תפילת קבע ותפילת תחנונים

כותבת המשנה באבות (ב', יח): "וכשאתה מתפלל, אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר: 'כי אל חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה". הגמרא בברכות כט ע"ב מביאה כמה הסברים למשנה זו, אבל ההסבר הפשוט (התואם את דברי חלק מהאמוראים) הוא שכאשר האדם עומד לפני ה' בתפילה, עליו לבוא מתוך תחנונים ותחינה שהקב"ה ימלא את בקשותיו, ולא לעשות את תפילתו כמי שרגיל בה ואינו מתחנן ומבקש.

אמנם, הסבר פשוט זה סותר את העובדה שחז"ל קבעו נוסח קבוע וזמנים קבועים לתפילה. כיצד יכול האדם לעמוד מול ה' ולהתחנן, כאשר המילים שהוא מוציא מפיו אינן מילותיו שלו? לכאורה, אם האדם יתפלל על מה שחסר לו - הוא ודאי יתחנן וירגיש את הרגשת החיסרון. כיצד יכול האדם המתפלל בנוסח קבוע ובמועדים קבועים לעשות את תפילתו תחנונים?

הרבה מרבותינו עסקו בשאלה זו. יש שטענו שחז"ל באמת ויתרו על תפילת התחנונים, כי ראו שהאנשים אינם יודעים כיצד לעמוד מול ה' בלי טקסט קבוע, ולכן נמנעו מלהתפלל. לכן קבעו חז"ל נוסח קבוע לתפילה, כדי שלפחות יהיה לאדם מפגש קבוע עם הקב"ה, וויתרו על תפילת התחנונים.

תשובתו של הראי"ה קוק לַשאלה היא אחרת (עולת ראיה ח"ב עמ' קסו): "ראו חז"ל ברוח הקודש לסדר לנו בי"ח ברכות עניינים מבוקשים אלה, שצורכם גדול מאד ואין קץ להכרחיותם... על כן ראוי שישים האדם אל לבו,שכיוון שחז"ל קבעו אלה העניינים לחיוב ג' פעמים בכל יום לבקשם ממנו ית' - אי אפשר כלל לשער בהגבלת השכל האנושי את הכרחם, וכל מה שיעלה בדעתו ציור של צורכו לדברים הנאמרים בתפילה, עוד לא הקיפה דעתו את כל ערך הצרכים האלה, וראוי שישפוך נפשו בתפילה לפי האמונה שהוא מאמין בהכרחיותם". האדם צריך לסמוך על חז"ל: אם הם קבעו להתפלל דווקא על דברים אלו, ודאי יש להם חשיבות עצומה, והאדם בהבנתו המצומצמת אינו יכול לעמוד עליה. מכאן, שהאדם צריך להתחנן בתפילתו ולא לעשות אותה תפילת קבע, שהרי הוא מבין שהדברים שהוא מתפלל עליהם הם בעלי חשיבות רבה. מצד אחד, אם כן, חז"ל אכן קבעו נוסח קבוע לתפילה, וקבעו בו את הבקשות החשובות ביותר שיש לבקש עליהן; מצד שני, הם אסרו לעשות את התפילה קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה.