו קצת". לפיכך, מסיק הט"ז, אין צורך להימנע מלאכול או מלשכב לנוח בחצי השעה שלפני ערבית. הערוך השולחן (סימן רלה סעיף יג) סובר כך אף הוא ומביא מספר ראשונים התומכים בדעה זו. הערוך השולחן מסיק לבסוף כי למקלים בוודאי יש על מי לסמוך.
 
הלכות אלה רלוונטיות במיוחד למכניסים שבת בשעה מוקדמת, כלומר הנוהגים לקבל את השבת אחרי פלג המנחה ולפני השקיעה, בחודשי הקיץ. אמנם במקרה כזה מתפללים ערבית הרבה לפני צאת הכוכבים, אך יש להיזהר להתחיל לאכול סעודת שבת לפני השקיעה, ולוודא שלא שוכחים לקרוא קריאת שמע לפני ששוכבים לישון.

תפילת ערבית רשות

בגמרא (ברכות כז ע"ב) מובא דיון מן המשנה בשאלה אם תפילת ערבית היא רשות או חובה.
 
תפילת הערב אין לה קבע. מאי אין לה קבע? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא – ליתני תפילת הערב כל הלילה! אלא מאי אין לה קבע? כמאן דאמר: תפילת ערבית רשות. דאמר רב יהודה אמר שמואל: תפילת ערבית, רבן גמליאל אומר: חובה, רבי יהושע אומר: רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר רשות.
 
הראשונים דנים במשמעות המדויקת של המושג "רשות". הרי"ף (יט ע"א) לדוגמה, כותב שתפילת ערבית נותרת תפילת רשות כל עוד אדם מעולם לא התפלל ערבית. לאחר שאדם התפלל ערבית פעם אחת, "לשווייה כחובה". כך גם כותב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"ו):
 
ואין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפילת חובה.
 
מדברי הרי"ף והרמב"ם עולה כי תפילת ערבית מיסודה, היא תפילת רשות. למעשה, הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ט) גם מסביר שלא אומרים חזרת הש"ץ בערבית "לפי שאין תפילת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו". החובה על מי שלא התפלל ערבית להתפלל במקומה תפילת תשלומין, ללא ספק תמוהה לנוכח דעה זו.
 
אחרים מן הראשונים חולקים על דעה זו. התוספות (יומא פז ע"ב, ד"ה והאמר) לדוגמה, קובע שתפילת ערבית היא רשות רק ביחס לתפילות האחרות, אבל אין הכוונה שבאמת נתונה בידי כל אחד הבחירה אם להתפלל ערבית או לא. לפיכך כותבים התוספות:
 
אין לבטלה בחינם, אם לא מפני שום מצווה עוברת או שרא המייניה דפ"ק דשבת (דף ט) דלא מטרחינן ליה [לחגור שוב את האבנט ולהתפלל].
 
התוספות מוסיפים וכותבים שיעקב אבינו בוודאי לא היה מייסד תפילת רשות אמתית, "לבטלה", ושריפת האברים אף היא אינה רשות אלא מצווה.
 
רבי יעקב יהושע (1680–1756), בספרו "פני יהושע" (ברכות כו ע"ב), סובר שהדיון בשאלה אם תפילת ערבית היא רשות או חובה תלוי במקורה של התפילה. אם התפילות יוסדו כנגד הקרבנות, אז בדיוק כשם ששריפת האברים אינה חובה גמורה, כך גם תפילת ערבית אינה חובה. לעומת זאת, אם נאמר שיעקב אבינו יסד את תפילת ערבית, אז ודאי שלתפילה זו משקל שווה לתפילות האחרות שיסדו אברהם אבינו ויצחק אבינו.
 
הלכה למעשה – אנו נוהגים בתפילת ערבית כחובה. באשר לחיוב נשים בתפילת ערבית, חלק מן הפוסקים (ראה ערוך השולחן סימן קו סעיף ז; פרי מגדים סימן פט ס"ק א) סוברים שכשם שגברים חייבים בתפילה שלוש פעמים ביום, כך גם נשים חייבות בתפילות. פוסקים אחרים (ראה שולחן ערוך הרב סימן קו; משנה ברורה סימן קו ס"ק ד) חולקים על דעה זו. מיסודה ערבית היא תפילת רשות, אם כי לאורך הדורות הגברים קיבלו אותה על עצמם כחובה, נשים לעומת זאת לא קיבלו על עצמן חובה זו ולפיכך הן מחוייבות בתפילת שחרית ומנחה בלבד.

