דילוג לתוכן העיקרי
הלכות תפילה -
שיעור 19

תפילת שמונה עשרה כהלכתה

קובץ טקסט
בפרק זה נדון בהלכות הנוגעות לתפילת שמונה-עשרה, כולל לאופן שבו יש לגשת אל התפילה, כיצד יש לעמוד, לאיזה כיוון לפנות ומתי וכיצד יש לכרוע.

ניגשים לתפילה

הרמ"א (סימן צה סעיף א) מביא את דברי ר' אליעזר בן יהודה קלונימוס מוורמייזא (1176–1238), בעל ספר "הרוקח" (הלכות תפילה סימן שכב), הכותב כי לפני שמתחילים להתפלל שמונה-עשרה, יש להתקדם שלוש פסיעות "דרך קרוב והגשה לדבר שצריך לעשות". מספר הפסיעות נלמד מכך שבשלושה מקומות בתנ"ך המילה "ויגש" מתייחסת לתפילה (בראשית י"ח, כג; מ"ד, יח; מלכים א י"ח, לו).
 
האליה רבה כותב שאין צורך לפסוע שלוש פסיעות לאחור לפני שצועדים לפנים, אך הערוך השולחן (סימן צה סעיף ג) והמשנה ברורה (סימן צה ס"ק ג), כותבים כי המנהג המקובל הוא במידת האפשר לפסוע קודם שלוש פסיעות לאחור, שכן "כל דבר של קדושה צריך הכנה והזמנה". כמו כן, המהרי"ל כותב כי הוא נוהג לקום כשמגיעים בתפילה למילים "תהילות לקל עליון" לקראת סוף ברכת "גאל ישראל", לפני תחילת שמונה-עשרה, כהכנה לקראת התפילה.

תפילה כמלאכים או ככהנים

חכמי הגמרא מתארים את האופן שבו יש להתפלל שמונה-עשרה. הגמרא (ברכות י ע"ב) קובעת כי יש להתפלל שמונה-עשרה כששתי הרגליים צמודות זו לזו, כדי להידמות למלאכים המתוארים ביחזקאל כעומדים על רגל יחידה:
 
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכווין את רגליו, שנאמר: 'ורגליהם רגל ישרה' [יחזקאל א', ז].
 
בירושלמי מובא דיון בשאלה אם בשעת תפילת שמונה-עשרה יש להידמות למלאכים, כפי שנכתב לעיל, או שאולי דווקא יש לעמוד ככהנים.
 
זהו שעומד ומתפלל צריך להשוות את רגליו. תרין אמורין רבי לוי ורבי סימון חד אמר כמלאכים וחד אמר ככהנים. מאן דאמר ככהנים 'לא תעלה במעלות על מזבחי' [שמות כ', כג] שהיו מהלכים עקב בצד גודל וגודל אצל עקב. ומאן דאמר כמלאכים 'ורגליהם רגל ישרה' [יחזקאל א', ז].
 
הבית יוסף (או"ח סימן צה) מציין כי אמנם תלמידי רבינו יונה סוברים שבגמרא התקבל להלכה שיש להתפלל כמלאכים, אך הטור מביא את שתי הדעות ומכאן עולה כי ניתן לנהוג לפי כל אחת מהדעות. למעשה, במקום אחר (סימן צח) הטור בעצמו משווה אדם העומד בתפילתו לכהן בעבודתו.
 
האחרונים מביאים מספר טעמים להלכה זו. חלק מן הפוסקים מדגישים את ההשפעה של צורת העמידה על התפילה. כף החיים (סימן צה ס"ק א) לדוגמה, מסביר כי מי שעומד "כאילו רגליו קשורין ביחד" לא יכול ללכת ועל ידי כך הוא מגיע למתינות ולישוב הדעת הדרושים לתפילה. כך גם הבית יוסף מסביר כי מי שמתכונן לשוחח עם השכינה צריך להסיר את כל המחשבות הגשמיות מלבו ולהידמות למלאכים. נוסף על כך, הבית יוסף מביא את דברי המהר"י אבוהב שסבר כי עלינו לעמוד כאדם בעל רגל אחת שאינו מסוגל לברוח, כדי להתקרב אל הקב"ה בשעת התפילה. גם המהרש"א (ברכות י ע"ב) מסביר: "יעמוד כן כאילו הוא כפות ברגליים וכן אמרו בידיו שיניח ידו אחת על חברתה בשעת תפילה כעבד כפות לפני רבו."
 
השולחן ערוך (או"ח סימן צה סעיף א) מציין שהמנהג המקובל הוא להתפלל כמלאכים, ואולם מי שמתקשה לעמוד כך, למשל אדם זקן או חולה, בוודאי רשאי להתפלל בתנוחה הנוחה לו ביותר. מי שאינו מסוגל להתפלל כשרגליו צמודות זו לזו, טוב שישתדל להתפלל בעמידה ולא בישיבה. מי שאינו יכול לעמוד כלל, יתפלל בישיבה אך ישתדל לשמור את רגליו צמודות זו לזו.

תפילה בזמן נסיעה

לפעמים אדם נמצא במצב שבו קשה מאוד או אפילו בלתי אפשרי להתפלל בעמידה. אין ספק שמי שאינו מסוגל לעמוד (ז"א קשיש, חולה או נכה) צריך להתפלל בישיבה או בשכיבה.
 
מה יעשה מי שמתפלל בזמן נסיעה? הגמרא (ברכות ל ע"א) אומרת:
 
היה רוכב על החמור ירד ואם אינו יכול לירד יחזיר את פניו [לכיוון ירושלים] ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכווין את לבו כנגד בית קודש הקודשים. היה רוכב על החמור וכו'. תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפילה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו – ירד למטה ויתפלל, ואם לאו – ישב במקומו ויתפלל; רבי אומר: בין כך ובין כך – ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו. אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי.
מרבית הראשונים (תוספות ד"ה הלכה, מרדכי רמז צט; רא"ש פרק ד סימן יט; רשב"א ל ע"א) מסבירים שגם לא בשעת סכנה מותר להתפלל על החמור ואפילו כשהוא בתנועה, אם כך המתפלל סבור שיתפלל בכוונה הרבה ביותר.
 
כמו כן, האורחות חיים (אות מה) מביא את דברי רש"י לפיהם מי שנמצא במקום של גויים וחושש שמא יפריעו לו בתפילתו או מי שחושש שיגרם לו הפסד כספי, רשאי להתפלל בישיבה שכן אחרת לא יוכל להתרכז ולהתפלל שמונה-עשרה בכוונה הראויה.
 
השולחן ערוך (סימן צד סעי' ד–ז) פוסק כדעת הגמרא שהבאנו וכדעת הראשונים, שמותר להתפלל שמונה-עשרה בישיבה בזמן נסיעה, אם המתפלל סבור שעצירה תפגע ביכולתו להתרכז בתפילה, ואפילו בשל הדאגה שיגיע ליעדו באיחור. אולם בכל מקרה יש לעמוד בברכות שבהם כורעים, ולכתחילה גם בברכה הראשונה של שמונה-עשרה, ברכת האבות.
 
הלכה למעשה, מי שמתפלל בזמן נסיעה באוטובוס או ברכבת ואינו יכול לעמוד, בין אם משום שאינו מסוגל פיזית לעמוד, מחוסר מקום למשל, ובין אם שהוא חושש שכוונתו תיפגם, רשאי להתפלל בישיבה כשרגליו צמודות, ועליו גם להשתדל לעמוד בברכה הראשונה של שמונה-עשרה ובכריעות. בנוסף, יש להשתדל לצעוד שלושה צעדים קדימה בתחילת התפילה ושלושה צעדים לאחור בסיומה, אפילו בשעת ישיבה.
 
הערוך השולחן (סימן צ סעיף כ) כותב בעניין זה שמי שנוסע ברכבת וחושש שאם יקום להתפלל יגנבו את חפציו, רשאי להתפלל בישיבה.
 
מי שמצוי עדיין באמצע שמונה-עשרה כשהגיע ליעדו, רשאי להפסיק בתפילתו כדי לרדת מהאוטובוס (תפילה כהלכתה פרק כז סעיף כב).
 
ניתן גם לשאול לגבי תפילה במטוס, אם עדיף להתפלל בישיבה או בעמידה במעבר בחוסר נוחות, ואולי אף בצורה שעלולה להפריע לנוסעים האחרים. כפי שכותב השולחן ערוך (סימן צד סעיף ד): "והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו".

צורת העמידה בזמן התפילה

הגמרא (יבמות קה ע"ב) עוסקת בשאלה לאן יש לכוון את המבט בזמן התפילה:
 
דר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי, פתח חד מינייהו ואמר: המתפלל צריך שיתן עיניו [למקדש] למטה, שנאמר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים', וחד אמר: עיניו למעלה, שנאמר: 'נשא לבבנו אל כפיים'. אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו, אמר להו: במאי עסקיתו? אמרו ליה: בתפילה; אמר להו, כך אמר אבא: המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו.
 
השולחן ערוך (סימן צה סעיף ב) אכן כותב:
 
צריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכווין למעלה לשמיים.
 
בראשונים מצאנו דעות שונות לגבי הצורה שבה יש לעמוד להתפלל. הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ה ה"ד) לדוגמה, כותב שיש להניח את היד על הלב כאילו הם קשורים זה לזה, כעבד המבקש את רחמיו של אדונו. פוסקים אחרים מציעים להתפלל כשהידיים מאחורי הגב.
 
הבית יוסף (סימן צה) מביא את דברי המהר"י אבוהב שכתב כי בכל מדינה נהוג לגשת אל המלך או אל השליט בצורה אחרת, וכך גם בתפילה יש לאמץ את מנהג המקום.

תפילת לחש

הגמרא (ברכות לא ע"א) לומדת מספר הלכות מתפילתה של חנה (שמואל א א', יא–יג), שלאחר שנים רבות של עקרות התפללה לקב"ה בדמעות שיזכה אותה בבן.
 
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְיָ צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַייָ כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ: וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְיָ וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ.
 
הפסוקים ממשיכים לתאר איך התפללה חנה וכיצד עלי חשב שהיא שיכורה:
 
וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה.
 
בגמרא נאמר:
 
אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה: וחנה היא מדברת על לבה – מכאן למתפלל צריך שיכווין לבו. רק שפתיה נעות – מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע – מכאן, שאסור להגביה קולו בתפילתו. ויחשבה עלי לשכרה – מכאן, ששיכור אסור להתפלל.
 
הגמרא מלמדת שתי הלכות הנוגעות לתפילת שמונה-עשרה: יש לבטא את מילות התפילה בשפתיים ואסור להגביה את הקול. במקום אחר בגמרא (ברכות כד ע"ב) נאמר "המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמונה". רש"י מסביר שתפילה בקול רם מרמזת כאילו המתפלל אינו מאמין שהקב"ה שומע תפילות הנאמרות בלחש.
 
מה פירוש "אסור להגביה קולו"? הטור (סימן קא) מביא שתי תפיסות של הלכה זו.
 
חלק מן הפוסקים סבורים שיש להתפלל בלחש כך שאפילו המתפלל עצמו לא ישמע את המילים היוצאות מפיו. וכך מובא בתוספתא (ברכות פ"ג ה"ו):
 
יכול יהא משמיע קולו פרש בחנה שנאמר 'וחנה היא מדברת על לבה'...
 
בזוהר נאמרים דברים דומים (מובא בבית יוסף סימן קא) ונקבע כי יש להתפלל שמונה-עשרה בלחש.
 
פוסקים אחרים לעומת זאת, קובעים כי אין להשמיע את התפילה לאזנם של אחרים אך המתפלל עצמו רשאי ואולי אפילו צריך לשמוע את תפילתו שלו. כך כותב הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ה ה"ט):
 
השוויית הקול כיצד? לא יגביה קולו בתפילתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש.
 
כך עולה גם מדברי הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) כי עדיף שאדם ישמע את תפילתו שלו, והרשב"א (ברכות לא ע"א) אכן פוסק כך להלכה.
 
השולחן ערוך (סימן קא סעיף ב) פוסק שלכתחילה יש להתפלל שמונה-עשרה כך שהמתפלל ישמע את תפילתו שלו. כך מובא להלכה גם במשנה ברורה (ס"ק ה) יחד עם דעתם של אחרונים אחרים שפסקו כך אף הם (מגן אברהם, הגר"א ועוד). לעומת זאת, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (1724–1807), בחיבורו על השולחן ערוך, ה"ברכי יוסף", חולק על דעה זו ומביא מנהג קבלי נפוץ בקרב תלמידי האר"י להתפלל בשקט מוחלט.
הרמב"ם, ובעקבותיו השולחן ערוך, מציין כי מי שמתקשה להתרכז בתפילה בשקט מוחלט רשאי להגביה מעט את קולו, אבל רק בעת תפילה ביחידות, שכן תפילה בקול רם בציבור עלולה להסיח את דעתם של המתפללים האחרים.
 
הט"ז אפילו פוסק כי מי שאינו מסוגל לכוון בתפילה אם לא יתפלל בקול רם, רשאי להתפלל ביחידות, בביתו, ולא בציבור! הביאור הלכה דן בשאלה אם כל אחד יכול להסתמך על קולא זו או שמא מדובר במקרה חריג.
חכמים חלוקים בשאלה מדוע יש להשמיע את התפילה בשפתיים ולא מספיק להתפלל בשקט בלב.
 
חלק מן הפוסקים סבורים שישנה משמעותית רוחנית בהנעת השפתיים להבעת המילים. החיד"א לדוגמה, האר"י ז"ל והרב חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים", מתמקדים בהשפעה הרוחנית העליונה שהנעת השפתיים בתפילה פועלת על העולם. פוסקים אחרים (הרב סולובייצ'יק, עבודה שבלב עמ' 104–106) רואים במסגרת החיצונית של התפילה, כלומר צורת העמידה, הפניה לכיוון מסוים, הצורך בכוונה ובריכוז, וגם בכריעה ובהבעת המילים בפה, אמצעי שנועד להעמיק ולהעצים את חוויית התפילה הפנימית.

כיוון התפילה

הגמרא (ברכות ל ע"א) אומרת:
 
תנו רבנן: סומא ומי שאינו יכול לכווין את הרוחות – יכווין לבו כנגד אביו שבשמים, שנאמר 'והתפללו אל ה'; היה עומד בחוץ לארץ – יכווין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: 'והתפללו אליך דרך ארצם' [מלכים א ח', מח]; היה עומד בארץ ישראל – יכווין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת' [שם מד]; היה עומד בירושלים – יכווין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: 'והתפללו אל הבית הזה' [דברי הימים ב ו', כו]; היה עומד בבית המקדש – יכווין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: 'והתפללו אל המקום הזה' [מלכים א ח', לה]; היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכווין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת; נמצא: עומד במזרח – מחזיר פניו למערב, במערב – מחזיר פניו למזרח, בדרום – מחזיר פניו לצפון, בצפון – מחזיר פניו לדרום; נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד.
 
מגמרא זו עולה אם כן כי לכולי עלמא יש להתפלל לכיוון בית המקדש, אולם במקום אחר בגמרא (בבא בתרא כה ע"ב) ישנה מחלוקת בדבר.
 
ואף רבי ישמעאל סבר: שכינה בכל מקום... ואף רב ששת סבר: שכינה בכל מקום, דא"ל רב ששת לשמעיה: לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח, ולאו משום דלית ביה שכינה, אלא משום דמורו בה מיני. ורבי אבהו אמר: שכינה במערב... אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין, וסימניך: שולחן בצפון ומנורה בדרום; ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר, שנאמר: 'אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד'. והא רבי יהושע בן לוי אמר: שכינה במערב! דמצדד אצדודי. אמר ליה רבי חנינא לרב אשי: כגון אתון דיתביתו בצפונה דארץ ישראל – אדרימו אדרומי.
 
סוגיה זו מציגה ארבע דעות. לדעת רבי ישמעאל ורב ששת, מותר להתפלל בכל כיוון שהוא (אולם עדיף שלא למזרח), שכן השכינה מצויה בארבע כנפות השמיים. רבי יצחק לעומת זאת סובר כי מותר להתפלל לכיוון צפון או דרום, בהתאם לבקשתו של אדם אחר עושר או חכמה. רבי אבהו סובר כי השכינה מצויה במערב ועל כן יש לכוון מערבה, ורבי יהושע בן לוי מוסיף כי יש לפנות לדרום–מערב. לבסוף, רבי חנינא סובר כי על מי שמתגורר מצפון לארץ ישראל לפנות דרומה בתפילתו.
 
התוספות (ברכות ל ע"א ובבא בתרא כה ע"א) וגם הרא"ש (ברכות פרק ד סימן יט), סבורים כי האמוראים בגמרא שהבאנו לעיל (בבא בתרא כה ע"ב), הסוברים כי מותר להתפלל לכיוון צפון, דרום או לכל הכיוונים, חולקים על הגמרא בברכות. התוספות והרמ"א פוסקים אם כן על סמך מסכת ברכות ולא על סמך בבא בתרא, שיש לפנות לכיוון ירושלים בשעת התפילה.
 
הבית יוסף (סימן צד) לעומת זאת מביא את דברי הסמ"ג והמהר"י אבוהב, שמנסים ליישב את שני המקורות ומסבירים שאמנם מותר להתפלל לכיוון צפון או לדרום, אך לכל הפחות יש להפנות את הפנים מזרחה.
השולחן ערוך (סימן צד סעי’ א–ב) פוסק כך להלכה וכותב כי יש לכוון בתפילה לירושלים, ומוסיף כי מי שעומד בתפילתו לכיוון אחר צריך להסב את פניו לכיוון ירושלים. הרמ"א כותב כי המנהג המקובל הוא לפנות מזרחה, לכיוון ארץ ישראל.
 
עד כמה יש לדייק בפנייה לכיוון ירושלים בשעת התפילה? מספר מקורות שונים מעידים על כך שהכיוון המדויק אינו מעכב.
 
בגמרא (ברכות ל ע"א) מצאנו את הביטוי "יכווין את לבו כנגד ירושלים", ומכאן עולה שהכוונה הפנימית היא החשובה יותר ולא בהכרח הכיוון הפיזי. כך גם רבי חנינא (בבא בתרא כה ע"א) מורה לרב אשי "אתון דיתביתו בצפונה דארץ ישראל – אדרימו אדרומי", הדרים מצפון לישראל יכוונו דרומה בתפילתם, על אף שבבל שוכנת צפון–מזרחית לארץ ישראל, ההנחיה היא פשוט לכוון דרומה. לכאורה, מקורות אלה תומכים במנהגן של קהילות שנמצאות מערבה לארץ ישראל להתפלל מזרחה, ללא קשר למיקומן הגיאוגרפי המדויק. ואולם, ערוך השולחן (סימן צד סעיף ד) מקשה על המנהג לפנות לכיוון מזרח.
 
והנה רבותינו הראשונים שהיו בצרפת ואשכנז אתי שפיר שמדינות אלו עומדות ממש במערבה של א"י אבל רבינו הרמ"א שהיה בפולין וכן מדינתינו רוסיא שעומדות בצפון העולם א"כ אנחנו נגד מערבית צפונית של א"י וכשאנו עומדים לצד מזרח אינו ממש כנגד א"י וכבר נתעוררו הגדולים בזה [לבוש ומעיו"ט שם וט"ז ומג"א] וכתבו דבאמת כשבונין הבהכ"נ יעמדו כותל מזרחית שבו הארון הקדש נוטה לצד מזרחית דרומית דאז יהיה מכוון כנגד א"י וירושלים אך אין בידינו לבנות כרצונינו כי הבניינים נעשים על פי רשיון הממשלה.
 
הערוך השולחן (סימן צד סעי' ו–ט) ממשיך ומקשה על פסיקתם של התוספות והרא"ש, ושואל כיצד ניתן ליישב את דעתם של האמוראים בסוגיה בבבא בתרא עם קריאתו של שלמה המלך (מלכים א ח', מד) "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְיָ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ"? מאידך כיצד ניתן לקבל להלכה את דעת היחיד המובאת בברכות, לפיה יש לפנות לכיוון ירושלים, על פני כל הדעות השונות מבבא בתרא?
 
הערוך השולחן מסיק שהאמוראים לא באמת חלוקים ושלמעשה מותר להתפלל לכיוונים שונים מסיבות שונות, אך מלכתחילה עדיף לפנות לכיוון ירושלים. לאור דברים אלה ניתן להבין את מנהגן של קהילות מזרח אירופה לבנות בתי כנסת בהם מתפללים מזרחה, שכן מספיק לפנות לכיוון הכללי של ארץ ישראל ולכוון את הלב לירושלים.
 
ישנם גם פוסקים אחרים שמדבריהם עולה כי יש להתפלל בדיוק בכיוון ירושלים ולא בכיוון הכללי. ראשית, התוספות (ד"ה היה) קובעים כי אין לקרוא את הגמרא בברכות "יכוון לבו", אלא דווקא "יכוון פניו" ושיש להפנות את הפנים ממש לכיוון ירושלים בשעת התפילה. שנית, המעדני יום טוב (רא"ש ברכות פרק ד סימן ו) שואל מדוע רבי חנינא אמר לרב אשי לפנות דרומה בשעת התפילה ולא לדרום–מערב, ומסביר שרבי חנינא התכוון להורות לרב אשי להתפלל לא רק מערבה כפי שהיה עשוי לחשוב, אלא גם לנטות קלות דרומה, לכיוון ירושלים. אכן, רבי מרדכי יפה בעל ה"לבוש" שחי במאה השש–עשרה, קובע כי במזרח אירופה יש להתפלל לכיוון דרום–מזרח (ראה משנה ברורה סימן צט ס"ק יא).
 
האחרונים מצביעים על מספר השלכות מעשיות להבדלים בין הדעות השונות. לדוגמה, האם מי שכבר התחיל להתפלל שמונה-עשרה כשפניו מופנות לכיוון אחר, רשאי לעקור ממקומו כדי לפנות לכיוון ירושלים? המשנה ברורה (סימן צה ס"ק י) לדוגמה פוסק כי מי שהתחיל להתפלל ופנה בטעות לכיוון הלא נכון, צריך להמשיך להתפלל כרגיל ולהפנות את פניו לכיוון ירושלים.
 
ניתן לשאול שאלה דומה גם על מצב בו קהילה שלמה עומדת בתפילה ולא פונה לכיוון ירושלים, האם למתפלל יחיד מותר לפנות לכיוון הנכון בניגוד ליתר המתפללים שסביבו? פעמים רבות אדם עשוי למצוא את עצמו בבית כנסת שבו ארון הקודש אינו פונה לכיוון ירושלים. המשנה ברורה (ס"ק י), ערוך השולחן ואחרים, פוסקים שאין להפנות את הגב לארון הקודש אפילו אם פירוש הדבר הוא שלא מתפללים לכיוון ירושלים. למעשה, הערוך השולחן (סימן צד סעיף ה) כותב שאפילו מי שעומד דרומית לארון קודש הפונה מזרחה (ז"א מימינו) לא יפנה לכיוון דרום, שכן אז יפנה את גבו, אפילו במקצת, לארון הקודש. הפרי מגדים לעומת זאת, במשבצות זהב, חולק על דעה זו וקובע כי רק מי שעומד ממש לצדו של ארון הקודש צריך להימנע כך שלא להפנות את גבו אליו.
 
בעיה זו מתעוררת גם בעת תפילה בכותל המערבי, שכן הכותל ממוקם מעט דרומית למקום המקדש. מי שמבקש לפנות בדיוק למקום המקדש צריך לפנות מעט שמאלה אל החלק המרכזי של הר הבית.
לבסוף, גם בעת טיסה יש להשתדל לפנות בתפילה לכיוון ירושלים, על כן כשטסים מישראל צריך להתפלל לכיוון זנב המטוס וכשטסים אל ישראל יש לפנות לקדמת המטוס. מי שאינו מצליח לקבוע מהו הכיוון הנכון או שאינו יכול להתפלל בכיוון המתאים, יכוון את לבו לאביו שבשמיים.

כריעה בתפילת שמונה-עשרה

הגמרא (ברכות לד ע"א) אומרת שיש לכרוע במקומות מסוימים בתפילת שמונה-עשרה.
 
ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחילה וסוף, בהודאה תחילה וסוף. ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחילת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה.
 
מדוע תיקנו חכמים שיש לכרוע דווקא בברכות אלה? ויתרה מזאת, מדוע יש להימנע מלכרוע בברכות אחרות?
 
נראה כי חז"ל תיקנו שיש לכרוע בשתי ברכות אלה בשל חשיבותן ומרכזיותן בתפילת שמונה-עשרה, וכדי לעורר בנו את הכוונה הראויה בעת אמירת ברכות אלה. אך מדוע אין לכרוע בברכות אחרות?
 
התוספות (לד ע"א) מעלים שני הסברים. ראשית, כריעה בברכות אחרות עלולה להוביל לבלבול ובסופו של דבר לערעור התקנה המקורית המחייבת לכרוע בשתי הברכות שהזכרנו בלבד. שנית, כריעה בברכות אחרות עלולה להיראות כיוהרה, כאילו אדם תופס את עצמו "קדוש" יותר מאחרים.
 
לאור הטעמים שהבאנו כאן, הפוסקים דנים בהיקפו של איסור זה. לדוגמה, אולי יש לאסור כריעה בכלל למעט בשתי הברכות שהוזכרו בגמרא. לחלופין, ניתן אולי להתיר כריעה בחלקים אחרים של התפילה, חוץ מאשר בחתימת הברכות של שמונה-עשרה שבהן חז"ל לא תיקנו כריעה, כמו למשל באמצע הברכות של שמונה-עשרה, בברכו ובקדיש.
 
השולחן ערוך (סימן קיג סעיף א) מתיר כריעה באמצע ברכותיה של תפילת שמונה-עשרה, אולם הערוך השולחן (סימן קיג סעיף ד) כותב כי אמנם מנהג זה לא נאסר אך גם אין לעודד אותו. בנוסף לכך, השולחן ערוך (או"ח סימן נו סעיף ד) מונה חמש מקומות בהם יש לכרוע בעת אמירת קדיש. הגר"א מתנגד למנהג זה בתקיפות וכותב כי אין לכרוע בקדיש, שכן יש בכך הפרה של הכלל שהזכרנו לעיל לפיו אין להוסיף כריעות על אלה שהוזכרו בגמרא.
 
לגבי "ברכו", יש פוסקים המבקרים את המנהג הנפוץ לכרוע, שכן הכריעה ב"ברכו" לא הותרה בפירוש על ידי חכמים. על אף שהביאור הלכה (סימן קיג ס"ק ג) מגן על מנהג זה וסובר כי "מנהג ישראל תורה", נראה שהגר"א התנגד לכריעה ב"ברכו". ערוך השולחן (סימן נז סעיף א) כותב כי אין לכרוע ב"ברכו" שבקריאת התורה, אך ב"ברכו" שלפני ברכות קריאת שמע נהוג לכרוע מעט.
 
השולחן ערוך (סימן קט) כותב שמי שעוד מתפלל שמונה-עשרה בלחש בעת ששליח הציבור כבר הגיע לברכת "מודים", צריך לכרוע עם הציבור כדי שלא יראה כאילו הוא כופר בברכה זו. לעומת זאת, מי שנמצא בדיוק בתחילת ברכה או בחתימתה בעת ששליח הציבור הגיע ל"מודים", לא יכרע. המגן אברהם (סימן קלב ס"ק ב) מביא את המנהג לכרוע ולהשתחוות ב"עלינו לשבח" בעת שאומרים "ואנחנו כורעים ומשתחווים", כדי לא להראות ככופר. לכאורה גם כאן, מי שעדיין עומד בשמונה-עשרה והגיע לתחילת ברכה או לחתימתה צריך להימנע מלכרוע.
 
הרב שניאור זלמן מליאדי, בספרו שולחן ערוך הרב, מעלה שאלה נוספת בהקשר זה. הגמרא (ברכות לד ע"ב) אומרת "הכורע בהודאה [דברכת המזון] ובהודאה של הלל [הודו לה' כי טוב] הרי זה מגונה". לאור דברי התוספות שהבאנו לעיל ניתן אולי להבין שאין לכרוע במקומות אלה בתפילה שכן חז"ל אסרו לכרוע בכלל למעט בברכת "אבות" ובברכת "מודים". ואולם השולחן ערוך הרב כותב כי מי שכורע בשתי ברכות אלה ובמקומות אחרים בהם מוזכרת המילה "מודים", אינו מבין כלל מונח זה. המילה "מודים", מסביר הרב, מתייחסת לשבח ולא לכריעה, ולכן כריעה בברכות אלה היא פשוט "סכלות". לעומת זאת הוא משבח כריעה בתפילות אחרות של שבח ובתחינות, מתוך רגש דתי עז, או בזמן אמירת קדיש.
 
לגבי האופן הנכון שבו יש לכרוע ולהשתחוות, הגמרא (ברכות כח ע"ב) אומרת:
 
אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה... רבי חנינא אמר: כיוון שנענע ראשו שוב אינו צריך. אמר רבא: והוא – דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע.
 
התנועה המתוארת בגמרא היא הטייה של פלג הגוף העליון כולו. בעדות המזרח נהוג, על סמך פשט הגמרא ועל סמך פסיקתו של השולחן ערוך (סימן קיג), שלא לכופף את הברכיים בשעת הכריעה אלא רק את הגב. המגן אברהם (סימן קיג ס"ק ד) מביא את הזוהר לפרשת עקב, שם נכתב שיש לכופף את הברכיים בעת אמירת "ברוך" ואז להשתחוות בהטיית הגב במילה "אתה", ולהזדקף לפני אמירת שם השם. קהילות אשכנז רובן ככולן נוהגות כך (ראה משנה ברורה סימן קיג ס"ק יב), אולם ב"מודים" נהגו רק להטות קדימה בלי לכפוף את הברכיים קודם.
 
הגמרא (יומא נג ע"ב) מזכירה כריעה אחת נוספת – בחתימת תפילת שמונה-עשרה: "אמר רב חייא בריה דרב הונא: חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו שלוש פסיעות בכריעה אחת". הרא"ש והרמב"ם (הלכות תפילה פ"ה הל' י) משווים כריעה זו לאחרות שהוזכרו בגמרא ועל כן כותב הרמב"ם:
 
המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפילה ותפילה, בברכה ראשונה בתחילה ובסוף, ובהודיה בתחילה ובסוף, וכשגומר התפילה כורע ופוסע שלוש פסיעות לאחוריו.
 
בהמשך הפרק (פ"ה הל' יב) כותב הרמב"ם: "כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה".
 
בפרק כב נעסוק בהיבטים אחרים של חתימת השמונה-עשרה.
 
רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן סב), מסביר בתשובה מרתקת שהגמרא (ברכות לד ע"ב) למעשה לא התכוונה למנוע השתחוויה במקומות אחרים, אלא רק לקבוע שישנה חובה לכרוע בברכת "אבות וברכת "מודים". הוא אף עוסק בשאלה אם יש להתיר כריעה והשתחוויה עד הקרקע בזמן התפילה.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)