תפיסה (ב)

  • הרב משה טרגין

תפיסה (חלק ב')

בשיעור העבר עיינו בשיטת התוספות בדין תפיסה, שבאה לידי ביטוי בתירוצים שלהם לסתירת הסוגיות במסכת בבא מציעא ובמסכת כתובות; והפעם נבחן את דעתו של הרמב"ן, שמציג שיטה שונה לגמרי בעניין.

חריג ראשון - ספק העומד להתברר

ראשית, הרמב"ן (בעיקר בחידושיו לבבא מציעא, ו. ד"ה מדקאמרינן; מוזכר בקצרה גם בכתובות כא. ד"ה ערער דמאי) מנסה להסביר מקרה שמובא בגמרא במסכת כתובות (טז.) ובו הצד התופס זוכה בדין. המקרה המתואר שם הוא של בעל ואישה המתגרשים זה מזה, ומתווכחים על הסכום המגיע לאישה כנגד כתוּבתה:

"האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי, אלא אלמנה נשאתיך...". (משנה שם טו:)

האישה טוענת שהייתה בתולה בעת הנישואין ולכן הסכום המגיע לה הוא מאתים זוז, ואילו הבעל טוען שלא הייתה בתולה, ולכן מגיעים לה רק מאה זוזים. מסוגיית הגמרא עולה, שלמרות שהפסק במקרה כזה הוא שהבעל צריך לשלם רק מאה זוזים (מאחר שהוא המוחזק בממון), אם האישה תפסה באופן חד-צדדי את מלוא מאתים הזוזים - לא נוציא אותם מידה:

"זימנין דתפסה מאתים, ואמרה: אנא בתולה הואי".

הרמב"ן מסביר שבמקרה זה התפיסה היא אפקטיבית, משום שהספק העומד כאן במוקד הדיון הוא ספק שיכול בסופו של דבר להתבהר:

"לפיכך נראה לי דמשום הכי מהניא ליה תפיסתו משום דמילתא דעבידא לאיגלויי היא... ואפשר לי לפרש כן בההיא דאמרינן התם 'זמנין דתפסה מאתים', דמשום הכי מהניא לה תפיסתה, דרוב הנשואות בתולות יש להן קול (=עדים שהייתה בתולה בשעת הנישואין), ומילתא עבידא לאיגלויי. אבל במילתא דלא עבידא לאיגלויי - אי תפס מפקינן מיניה, דאוקי ממונא בחזקת מריה (=העמד הממון בחזקת בעליו)".

למרות שכרגע השאלה מה היה מעמדה בשעת הנישואין אינה מוכרעת, ברור שבסופו של דבר תימצא ראיה מוצקה שתכריע את הכף. בכל ספק מסוג זה, ספק שעומד להתברר, מותר לאחד הצדדים להשתלט על החפץ; מנגד, בספקות שהם מטבעם בלתי-ברירים (כמו למשל ספק בכור - השאלה אם בהמה שנולדה היא הראשונה שנולדה לאמה) לא נסכים לתפיסה חד-צדדית מעין זו.

'אטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן'

הדרך הפשוטה ביותר לבאר את עמדת הרמב"ן מבוססת על לשון סוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (קי.), שהרמב"ן עצמו מביא כראיה לשיטתו. הגמרא מתארת סכסוך בין מלווה ולווה, כשבמוקד הסכסוך השאלה כמה שנות יבול בקרקע הממושכנת מגיעות למלווה כפיצוי על החוב שלא נפרע - שלוש או חמש שנים:

"ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא (רש"י: שטר משכנתא, [...] ולא פירש בו מנין השנים)... מלוה אומר חמש, לוה אומר שלש... קדים מלוה ואכלינהו לפירי. מי נאמן? רב יהודה אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימא, רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי. והלכתא כוותיה דרב כהנא, דאמר: פירות בחזקת אוכליהן".

הגמרא פוסקת שאם העימות נמשך עד אחרי השנה החמישית, והמלווה כבר אסף חמש שנים של יבול (ומתוכם שתיים השנויות המחלוקת) - הפירות נשארים ברשותו. במלים אחרות, ההשתלטות שלו על הרכוש מתקבלת. הגמרא מסבירה את הפסיקה הזו בכך שמדובר בספק העומד להתברר (למשל, אם עדי השטר ייזכרו בפרטי ההלוואה), ומשום כך אין טעם לדון היום בתפיסה, כשממילא מחר תידון התפיסה הזו שוב ותוכרע על ידי ראיות מוחלטות:

"והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן, דאמר: קרקע בחזקת בעליה עומדת! - התם מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא, הכא - מילתא דעבידא לאיגלויי היא, ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן. (רש"י: שמא הדין עם המלוה, ואם נוציאנו מידו - עתידין אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן)".

תרחיש כזה, של דיון כפול באותה תפיסה, עלול להביא למצב לא-נוח שבו בית הדין יחזיר את החפץ העומד במחלוקת לאותו אדם שהפסיד בדין בדיון הקודם - דבר שיגרום למבוכה ולערעור הכבוד והאמינות המיוחסים בדרך כלל לבית הדין. במלים אחרות, הרמב"ן מסכים שצד אחד יבצע השתלטות חד צדדית מוצלחת באותם מצבים שבהם הספק עומד להתברר, כדי להבטיח את ההגינות והאמינות של בית הדין - בכך שבית הדין לא ייאלץ לפעול נגד תפיסה שבעתיד יתברר, על ידי ראיות נכוחות, שהייתה מוצדקת.

חריג שני - תרי ותרי

למרות שהסברה הזו נראית משכנעת, הרמב"ן מתאמץ כדי לתרץ סוגיה נוספת במסכת כתובות (כ.) שבה מתקבלת תפיסה במקום שבו הספק נראה מוחלט - כזה שאינו עומד להתברר. הדיון שם סובב סביב מקרה שבו בית דין מנסה לאשר את תוקפו של שטר, ושומע עדויות סותרות באשר למהימנותן של החתימות על השטר:

"תנו רבנן: שנים חתומין על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין - אין אלו נאמנין... אלא אמר רב נחמן: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה (=העמד שניים כנגד שניים, והעמד הממון בחזקת בעליו)".

למרות שהפסק העקרוני הוא לטובת הנתבע, מרש"י (ד"ה ואוקי) עולה שאם התובע ישתלט על הכסף בכוח - נשאיר את הכסף אצלו:

"ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה - לא מפקינן מיניה, דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי".

הספק שכאן הוא ספק שלא יוכרע, מאחר שקיימות כבר עדויות סותרות משני הצדדים לגבי כשרותן של החתימות המקוריות על השטר. גם אם מחר יבואו מאה עדים נוספים ויעידו על כשרות השטר, הספק יישאר בעינו; בהלכה תוקפם של שני עדים הוא שווה ערך גם למאה עדים ("תרי כמאה"), והרי כבר קיימת עדות נגדית של שני עדים שטוענת שהחתימות פסולות! מדוע, לפיכך, הגמרא תומכת בתפיסה חד צדדית, במקום שבו הספק אינו עומד להתברר?

הרמב"ן מסיק מכאן שיש סוג שני של מקרים חריגים שבהם לא פועלים נגד תפיסה: אם אדם תופס ממון במצב של "תרי ותרי" (ספק שבו קיימות עדויות סותרות משני הצדדים), אז התפיסה שלו מתקבלת:

"אבל יש לומר, דכל תרי ותרי לא אמרינן אוקי ממונא אחזקה דמרא קמא (=הבעלים הראשון), אלא מאן דתפס - תפס".

לא כל כך ברור מדברי הרמב"ן מדוע המקרה הזה הוא חריג בדיני תפיסה; במיוחד קשה לנסות ולקשר בין החריג הזה לחריג הקודם שראינו (ספק העומד להתברר). בשלב מסוים, כמות מרובה של יוצאים מן הכלל יכולה לערער את תוקפו של כל כלל.

שני היסודות של 'המוציא מחברו'

אולי נוכל להציע את הסברה הבאה כדי לחבר בין שני המקרים החריגים שמפרט הרמב"ן. כפי שציינו בשיעור שעבר, הכלל של "המוציא מחברו - עליו הראיה" בנוי על שתי הנחות נפרדות:

(א) המצב הוא מצב של מוחזקות פיזית של אחד הצדדים בחפץ;

(ב) מוחזקות כזו מספקת הוכחה מיניה וביה לכך שהחפץ שייך למחזיק בו (כלומר, אם אתה מחזיק בחפץ, אנחנו מניחים שהוא הגיע לידיך בדרך חוקית - "חזקה מה שתחת ידו של אדם שלו").

התוקף יכול אולי להשתלט על היסוד הראשון, כלומר לקבל את המוחזקות הפיזית בחפץ, אך הוא איננו יכול להשיג את היסוד השני - ההוכחה לבעלות הנובעת מן המוחזקות; וזאת מאחר שאנחנו יודעים היטב כיצד בא החפץ לידיו - הוא השתלט עליו בכוח אל מול עינינו!

הצענו, בשיעור הקודם, שהתוספות נותנים את הדגש על החלק הראשון (המוחזקות של התופס) יותר מאשר על החלק השני (ההוכחה, שתישאר תמיד לטובת המחזיק הראשון בחפץ), ולכן הם מאשרים את התפיסה; ובלבד שהתפיסה לא נראית כמו גזילה - כלומר, היא התרחשה לפני לידת הספק, או שהיא מלווה בטענת תקיפה ומוחלטת לבעלות של התופס (טענת ברי).

ייתכן שהרמב"ן חולק בנקודה זו ממש. בדרך כלל, המוחזקות הפיזית איננה רבת-משקל יותר מן הראיה לבעלות. לכן, בתנאים רגילים, נסתמך יותר על הראיה מאשר על המצב הפיזי בשטח. העדיפות תהיה לטובת המחזיק הראשון בחפץ, ולא נסכים לאשר השתלטות חד-צדדית. אמנם, בשני מצבים מיוחדים נתעלם מן הראיה לבעלות: אם אנחנו צופים שיהיו ראיות מוצקות יותר בעתיד ('ספק העומד להתברר'), או אם כבר מִצִּינוּ לגמרי את בחינת כל הראיות ('תרי ותרי'). בשני המקרים (ומהרבה בחינות, המצבים ההפוכים הללו מקבילים זה לזה) נוצר מצב שבו השיקול ההלכתי והמשפטי נוטה נגד קבלת המוחזקות כראיה לבעלות. במצב רגיל, שבו אין ראיות מוצקות, אנחנו מסתמכים על המוחזקות כהוכחה; אך אם אנו מצפים לראיה ניצחת, או שכבר ראינו ראיה ניצחת כזו (גם אם היא נסתרת על ידי ראיה נגדית באותו תוקף), ההוכחה הזו תאבד את המשקל שלה; מה שיישאר הוא המצב הפיזי בשטח, ובהעדר כל משקל נגד, הוא יכריע את הדין. גם 'ספק העומד להתברר' וגם 'תרי ותרי' מביאים אותנו למצב שבו ההוכחה הנובעת מן המוחזקות הופכת להיות לא-רלוונטית; אחרי שהסרנו את הראיה הזו מלפנינו, הדרך למתן התוקף המשפטי להשתלטות נפתחה.

מה גובר - המוחזקות או הראיה

בסופו של דבר, מחלוקת הרמב"ן והתוספות מתמצית בשאלה איזה אחד משני היסודות של דין 'המוציא מחברו עליו הראיה' - המוחזקות הפיזית או הראיה לבעלות - הוא הגורם המכריע. התרחיש של תפיסה תוקע טריז בין שני היסודות האלה ומפצל ביניהם: התופס הוא כעת מי שמחזיק בחפץ בפועל, אבל ההחזקה הזו איננה בשום אופן הוכחה לבעלותו על החפץ; צד הראיות עדיין נוטה לטובת המחזיק הראשון. כאשר שני הגורמים הללו נוגדים זה את זה, מי משניהם גובר? הרמב"ן סובר שהראיה לבעלות גוברת על המוחזקות הפיזית, ולכן תפיסה איננה כלי לגיטימי. ניתן לקבל אותה רק במקרים שבהם אי אפשר ליישם את הראיה לבעלות, כלומר במקרים של 'ספק העומד להתברר' או 'תרי ותרי' - כשצפויה ראיה מוצקה יותר או כאשר מוצו כל הראיות האפשריות.

התוספות, מנגד, הם בדעה שהמוחזקות הפיזית - שיש עכשיו לצד התופס - היא, לפחות מבחינה עקרונית, המכריעה את ראיית הבעלות. אמנם, אם אדם חוטף בלי שהוא טוען טענת ברי ואחרי שהספק כבר קיים, אנחנו מניחים שהוא גזלן ומתעלמים מהחזקתו בחפץ; כדי לתת תוקף למוחזקות הפיזית, החטיפה צריכה להיות באופן או בשלב שאיננו הופך את החוטף לגזלן. אך אם אכן האדם חוטף באופן כזה, המוחזקות הפיזית מביאה להשארת החפץ אצלו - גם כאשר אין לו כל ראיה לבעלותו!

ובכן, מחלוקת הרמב"ן והתוספות היא ביסודה מחלוקת בעניין שני הכוחות הפועלים בדין 'המוציא מחברו', ובשאלה איזה משני הכוחות הוא הדומיננטי בהפעלת הדין הזה.