סמיכת גאולה לתפילה בערבית והמאחר לתפילת ערבית

מכיוון שיתכן שהחיוב בתפילת שמונה-עשרה בערבית שונה מיסודו מהחיוב בתפילות האחרות, עולה שאלת היחס בין התפילה לברכות קריאת שמע של ערבית, שלעולם אינן נקראות רשות. בנוגע לתפילת שחרית, בגמרא (ברכות ט ע"ב) מודגשת החשיבות הרבה של סמיכת גאולה לתפילה, האם חובה זו חלה גם על תפילת ערבית?
 
בפרק ו' עסקנו בדיון שערכו חכמים בשאלת סמיכת גאולה לתפילה בערבית. התוספות (ברכות ד ע"ב, ד"ה דאמר) מביאים את דברי רב עמרם גאון, המוכיח שאין צורך לסמוך גאולה לתפילה בערבית מכך שנוהגים לומר קדיש בין ברכות קריאת שמע ובין שמונה-עשרה. התוספות חולקים על רב עמרם ופוסקים כי יש לסמוך גאולה לתפילה גם בערבית. מרבית הראשונים פוסקים כך אף הם.
 
אם כן, עולה השאלה: אם תפילת ערבית היא תפילת רשות, כיצד ניתן לפסוק בה בעת שסמיכת גאולה לתפילה היא חובה? תוספות עונים פשוט כי על אף סתירה זו, עדיין עומדת החובה לסמוך גאולה לתפילה. ככל הנראה, על אף שאולי תפילת ערבית אינה תפילת חובה, כאשר אדם מתפלל בכל זאת שמונה-עשרה של ערבית, הוא מחויב להתחיל להתפלל שמונה-עשרה מיד לאחר שיסיים לקרוא את ברכותיה של קריאת שמע.
 
 למרות החובה לסמוך גאולה לתפילה בערבית (ראה שולחן ערוך סימן רלו סעיף ב), ישנן סימנים המעידים לכך שאופן הסמיכה בערבית שונה מעט מבתפילות האחרות.
 
לדוגמה, הגמרא (ברכות ד ע"ב) קובעת שיש לומר "השכיבנו", הברכה השנייה אחרי קריאת שמע, לפני שמונה-עשרה, שכן ברכה זו היא בגדר "גאולה אריכתא". יתרה מזאת, אנו אומרים קדיש אחרי ברכות קריאת שמע, וכך מפרידים את החיבור הישיר בין קריאת שמע לתפילת עמידה. הרשב"א (שו"ת חלק א סימן רצג), שדבריו מובאים בשולחן ערוך (סימן רלו סעיף ב), תומך במנהג להזכיר לציבור בין קדיש לבין שמונה-עשרה להוסיף "יעלה ויבוא" (ראה בית יוסף סימן רלו לדעות מנוגדות). המגן אברהם מסביר שקולא זו מסתמכת על כך שתפילת ערבית היא תפילת רשות. המשנה ברורה, בשער הציון (ס"ק ד), כותב כי ללא ספק קולא זו לא תקפה בשחרית, שם יש להקפיד הקפדה יתרה על סמיכת גאולה לתפילה ואין להרשות הפסקות מעין אלה.
 
נראה אם כן, כי משום שערבית היא תפילת רשות, ההלכה מחמירה פחות בנוגע לסמיכת גאולה לתפילה.
 
בנוגע לאיחור לתפילת ערבית, רבי יוסף קארו פוסק בבית יוסף (סימן רלו) כי מי שמגיע לבית הכנסת ומוצא מניין העומד לפני שמונה-עשרה צריך להתפלל שמונה-עשרה בציבור ולאחר מכן לחזור ולקרוא קריאת שמע וברכותיה. הבית יוסף מסביר שתפילה בציבור, בערבית בלבד, גוברת על סמיכת גאולה לתפילה, וכך גם נפסק בשולחן ערוך (סימן רלו סעיף ג).
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * *